www.emuna.info

לשם מה הוגלה יוסף עשרים ושתים שנה, לפני אחיו ואביו? כיצד

השתמר עם ישראל והתורה עמו מאז אברהם ועד היום?

"וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵק לְכֹל הַנִצָבִים עָלָיו וַיִקְרָא הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי

הגה"ק מגור, רבי יהודא ארי' ליב זצ"ל שאל שאלה קשה בפשט הפסוק:

"וכתיב ולא יכול יוסף להתאפק כו' ולא עמד איש אתו בהתודע

יוסף כו' וקשה כיון דכתיב אתו מה בהתודע יוסף. כנראה שמקודם לא

ביאור שאלתו: נושא המשפט, הוא יוסף, אשר כבר מוזכר בתחילת הפסוק, אם

כן, למה המילה יוסף חוזרת ונזכרת גם בסוף הפסוק? הלוא על פי כללי התחביר, היה

עלינו לכתוב ולא עמד איש 'בהתודעו' אל אחיו. המסקנה הנובעת ממבנה המשפט

היא, שלפני כן לא היה זה יוסף! תימוכין לכך, היא העובדה שהם לא הכירוהו, לא

בפגישות הקודמות ולא בפגישה זו, עד שהוא מתוודע להם. גם סוף הפסוק המציין

שהם נבהלו מפניו, משמעותו שהם ראו פנים אחרות מאשר לפני כן. אם כן, מה פשר

הדבר?

"כענין שכ' בשבת קודש אין דומה מאור פניו של אדם בש"ק כו'. כי

מתקיים זאת בישראל כמ"ש במ"א. וכן רמזו במד' שחורה אני בימי המעשה

והיינו דכתיב עיניכם רואות כו' כי פי המדבר כו'. כמ"ש במדרש על

התשובה שנותן מרן בעל השפ"א היא: אצל אנשים קדושים, הקדושה

משתקפת גם בחוץ והיא נראית וניכרת על פניהם. וכראיה הוא מביא את דברי חז"ל

שהנשמה היתירה שניתנת לאדם בש"ק, מקרינה את עוצמתה גם על פניו של האדם.

החידוש והמיוחדות של יוסף הצדיק, שהוא יכל להסתיר את גודל קדושתו ונשמתו

העצומה בפנימיותו, באופן שלא תראהכלל וכלל כלפי חוץ. לכן, האחים לא זיהו אותו

עד לרגע זה, שבו החליט יוסף, להוריד את המסווה הרוחני, מעל אור הקדושה ששכנה

בו, שעל שמה הוא קרוי 'יוסף'. כעת ברורה הבהלה שתקפה את האחים, בשעה,

שבבת-אחת ראו פנים אחרות, אישיות אחרת שכל כולה אומרת, אצילות של קדושה!

ממילא, מובן למה יוסף לא רצה שהמצרים יראו את אותו אור גדול, את אותה קדושה

נפלאה.

ולפי דבריו הנפלאים, מיושבת שאלה, שהציקה לי זמן רב. מסופר בתורה

יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וְהֵם לֹא הִכִרֻהוּ". המפרשים פירשו, שההתנכרות התבטאה בסגנון

דבר בענוה כמנהגו: קשות. פן יכירוהו בקול". רשב"ם: "מן הקול לא היו מכירים

אותו כי ע"י מתורגמן היה מדבר עמהם כדכתיב כי המליץ בינותם". בעל הטורים:

"לא הכירוהו בשביל שנשתנה שהיה עבד ונעשה שר וגדול". רמב"ן: "ויתנכר אליהם

ששם המצנפת על מצחו וקצת הפנים ושנה עצמו". כבר חז"ל התעוררו לקושי זה

ובא בחתימת זקן". כלומר, שהזקן שצמח לו במשך אותם עשרים ושתיים שנה, הוא

שעיצב לו פנים אחרות, שהקשו עליהם לזהותו. הובאו הדברים גם בפירושי הרשב"ם

והרמב"ן. ברם, השאלה שלא נתנה לי מנוח הייתה, בני יעקב, שהיו אנשים קדושים

ליעקב אבינו אמר להם יהודה ראובן אינו כאן ואין החרם מתקיים אלא בעשרה. מה

כך גבוהה, אף בשעת החטא, שיכלו לצרף את הקב"ה למנין! הכיצד, שאין הם

מבחינים בקדושתו של יוסף?

