וַיִּרְאוּ אֲחֵי יוֹסֵף כִּי מֵת אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף וְהָשֵׁב יָשִׁיב לָנוּ אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ: וַיְצַוּוּ אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ... כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי רָעָה גְמָלוּךָ... וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף אַל תִּירָאוּ... (בראשית נ' ט"ו - י"ט).

************

  בפרשת השבוע נפטר אבינו יעקב בשיבה טובה ונקבר בכבוד גדול כאשר אַחֵי יוסף וכל האומה המצרית (אבן עזרא נ' ז') חולקים לו כבד אחרון ומלווים אותו עד למערת המכפלה, והתורה חותמת את הנושא עם הידיעה המרעישה שְׁאַחֵי יוסף חששו שכעת הוא יפרע מהם את צערו הגדול שנגרם לו על ידם, מכך שמכרוהו לעבד.

   והשאלה נשאלת: מדוע חשדו האחים הקדושים את יוסף בכך? מה גרם להם להסיק שהנושא הזה בוער בו - אלא שבסך הכל הוא הקפיא את מיצוי הדין עד עכשיו כדי לא לצער את יעקב אביהם?

   התשובה לחידה הסבוכה הזו מופיעה ברש"י על המקום (והמקור בתנחומא שמות ב'), רש"י מגלה לנו שבזמן שיעקב היה חי - יוסף הראה לאֵחַיו קירבה נפלאה והזמין אותם לסעוד תמיד על שולחנו, ולאחר פטירת יעקב הוא עצר את המחווה הזו. הנקודה הזו הדליקה אצל האחים נורה אדומה - והם חששו שזו תוצאה של כעסו עליהם, והם החלו לפעול כדי לפייסו.

   אלא שהמדרש כאן על המקום מציין נתון נוסף שגרם לאחים הקדושים להסיק שיוסף כועס עליהם, ואלו תוכן דברי המדרש:

   במדרש הזה גילינו את הסיבה הנוספת שמחמתה אחי יוסף חשדו שהוא עדיין כועס עליהם, ועל הדרך גם החכמנו בדבר הלכה והתוודענו לכך שחייב אדם להודות לה' על ניסים שנעשו לו - וכל פעם שהוא מגיע למקום הנס עליו לברך 'ברוך שעשה לי נס במקום הזה'.

   ומחמת שיוסף השתוקק לקיים את ההלכה הזו בהידור, למרות צערו ואבלו הגדול על אביו ודוחק השעה הוא סטה מהדרך וחיזר אחר הבור והביט לתוכו, כדי להתחייב בברכת ההודאה ולהודות לה' בשלמות.

   זו דרכם וגישתם והשקפתם ומשנתם של אבותינו ואלו הם שורשינו, להכיר טובה לבורא ולהודות לפניו בשלמות, ולא להחמיץ אף הזדמנות.

   אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לּוֹ, ואין ספק שחובתנו ללכת בדרך זו ולנצל כהוגן כל הזדמנות שיש לנו ולהודות לה' על טובותיו וחסדיו וְנִסַיו הרבים שעושה עימנו, ולא לראות בכך עוול חלילה.

   אך מה קורה בשטח? היכן מקומנו בסולם קדוש זה? כיצד נראית ההודאה שלנו לה' - הודאה שנעשית לפחות שלושה פעמים ביום?

   לא נעים להיכנס לפרטים - אבל המפורסמות אינן צריכות ראיה וקירות וקורות השטיבלאך המבוססים על 'מנייני אקספרס' ופועלים בשיטת 'קפיצת הדרך' ומנותבים בהתאם לפסק 'רובו ככולו' ובנויים בשיטת דחיסה מתקדמת על פי הנוסחה 'מעט המכיל את המרובה', הם אלו המאשרים את דברינו ומבכים את מצבנו. מה כוונת החזן והפייטן? על מה הרעש הקצף וכל הבלגן?

   [סליחה על הסגנון הצבעוני והרעשני הבא... פשוט לצערנו זו המציאות. האמת היא שיש מקומות איכותיים ויוצאי דופן - וברור שלא עליהם אנו מתכוונים בדברים הבאים].

   ובכן, זכה דורנו (?) והתברך (?) במפעלי תפילה המכונים 'שטיבלך' המסוגלים להפיק ולהנפיק בדקות ספורות כמויות של תפילות, ויש מקומות שמצליחים לדחוס שם את תפילת שחרית ב 21 דקות עם קריאת התורה [לצערי נקלעתי פעם לכזה מניין], ומה שמעניין בכל העסק זה שלמרות החיפזון והדהרה העצומה באותם מניינים - יש אנשים שמגיעים לשם באמצע התפילה... ועוד מספיקים להתעטף בציצית ולהניח תפילין כהרף עין ולתפוס את הקצב עם הציבור. האם יש נס גדול מזה?

