בס"ד

  המכתב שנשכח
מעשה זה סיפר הרה"ק רבי אברהם יהושע העשיל - ה"אוהב 
ישראל" מאפטא זיע"א: באחד ממימי טבת הסגריריים נסעו הבעל 
שם טוב הקדוש זיע"א ומקורביו בדרכים מושלגות ובוציות לפדות 
שבויים מישראל. בדרכם עברו ליד פונדקו של יהודי, היה זה 
הפונדק היחידי בחבל ארץ זה, והנוסעים סרו פנימה לתפילת 
מנחה   .
   למראה האורחים הבאים תחת צל קורתו, אורו פניו של 
הפונדקאי, היה זה יהודי חסיד וירא שמים, שלא זכה בכל יום 
לקבל אורחים יהודים, ובימות החורף על אחת כמה וכמה, לא 
יפלא, כי כשנוכח שהבעל שם טוב הקדוש וחסידיו הם אורחיו 
הפעם, שמח האיש שמחה רבה, וערך לכבודם משתה גדול. 
במהלך השיחה נודע לפונדקאי מטרת נסיעתם של הבעל שם טוב 
ותלמידיו, והוא מסר לידי הצדיק סכום נכבד למען פדיון 
השבויים   .
   בטרם נפרדו ויצאו לדרך פנה הבעש"ט למארח ושאלו אותו 
למצבו ולמצב בני משפחתו. "אולי ברצונך לבקש בקשה 
מיוחדת  "? שאל. "ברוך ה'" השיב הפונדקאי ", אינני חסר דבר!". 
השיב הבעש"ט: אמנם לך אין כל בקשה ממני, אך לי יש בקשה 
ממך, ואנא אל תשיב פני ריקם. "מדוע אפוא מבקש רבנו ואינו 
מצוה? הן נכון אני לעשות למענו כל שביכולתי" השיב היהודי   . 
   ביקש הבעש"ט פיסת ניר, עט ודיו וכתב מכתב כלשהו. את 
המכתב נתן בתוף מעטפה, ועליה רשם את שמות הנמענים, היו 
אלה שמותיהם של שני פרנסים בקהילת ברודי. נתן הבעש"ט את 
האיגרת החתומה בידי הפונדקאי ואמר: בקשתי היא, כי אתה 
בעצמך תמסור אגרת זו ליעדה, אל תשגר אותה על ידי שליח 
ואף לא באמצעות הדואר  . הניח הפונדקאי את המכתב בתוך כיסו 
ואמר: מבטיח אני למלא בעזר ה' את בקשת רבנו   . 
   בנתיים קרבו הבעש"ט והנלווים אליו אל פתח הפונדק, ברצותם 
לצאת לדרך, יצא הפונדקאי לפניהם אל האורווה, על מנת לרתום 
את הסוסים לעגלה, ושם באורווה, כשהתכופף להוציא את 
הרתמות ממקומן, נשמטה המעטפה מכיסו ונפלה לארגז סמוך. 
הפונדקאי שהיה עסוק במלאכתו, כלל לא שם לבו לאשר 
התרחש  . עד מהרה יצא הבעש"ט ומקורביו לדרך, הפונדקאי ליוה 
אתם כברת דרך ארוכה, וכששב לביתו פרח עניין המכתב 
מזיכרונו לגמרי   .
   עברו ימים רבים, חלף פרק זמן ארוך, והמכתב כאילו נמחק 
מזיכרונו של הפונדקאי, במשך הזמן הזה הספיק להיות פעמיים 
במעזיבוז אצל הבעש"ט הקדוש, ואפילו אז לא נזכר במכתב, גם 
הבעש"ט לא הזכיר לו את דבר המכתב. ולכאורה, נראה היה כי 
עד יום מותו לא יזכר בו    .
    ואולם לא כך היה: ימים רעים באו על הפונדקאי, נתהפך עליו 
הגלגל, ראשית ירידתו נגרמה בשל הפריץ, אשר הפונדק היה 
שייך לו, הלה העלה את המחיר שתבע תמורת שכירות הפונדק. זו 
היתה רק ההתחלה, ובהמשך תכפו ובאו עליו צרות רבות, עד 
אשר נתרושש כליל ונאלץ לוותר על הפונדק ולחפש לו מטה 
לחם במקום אחר   .