"יראתו זה בושת פנים". שרואים את יראת-השמים על הפנים. וידוע שהצדיקים

מבחינים בפנים של האדם את דרגתו הרוחנית. ואם את הדרגה רוחנית של איש פשוט

אפשר להבחין, דרגה רוחנית של קודש הקודשים – יוסף הצדיק – שהוא בחינת יסוד,

על אחת כמה וכמה! אם כן, איך לא הבחין אף אחד מהשבטים, בכל הפגישות,

השיחות ובכל הסעודות, שאין יוסף נוכרי. שהרי גם אכילתו של הצדיק שונה מאכילת

הדיוט, ק"ו מאכילת מלך של גויים. ידוע ומפורסם, גם על צדיקי ימינו, שיודעים

להבחין בין כלי שנעשה על ידי נוכרי, וקיימו בו מצוות טבילה במקווה, לבין כלי שלא

הוטבל. ואותם צדיקים מרגישים מיד, אם האדם העומד לפניהם הוא נוכרי או מזרע

ישראל. והדברים בדוקים ומפורסמים.

ברם, לפי דברי השפ"א, הרי שיוסף בגודל חכמתו, ידע להסתיר את הקדושה

ולסלק הצלם הרוחני מעליו. ואולי זה מוסתר בפירושם של חז"ל, שהלך בלי חתימת

זקן. ועכשיו היתה לו חתימת זקן, לכן לא הכירוהו. שהרי זקן מסתיר את הפנים,

והוא בחינה המסתירה את הפנימיות. כלומר, היה לו מסווה שהסתיר את הפנימיות!

כיון שאילו, המצרים היו רואים את פנימיותו וקלסתר פניו האמתיים, המאירים

והקדושים, לא היו יכולים לעמוד במחיצתו. ולכן הסתיר כל זאת. והוא על דרך,

להלל הזקן ... גדול שבכולן יונתן בן עוזיאל קטן... אמרו עליו על יונתן בן עוזיאל

גדול היה התלמיד, אם כן, עד היכן הגיעה גדלותו של הרב – הלל הזקן? ותירצו,

כאן אצל יוסף, שלא המצרים ואפילו לא האחים לא הרגישו ולא הבחינו בעוצם

דרגתו.

גם ירידתו של יוסף למצרים לפני כולם, מטרה עמוקה הייתה לה. "יוסף ירד

יוסף נשלח קודם למצרים, לעמוד בניסיון עם אשת פוטיפר. על ידי שנלחם נגד כוחות

הס"א, והתגבר עליהם, הצליח לשבור את הקליפה של תאוות גילוי עריות! לכן

בזכותו, לא נכשלו במשך כל תקופת גלות מצרים – מאתיים ועשר שנים – בנפילה

לתוך תאווה זו, של התבוללות עם נוכריות, למרות שזה ניסיון קשה מאוד.

בכל מלחמה, שולחים את החיילים הטובים ביותר והאמיצים ביותר בראש

במבצריו ובנקודות השליטה החזקות ביותר. רק לאחר שהם מחלישים את האויב

כלל, חיילים חסרי כושר-קרבי, שתפקידם להתמקם בשטח ולארגן את השליטה. כך

היה גם במצרים, יוסף היה בדרגה הרוחנית הגבוהה ביותר מכל השבטים. יעקב

שהבחין בכך, מסר לו את כל התורה שלמד בבית מדרשם של שם ועבר. זאת הסיבה

גם, שהלבישו כתונת-פסים, בכדי לתת לו מעמד רוחני בכיר. לכן, כשהגיע הזמן שגזרה

בשם ר' סימון אמר מנ"ל שירדה השכינה עמו, מדכתיב 'ויהי ה' את יוסף". הרי שיוסף

הוא זה שהוריד את אור השכינה אל תוך חשכת הטומאה. רק לאחר שיוסף עמד

שהיה תלמיד הישיבה. שהרי אין מלמדים תורה לתלמיד שאינו הגון. ואין תורה יכולה

בארץ גושן ולעסוק למחייתם ברעיית הצאן.