   במפעלי תפילה מתקדמים אלו ניתן גם להשיג את פסגת הקידמה והפתעת הטכנולוגיה 'מניין לשחרית אחרי חצות היום', וגולת הכותרת שם זו תפילת מנחה. תפילת מנחה מוזרמת שם באופן רשמי בבין השמשות קבל עם ועולם, כאשר החזנים הנועזים מספיקים לשרשר בו זמנית ולדחוס מיד גם את תפילת ערבית, והם מצליחים לסיים הכל לפני צאת הכוכבים. נכון שזה מדהים?

   ואיך נראית שם האווירה? כמה אנשים עונים אמן אחרי השליח ציבור? האם שליח הציבור ממתין בין סיום האמן לברכה הבאה? וכיצד נראית שם קריאת התורה? האם שוררת שם דממת אלחוט בנוסח 'עוף לא פרח ושור לא געה'? לא ולא. כולם יודעים שהכל פורח וגועה וגועש שם, הפלאפונים פעילים... העסקנים מדברים... העייפים עוצמים את עיניהם הקדושות וממריאים לעולם האצילות... אחרי החזרה חלק גדול מהמתפללים עסוק בקיפול הטלית והתפילין ובעמידת דום מול הדלת, לקיים מה שנאמר 'שמחים בצאתם'.

   האמת היא שהנגע והפגע הזה קיים לא רק במפעלי השטיבלך. לצערנו יש גם בתי כנסת קהילתיים שאומנם יש בהם רק מנין אחד - אך בפועל צורת התפילה שם נראית כמו התיאורים הנ"ל, כאשר 'טייס על' מכונה שם 'חזן טוב' והחבר'ה מעדיפים אותו ולא את החזן המתפלל במתינות, כמו כן ציבור המתפללים שם מרגיש כמו בבית, חיוכים... דיבורים...

   אנשים שם לא נבהלים מהאיסור ההלכתי לדבר דברי חולין בבית הכנסת - איסור העומד בתוקף גם מחוץ לזמן התפילה (שו"ע או"ח קנ"א א' ומשנ"ב א' - ב'), ואין להם בעיה גם שרבי שמעון בר יוחאי הכריז בזוהר הקדוש 'שאדם שמדבר בבית הכנסת אין לו חלק באלוקי ישראל' (זוה"ק תרומה קל"א ע"ב), משפט מזעזע שמלכות יוון רצתה שעם ישראל יכריז אותו - אך עם ישראל מסר נפש ולא הסכים להכריז את המשפט הזה ואפילו לא לכתוב אותו (בראשית רבה פרשה ב' סימן ד), והיום להרבה אנשים אין בעיה לדבר דברי חולין בבית כנסת ולהיכנס למועדון של 'אין לנו חלק באלוקי ישראל'. האם יש דבר יותר כואב מזה?

   והבדיחה המרה היא שבאותם מקומות 'בין הדיבורים וחילופי המשפטים' גם מתפללים ומבקשים מהבורא את כל הממתקים. ברכנו, רפאנו, שמע קולנו, שים שלום טובה ברכה חיים חן וחסד... נו, מה הסיכוי שהבורא יענה להם?

   כדאי לדעת שנפסק בגמרא שאפילו אם רק פוגמים מעט בכבוד בית הכנסת ומחשבים שם חשבונות חולין 'בדממה', כבר אז העונש נורא וסופו של אותו מקום שילינו בו מת מצווה (מגילה כ"ח ע"ב). וכאשר מקלים ראש יותר ומדברים במקום דברי חולין ללא מורא ובושה מהמלך הקדוש השוכן שם - העונש עצום עשרת מונים, והאדמו"ר מגור הכריז ברבים שזו הייתה סיבת השואה.

   אם זה העונש של מי שמדבר חולין בבית הכנסת, אם כן מהי 'מעלתו' של מי שמדבר בבית הכנסת 'בזמן התפילה'? האם בכלל ניתן לאמוד את גודל חטאו?