   באותה עת כבר לא היה הבעש"ט הקדוש בין החיים. שאלמלא 
כן היה בא אצלו הפונדקאי האומלל ומבקש את ברכתו. באין 
ברירה אסף הפונדקאי את מטלטליו והתכוון לפנות את הפונדק 
לבעלים החדשים. הלך מחדר לחדר וממחסן למחסן וקיבץ את 
החפצים העשויים להביא לו תועלת ברבות הימים. במהלך 
חיפושיו הגיע גם אל האורווה, והחל אוסף את שמצא שם 
בארגזים   , 
   באחד הארגזים הסב את תשומת לבו מכתב, המכתב המונח 
בקרקעית הארגז, היה צהוב מיושן וניכר עליו כי מצוי הוא שם 
ימים רבים, הושיט הפונדקאי את ידו אל המכתב, ובהבחינו 
באותיות הרשומות על המעטפה הכיר בהן את כתב יד קדשו של 
הבעש"ט. אז נזכר: הן זהו המכתב שמסר לי הצדיק אז, כששהה 
בפונדקי היה זה לפני כחמש עשרה שנה בערך, על מנת למסרו 
לשני אנשים בברודי    .
   הביט הפונדקאי במכתב וכל גופו החל רועד, דמעות זלגו 
מעיניו, דמעות של צער וחרטה, עתה, בטוח היה שכל ירידתו וכל 
אסונו פקדו אותו  , כיון שמעל בשליחותו של הבעש"ט הקדוש. 
"כיצד אוכל לסלוח לעצמי על שעכבתי את מכתבו של הבעש"ט 
זה חמש עשרה שנה?" התייפח הפונדקאי בחשכת האורווה. מי 
יודע מה כתוב בו, במכתב, ועד כמה היה נחוץ למסרו ליעדו, 
ובעצם, חלפה מחשבה בראשו, מי יודע אם אותם אנשים, 
שאליהם הפנה הבעש"ט את אגרתו, נמצאים עדיין בחיים   .?
   ואז בבת אחת, התנער הפונדקאי מבכיו, ובצעד נמרץ קם והחל 
פוסע. "אלך עכשיו אל ברודי העיר" גמלה החלטה נחושה בלבו, 
"אלך אפילו ברגל! ובלבד שאמצא את שני האנשים הללו, או את 
בני משפחותיהם, ואמסור לידיהם את המכתב!".

ימים רבים נדד הפונדקאי בדרכו לעיר ברודי, וכשסוף 
סוף הגיע למחוז חפצו היה שבור ורצוץ, עייף ויגע, והצמא 
והרעב נתנו בו את אותותיהם. עיר גדולה היא ברודי, 
והפונדקאי לא הכיר בה איש, פנה אפוא אל בית המדרש 
ושאל את השמש ואת המתפללים אם מכירים הם את שני 
הפרנסים ששמותיהם רשומים על מעטפת מכתבו של 
הבעש"ט
   איש מבין הנוכחים לא הכירם. פנה אל זקני בית המדרש: 
הללו בוודאי זוכרים שמות מלפני חמש עשרה שנה, 
"בטוחים אנו", השיבוהו ", כי לא היו מעולם בברודי פרנסים 
הנושאים שמות כאלה, אין זאת אלא שטעה כותב המכתב 
והזכיר שמות שלא היו ולא נבראו!" אבל הפונדקאי עמד על 
דעתו: "את המכתב הזה כתב הבעש"ט הקודש, ואין זה יתכן 
כי יד קדשו תטעה   !"
   עודנו עומד ומתווכח עם אנשי ברודי, והנה נכנסו נערים 
במרוצה אל בית המדרש, וקראו בצהלה: "נבחרו פרנסי 
החודש לעירנו  – שנים עשר פרנסים" ומנה את שמותיהם, 
בין השמות נקבו הנערים גם בשני השמות שהיו רשומים על 
המעטפה שבידי הפונדקאי  . בלא לומר מילה עזב הפונדקאי 
את בית המדרש ואץ לחפש את שני הפרנסים החדשים, סוף 
סוף מצאם ובידיים רועדות הגיש להם את האיגרת ששיני 
הזמן נגסו בה   .
   וכך היה כתוב באיגרת: אל פלוני ואלמוני, פרנסי החודש 
ומנהיגי הקהילה בעיר ברודי, הנה, בבוא אליכם זה המוכ"ז 
(במוסר כתב זה , ) השתדלו נא לטובתו כי איש הגון הוא וחי 
כל חייו בעושר, עתה נהפך עליו הגלגל וירד מנכסיו, ולכן, 
אני ישראל בן שרה בעל שם טוב, מבקש מכם כי תתאמצו 
לבוא לעזרתו    ". 
   כשסיים ה"אוהב ישראל" מאפטא את הסיפור אמר 
לחסידיו: "אתם מתפלאים ומתפעלים, בוודאי על רוח 
הקודש של הבעש"ט, שצפה וראה מראש את שעתיד לבוא 
על אותו פונדקאי, ואילו אני מתפעל מאהבת ישראל שיקדה 
בלבו, עד כי מרוב אהבתו לכל אדם מישראל הביט בו 
ובמצבו במבט חודר, שהבהיר לו מה יהא גורל אותו אדם 
לאחר שנים רבות, ומסיבה זו השתדל לעזור לכל אדם גם 
לאחר שהוא עצמו כבר לא היה בעולם הזה"