נפקא מינה דלא ליקרו לאחיו גלוותא". הוא העביר את כל העם מקצה אחד של ארץ

מצרים לקצה האחר, את כולם קנה עבדים לפרעה וכל זאת כדי, שלא ירגישו בני

ישראל כזרים, ולא יתריסו בפניהם 'גולים אתם'! אולם, הוא השיג בכך מטרה נוספת

היו חייבים לעבוד את עבודת פרעה. בכך שנישל את כל המצרים ממקום מגוריהם,

ורק את כהני מצרים השאיר באחוזותיהם, נוכחו כולם לדעת, שכהנים פטורים

מעבודה. בכך התפרסם התקדים, שאִיפשר לשבט לוי לא להיות עבדים לפרעה. הם

ישבו בישיבה ולמדו במשך כל תקופת גלות מצרים. אמנם יתכן, שגם סיבה נוספת

גרמה לכך, והיא, שביום שבו הכריז פרעה שכל אזרחי המדינה חייבים לצאת

'לשירות-לאומי', בני שבט לוי המשיכו לחבוש את ספסלי בית המדרש, כאילו שהדבר

ואמנם, כך היה, פרעה הצליח לדכא ולשעבד רק את אלה שלא היו בתוך הישיבה, על

בני הישיבות לא יכל לגבור. אולם, סביר, שמה שסייע לשבט לוי, היא העובדה שגם

כהני הדת של מצרים לא שועבדו למלך. יכלו אפוא בני שבט לוי לטעון, שהם הכהנים

של עם ישראל, ומגיעה להם אותה זכות, כמו של כהני מצרים. ואמנם, זהו דבר פלא,

שאף בימי מלחמת העולם השנייה, כשבכל העולם גייסו אנשים לצבא ברמה

נתן פתח לתלמידי חכמים ובני ישיבות, שגם הם יהיו משוחררים מחובת הגיוס.

לפני עשרות שנים, סיפר לי, מו"ר הגאון הגדול רבי נחום פרצוביץ זצ"ל, ראש

ישיבת מיר, שביקר אצלו חבר בית הנבחרים בארה"ב, ואמר לו, שמי שמשרת בצבא

לא יכול להיות אחר כך איש רוחני. מפני, שכל החינוך הצבאי נועד, להרגיל את האדם

להשמיד, להרוג ולאבד, מבלי שום היסוס ופקפוק. עליו לציית לפקודות מבלי לחשוב

פעמיים. בצבא לומד ומתחנך האדם, שרכוש האויב הוא הפקר. פעילות זאת מכהה

את החושים העדינים והרגישים שבנפש האדם. ואילו, כהן דת, חייב להיות אדם

רוחני, שלא הזיק מעולם לא לחיי הזולת ולא לגופו ואף לא לממונו. עליו לחנך את צאן

ואם ישאל השואל, האם יכולה להתקיים מדינה, בלי צבא? התשובה תהיה:

ודאי שצריך צבא ואף, משטרה וגם אלף בעלי תפקידים שונים וחשובים. כל חייל

ושוטר, כבודו במקומו מונח וחשיבותו רבה מאוד. אולם, באותה מידה, ואף למעלה

הימנה, חשיבותו של העוסק בתורה. ולכל אחד מהם כישורים אחרים ומוגבלויות

אחרות! חיי האדם, חיי המדינה והאומה דורשים אנשים בעלי תפקידים שונים, ולכל

תפקיד הכנה והכשרה מתאימה. ברור לכל, שכנר, שמנגן בכינור, או פסנתרן, הפורט

על גבי פסנתר, או רופא-מנתח, איננו יכול לעבוד בעבודת חומר ולבנים, עבודת בניין

ותפסנות. שהרי שלשת האומנויות הראשונות דורשות אצבעות גמישות, זריזות

ועדינות עד מאוד. לשתי המלאכות האחרות, נחוצות אצבעות חזקות, גסות, בעלות

עור עבה ומחוספס. לכן לכל שבט היה יעוד אחר בחיי האומה, כפי שהתבטא הדבר

בברכות שניתנו לאותו שבט. שבט אשר – עסק בחקלאות. שבט זבולון – עסק במסחר

ויצוא וכיוצ"ב.

ההכנות הראשונות לירידת-מצרים, התחילו הרבה לפני ירידת יוסף, וכך

כל הנשים בזכותה". הרי שהניסיון שעמדה בו שרה אמנו, את פריו אכלו צאצאיה

לפני בניך". כלומר, שהליכתו של אברהם אע"ה, לא הייתה 'הסתובבות' בעלמא, אלא,

אַבְרָם בָאָרֶ ץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם" פירש"י: "להתפלל על בני יעקב כשיבאו להלחם בשכם".

הרי לנו, שאברהם התפלל על בני יעקב מאה שמונים וחמש שנה לפני שהדברים היו

בפועל.