   וכאן נבחן האדם האם הוא ירא אלוקים, או שמא אין לו כיסוי. כן כן, יראת השמים לא תלויה בזקן ענק ושפם חזק, גם לא בחליפה ארוכה וכיפה עמוקה, ואפילו לא בכמות הנדנודים וגובה האוקטאבות שהאדם מפגין כשהוא עולה חזן. איכות יראת השמים משתקפת כפי איך שהאדם נוצר לשונו בתפילה, וכפי הכבוד והרגש שהוא נותן לאלוקים בארמונו.

   חד וחלק, זה המבחן הכי אוטנטי, והמציאות מעידה שמי שיראתו קודמת לחכמתו - מקבל במבחן הזה 100, אך מי שמשְׂרתו וחליפתו קודמים לחכמתו, נכשל במבחן הזה ומקבל... (ועליו הכריז ינאי המלך 'היזהרו מהצבועים', סוטה כ"ב ע"ב).

   האמת היא שנקודה זו טעונה חיזוק וזיקוק אצל כולנו, וברשות הקוראים המתוקים נעלה רגע לבמה את ההלכה הבאה הפשוטה שנפסקה בשולחן ערוך - ונראה עד כמה הדברים תמוהים בעינינו, ומזה נבין עד כמה כהו רגשותינו הקדושים ודהה שכלנו הרוחני בעבודת ה'.

   נפסק בהלכה שהמתפלל וסיים תפילתו קודם החזן, אסור לו לסובב את פניו לציבור - עד שיסיימו הציבור את תפלתם (שו"ע או"ח קכ"ג ב'). וכל זאת למה? מפני שאם הוא יסתכל על אנשים שעדיין מתפללים, הוא עלול לגרום להם לביטול הכוונה (ט"ז ס"ק ה'). [מכירים את התופעה שאחד מסתכל על השני מאחור והשני פתאום מסתובב לעברו מחמת שהוא חש שמשהו יוקד עליו? זה מבוסס על אותו רעיון]

   עד כדי כך צריך להפעיל רגש בתפילה ולהתחשב בסביבה ובשאר המתפללים. האם אנו מסוגלים לעכל את הדקוּת הזו? [עיין ערך לחשושים, השתקת פלאפונים, הליכה ושיוט ושאר ירקות].

   האמת שאיננו אשמים. אנו חיים היום בדור קשה שהניסיונות בו רבים והקרירות בעבודת ה' נעשתה לחם חוקנו - ולא באשמתנו, יצר הרע מפעיל עלינו כלים כבדים שלא הופעלו בדורות שעברו, וזה מחמת שהגאולה בפתח ויצר הרע חש שזמנו קצר ותפקידו אמור להסתיים בכל רגע, והוא מפעיל את כל הכוח כדי להספיק כמה שיותר.

   אך אין זה סותר שמצד שני עלינו להתאמץ כנגדו ולקיים את חובתנו לאלוקינו ולשים את דברי חכמנו לנגד ענינו, ואין ספק שאם נעמיק בספרות חז"ל כהוגן יידלק בקרבנו הניצוץ הרוחני ותבער בתוכנו אש שלהבת יה, ומשמים ירעיפו עלינו כוחות נוספים לעבודת ה'. רוצים דוגמא למנוע רוחני והדרכה פרטנית שניתן להשיג באמצעות עיון בספרי חז"ל?

   המלאך האלוקי רבי אלכסנדר זיסקינד חיבר ספר נפלא שנקרא 'יסוד ושורש העבודה', ספר ששמו נאה לו והוא ההגדרה המדויקת של תכולתו, ספר שהתקבל בחרדת קודש בכל תפוצות ישראל - וכתוב שם כך:

   מי חלם שהדברים דקים עד כדי כך? מי האמין שכוונת הלב היא בעצם המנוע המסתתר מאחרי המילים - ואדם שמריץ את התפילה ולא מתבונן במילים 'כאילו לא ברך ולא התפלל כלל' והוא מצער את השכינה? הוא הולך לעבוד את ה', ועושה את ההפך. משל לאדם ההולך לחתונה לשמח את החתן, אך במקום לרקוד ולשמח את החתן - הוא מצער אותו לפני כולם. האם לא עדיף שיישאר בבית?

   ברור שאם האדם מתעמק בדברים הללו, אם הוא מבין שהטסת התפילה מוגדרת במילים 'לא התפלל כלל' בתוספת בונוס 'צער לשכינה', המצפון היהודי שלו לא יהיה שקט והוא יחליט על שינוי באותו רגע [אם יראתו קומת לחכמתו...].