"איך לא יבוש הכופר בהשגחה ויעמוד נכלם, מי שיעיין ביחוד עניננו

ומעמדנו בעולם. אנחנו האומה הגולה שה פזורה, אחר כל מה שעבר עלינו

מהצרות והחמורות אלפים מהשנים, ואין אומה בעולם נרדפת כמונו. מה

רבים היו צרינו, מה עצמו נשאו ראש הקמים עלינו מנעורינו להשמידנו

לעקרנו לשרשנו מפני השנאה )שסיבתה הקנאה(, רבת צררונו גם לא יכלו

לנו לאבדנו ולכלותינו.

כל האומות הקדומות העצומות אבד זכרם, בטל שברם, סר צלם.

ואנו הדבקים בה' כולנו חיים היום לא נפקד ממנו בכל תוקף אריכות

גלותינו אפי' אות וניקוד א' מתורה שבכתב, וכל דברי חכמים קיימים...

נתאמת הנס יותר ונודע מעשה תקפו וגבורתו!"

אולם, עלינו לשאול את עצמנו, כיצד מתרחש נס זה? כבר לימדנו המהר"ל,

שהסיבה שליל יציאת מצרים כונה על ידי רז"ל "ליל-הסדר", היא ללמדנו, שיש סדר

לניסים. כלומר, אמנם, נס הוא תופעה לא טבעית, בלתי צפויה, ברם, גם כאן יש סדר

מסוים שיצר בורא העולם, כיצד יגיע הנס לעולם. סוד זה גילה לנו "רבי שמעון בן

יוחי, אומר בוא וראה כמה חביבין ישראל לפני הקדוש ברוך הוא שבכל מקום שגלו

ואף כשהן עתידיןליגאל שכינה עמהן שנאמר ושב ה' אלהיך את שבותך והשיב לא

אביי בבי כנישתא דהוצל ובבי כנישתא דשף ויתיב בנהרדעא ולא תימא הכא והכא

מאבנים ועפר שהביאו עמהן בגלותן, לקיים מה שנאמר כי רצו עבדיך את אבניה ואת

למדנו אפוא, שני יסודות מאוד חשובים, האחד – שסוד הישרדותנו הוא,

שהשכינה נמצאת עמנו בכל מקומות גלותנו. זו הערובה להישרדותנו וחזרתנו בבוא

היום, לארץ הקודש. היסוד השני – 'שהבסיסים' להמצאות השכינה, הם בתי הכנסת

ברוך הוא בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד". ואמנם, בארצות שמקומות

התורה – הישיבות, התרוקנו, גם המצוות 'התייבשו'. ותוך זמן קצר, היהודים

התבוללו בתוך הנכרים אשר בסביבה!

בנביא מסופר, שנבוכדנצר מלך בבל, היגלה את המלך יהויכין " ואֵת כָל אַנְשֵׁי

הַחַיִל שִׁבְעַת אֲלָפִים וְהֶחָרָשׁ וְהַמַסְגֵר אֶלֶף הַכֹל גִבוֹרִים עֹשֵי מִלְחָמָה וַיְ ביאֵם מֶלֶךְ בָבֶל

ולמדין הימנו". הווי אומר, שנבוכדנצר היגלה לבבל, את כל 'הצמרת' של גדולי

התורה, שהיו בארץ ישראל. אולם, פסוק זה אומר דרשני, וכי איזו סיבה יש

לנבוכדנצר, להגלות בסדר עדיפות עליון את גדולי התורה של ארץ ישראל?! הרי גדולי

התורה, מעולם לא עסקו בהתססת העם לכיוון מרד. אלא, תמיד עסקו בריסון העם.

באו חז"ל וחשפו את סוד הדברים:

"צדקה עשה הקדוש ברוך הוא עם ישראל שהגלה גלות צדקיהו

ופירש"י: "גלות יכניה - הוא יהויכין קדמה לגלות צדקיהו אחת

עשרה שנה וזו היא צדקה שמיהר והחריב ביתו כדי להגלות דורו של

צדקיה לבבל בעוד שחכמי גלות יכניה קיימין שילמדו תורה לאלו הגולים

קודם שגלו ישראל, לפני שנחרב בית המקדש, נתן הקב"ה בלבו של מלך בבל, להביא

לשם את העילית של חכמי התורה כדי, שיקימו ישיבות ובתי מדרש, ואז שיגיעו המוני

הגולים בגלות צדקיה, כבר יהיו בתי המדרש בנויים ויוכלו מיד להתחיל ללמוד. כי זו

לאמיתו של דבר, גלות יכניה שקדמה לגלות הבית אחת עשרה שנה, נראתה

בשעה, כאסון קשה מאוד. בשעה גורלית לעם ישראל, הוגלו יחד עם יכניה חכמי

הסנהדרין הגדולה. ברור, שהן החכמים והן העם, 'קנאו' באותם שנשארו בארץ

ישראל ולא נלקחו לגלות. אבל מאוחר יותר, התברר, שהייתה בזה הצלה גדולה, על

ידי כך, ניצלו אותם אלף החכמים, מהטבח הגדול שהיה בירושלים בשעת החורבן.

מו"ר הגרא"מ שך זצ"ל, היה מספר, שבעת, שהנאצים כבשו את פולין, ברחו

לרוסיה, הרבה יהודים ובהם בני ישיבות ותלמידי חכמים. מי שסרב לוותר על

האזרחות הפולנית ולקבל אזרחות רוסית, הוגלה על ידי הקומוניסטים למזרח הרחוק

לאוזבקיסטן ובוכרה. ומי שהסכים לקבל אזרחות רוסית, אפשרו לו לגור ברוסיה.

אותם יהודים, שהסכימו לקבל את האזרחות הסובייטית, היו בדרך כלל, אנשים בעלי

נטייה לקומוניזם. מבין אותם שהוגלו למזרח, היו כאלה, שקינאו באותם שלא הוגלו

ונשארו לגור ברוסיה. אולם, מיד כשהגרמנים הפרו את ההסכם עם הרוסים, הרי שכל

אותם יהודים, שנשארו לגור ברוסיה, הובלו מיד למחנות ההשמדה, ואילו, אותם

יהודים, שברובם היו ת"ח ויר"ש, שהוגלו למזרח ואפילו לסיביר, נשארו בחיים ושרדו

לאחר המלחמה.

שהקב"ה הקדים תרופה למכה בימי כשדים, על ידי גלות יכניה, כך גם הציל הקב"ה

את התורה בעת חורבן הבית השני. רבן יוחנן בן זכאי, שהיה זקן הדור, כבן מאה שנה,

אחרון תלמידיו של הלל הזקן, הסתנן אל מחוץ לחומות ירושלים הנצורה והגיע אל

מפקד הצבא הרומאי – אספסיינוס. הוא מצא חן בעיניו, כאשר ראה ברוח קודשו,

שאספסיינוס התמנה זה עתה, ברומא הרחוקה לקיסר. הוא ביסס את חזונו זה על

פסוק. כתגמול על כך, הסכים אספסיינוס למלא את מבוקשו, ולהשאיר לפליטה את

ותורתו.

גם לאחר החורבן, המשיכה מלכות רומא הרשעה, בניסיונות להעביר את עם

ישראל על דתו, ולהכות בו מכות קשות ונוראות. יש להדגיש, שלא כמו בחורבן הבית

הראשון, שנבכודנצר היגלה בכוח הזרוע, את ישראל מארצו, הרי שהרומאים, היגלו

רק חלק קטן מהתושבים. אולם, אחר מאות שנים של רדיפות וגזירות, עלה בידי

הרומאים לבצע את זממם, להשמיד רבים מעם ישראל. הנותרים ברחו לארצות

אחרות, וארץ ישראל כמעט התרוקנה. מהישוב היהודי הגדול, שמנה מיליונים בימי

בית שני, נשארו רק מתי מעט. ממרכזי התורה, שהיוו את לב העם היהודי, נשארו אך

ורק שרידי חרב! וכך בימי הרקליוס קיסר, שהיה הקיסר הרומאי האחרון ששלט

בארץ ישראל, גורשו והושמדו גם אותם יהודים מעטים שעדין נותרו בארץ, וארץ

ישראל התרוקנה כמעט לגמרי מתושביה היהודים.

הרדיפות, חלה הפסקה של כמה עשרות שנים, בהם הונח לישראל מרודפיהם

הרומאים. באותה עת, נוצרה ידידות בין רבי יהודה הנשיא לבין אנטונינוס קיסר

לדרך, לגלות ארוכה קשה וממושכת! הוא אסף אפוא, את כל חכמי דורו, וכתב את

משה ועד רבי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד". וכשם שהנ"ך, שנכתב לאחר

המפלט הבא, שאליו ירדה השכינה, יחד עִם עם ישראל, הייתה בבל. גדולי

תלמידיו של רבי יהודה הנשיא, הלוא הם רב ושמואל, יסדו מרכז רוחני-תורני,

שהיווה את ליבו של עם ישראל, במשך מאות השנים הבאות.