אין ספק שהוא יעשה מהפכה - ואם צריך אז הוא גם יעבור בית כנסת ויתחיל להתפלל כראוי, לאט ובכוונה, בריכוז מלא, כפי שניסחו חז"ל ואמרו שצורת התפילה צריכה להיות 'כמונה מעות'.

   איך סופרים כסף? באיזו ערנות וריכוז וכוונה? מה קורה כאשר תוך כדי ספירת השטרות בורח שטר של 200 שקל? האם אומרים 'לא נורא' העיקר שנסיים - או שמצטערים על האבידה ונלחמים להציל את אותו שטר?

   חכמנו הקדושים רוצים שכך נוקיר ונעריך ונתייחס לכל מילה בתפילה, כמונה מעות (משנ"ב נ"א כ')!

   מי שפתח פעם את ספר ההוראות של האדם היהודי שנקרא 'שולחן ערוך' ועיין בהלכות תפילה 'אפילו עיון דליל וקריאה מלמעלה ללא התעמקות במפרשים', אין ספק שהוא עמד נפעם ונרגש מעוצמת הדברים וממהות ומשמעות וצורת ההגשה שצריך להשקיע בתפילה, ומאותו רגע צורת תפילתו השתנתה באיכות ובכמות ובעמקות וכוונת הלב עד אין קץ - והיא קיבלה זוהר וזהות אחרת. לא יתכן אחרת!!!

   עלינו להתבונן בפרשה ולזכור שגם בזמנים הכי קשים יוסף חיזר אחרי הודאה מושלמת לה' - וגם כאשר הוא היה באבלו על אביו הוא סטה מהדרך ונטש את כולם והלך אל הבור, כדי לחייב את עצמו בברכה ולהגיש לה' את פסגת ההודאה.

   אף אנו צריכים לדבוק בדרכיו, ולפחות בשעת התפילה חובתנו להתאמץ להגיש לה' 'הודאה כהלכה' עם שלמות המילים והלב והמחשבה, וברגע זה נקבל על עצמינו בלי נדר להתחיל ללמוד את הלכות תפילה המסודרים בשפה ברורה ופשוטה בשולחן ערוך ומוגשים לנו על מגש של זהב, וכל מה שמבקשים ממנו זה רק לקרוא [לפחות את סימן צ"ג צ"ה וצ"ח].

   וכיון שעסקנו במאמר בעניין הודאה לה' ובברכת 'שעשה לי נס במקום הזה', לקראת סיום נעלה כאן 'תקציר מחכים' על הנושא המתומצת בשישה הלכות שלא מפורסמות כל כך, אך לפני כן נגלה סוד גדול:

   בכלל דור ודור, יהיה מי שיהיה, כל יהודי שנעשה לו נס ההצלה שלו מתבצעת על ידי 'מלאכים קדושים'. ומי הם המלאכים הללו? נשמות צדיקים שיורדים לעולם, כדי לשמור עליו. זה מה שמסתתר מאחרי כל נס שנעשה לכל יהודי, וגם אצל יעקב אבינו שכתוב 'שמלאכים קדושים' ירדו לשמור עליו, הכוונה לנשמות הצדיקים שירדו לשמור עליו (זוהר הקדוש, מובא בכף החיים או"ח רי"ח ס"ק ח').

   ואנצל את הבמה הקדושה הזו ואודה לאל עליון על נס גדול שעשה עימי 'מעל דרך הטבע', בתאריך א' תמוז תשמ"ז בהיותי בגיל ארבע וחודשים ירדתי לכביש ורכב שהיה באמצע נסיעה פגע בי חזיתית וחבט אותי על הכביש ועלה לי על הבטן עם הגלגל הימני [ולמפקפק אציין שיש על כך תיעוד משטרתי ורפואי וצילום המסמכים מצויים עימי בביתי - כמו כן למעלה ממניין עֵדי ראייה החיים בימינו מאשרים את הסיפור].

   ולמרות הנתונים הקודרים, הפרשייה הסתיימה במילים 'סריטות בפנים ושפשוף מזערי בגב' (ציטוט ממכתב השחרור של בית החולים).

   הסיפור הזה הוא דוגמא לנס 'עם שינוי הנהגת הטבע', ובכל פעם שאני עובר באותו מקום [פעם ב32 יום כנ"ל] עלי לברך בשם ומלכות 'שעשה לי נס במקום הזה'.

   בפרסום המידע הזה אני מתכוין לקיים 'שִׂיחוּ בְּכָל נִפְלְאוֹתָיו' (תהלים ק"ה ב'), והנני אומר לה' בָּרבים 'תודה'.

    אפשר אחרת?