לא נאריך ונפרט את כל התחנות שחנה בהם עם ישראל, וכל הניסים והנפלאות

שנעשו, שכן, הדבר מצריך כתיבת ספר שלם, ספר גדול! אולם זאת, נוסיף לספר,

שכשהמרכז בבל עמד בפני חיסול עכב נסיבות השעה, הכין הקב"ה מרכזים חדשים.

ארבעה תלמידי חכמים גדולים בספינה מהעיר בארי שבדרום איטליה ונשבו בדרכם

שודדי הים שימשו הפעם כאמצעי ביד ההשגחה העליונה להרבות תורה בישראל. אחד

שבצפון אפריקה. הם הקימו במקומם החדש ישיבות גדולות והפכו את ספרד וארצות

לפני מספר שנים, הזדמנתי לאחד מבתי המלון בהרי הקעטקילס שליד ניו-

יורק, לרגל סמינר שהתקיים שם. בחדר האוכל, ישב לידי אדם מבוגר, שהיה במיטבו

למרות, שעבר את שנות התשעים. שאלתיו למוצאו, והוא סיפר לי, שבסוף שנות

העשרים, היגר מבגדד ליפן והשתכן בעיר קוֹבֵ ה. את בניו ובנותיו, שלח משם

לברוקלין, ללמוד בישיבות ובסמינרים לבנות. ואכן, כולם אנשים יר"ש, בעלי עמדות

חשובות, קובעים עיתים לתורה והקימו בתים למופת. רק לפני שנתיים, עקר משם

לברוקלין, בכדי לחיות את שארית ימיו, בחברת בניו ובנותיו. כשהזכיר את העיר

קובה, שאלתיו, האם הכיר את בני ישיבת מיר, שגלו לאותה עיר במלחמת העולם

השנייה, עת נמלטו מציפורני הנאציים. חיוך רחב כיסה את פניו, הלוא, אני בניתי את

בית הכנסת שבו הם ישבו ולמדו ואת המקווה בו השתמשו. אני קבלתי את פניהם

ודאגתי לכל מחסורם, הייתי אדם אמיד מאוד, בעל אמצעיים רבים, ופרנסתי את

כולם על חשבוני. תמהתי בקול רם, הלוא, אתם הייתם בקובה ודאי, לכל היותר מנין

יהודים. בני ישיבת מיר, מספר הגיע לחמש מאות, הכיצד, הקמתה עבורם בית כנסת

כה גדול? תשובתו הייתה: אכן, אינני יודע! ברם, כשהגעתי לקובה, החלטתי משום

מה, לבנות בית כנסת גדול מאוד, מפואר מאוד, ובו חמש מאות מקומות ישיבה. ורק

לאחר עשרות שנים, כשהגיעו פליטי ישיבת מיר הבנתי, משום מה נתן הקב"ה בליבי

גם לאחר חורבן יהדות אירופה, שהייתה המרכז הגדול ביותר של כל עולם

התורה, היו כאלה ששמחו לאייד וחשבו, שהנה 'שקעה שמש התורה'. ברם, הקב"ה

קרליץ זצ"ל הידוע יותר בכינויו – 'החזון איש'. יש להדגיש, שבטרם עלה, לא הכירו

כמעט איש באירופה, זולת, גדול הדור רבי חיים עוזר גרודז'ינסקי זצ"ל. ולאחר שעלה,

איש לא ידע על זהותו ועל גדלותו. אולם, הוא הגבר ששלח נותן התורה, להדליק את

הלהבה ולשקם את עולם התורה ההרוס ולהכין את התשתית לתורה שצריכה

כמו מרן החזו"א. וכך ללא שום משרה רבנית, ללא שום תפקיד אחר, חלש בגופו,

חולני מאז ילדותו, נטל על כתפיו את עול הדור כולו. ודומני, שניתן לומר, "התורה של

כולנו – שלו הוא"!

אילו פינו מלא שירה כים, אין אנו יכולים להספיק ולספר את גודל השגחת

הבורא, שלא תשכח התורה מפי זרענו, בכל מקום ובכל זמן. וזה סוד הישרדותנו!

לטהרה מטומאתה ולהכין את הקרקע לאחיו ולאביו. לצורך כך, היה

צריך להסוות את גודל קדושתו, כמו שמרגל מסווה את זהותו

האמיתית. גם בדורות יבואו, ובכל הגלויות, קיים בנו הקב"ה את

ברוך הוא ושתלן בכל דור ודור... אלו תלמידי חכמים". ויכולים אנו

להוסיף, 'שתלם' בכל מקום ומקום לפי צורך השעה.