סמוך על סחבק נעשה מיליונים !!!
נכתב על ידי DL2000, 17/12/2012
בס"ד
סמך על סחבק נעשה מיליונים (אתר ברסלב)
"אנשים מתים לקבל את הלחמנייה
החמה שלהם בבוקר. סמוך על סחבק,
נעשה מיליונים". חשבתי שהוא מקשקש,
שהוא משוגע. למה לא הקשבתי לו?
כשרוני הציע לי להקים איתו של חלוקת לחמניות ברחוב שלנו, אמרתי לו שהוא משוגע. אתם צריכים להבין, היינו צעירים, שנינו למדנו בדיוק באוניברסיטה. אני ישבתי ולמדתי לילות שלמים, והוא זלזל בלימודים. אני הבאתי תשיעיות ועשיריות, והוא היה נחלץ בשישיות ובשביעיות.
"אתה לא נורמאלי", אמרתי לו. בחיים לא נצליח לגמור את התואר, "וחוץ מזה, כמה תקבל על כל לחמנייה? עשר אגורות? בחיים לא תרוויח מזה כסף".
"אם נצטרך, נעזוב את הלימודים", הוא אמר לי. "אנשים מתים לקבל את הלחמנייה החמה שלהם בבוקר. סמוך על סחבק, נעשה מיליונים".
אמרתי לכם, חשבתי שהוא מקשקש. ובאמת, אני גמרתי את התואר כמצטיין דיקן, ולו לקח עוד שלוש שנים וקורסים מן הגורן ומן היקב כדי לסיים עם ממוצע שישים וחמש. אבל כשהוא גמר את התואר, העסק כבר התרחב מלחמניות גם ללחם, ואחר כך גם לשוקו וחלב ומעדנים. וחוץ מזה, הוא התרחב מהרחוב שלנו לשכונה ואחר כך לכל העיר. היום כבר אין עיר בישראל שרוני לא מחלק בה מצרכים כל בוקר. הבן אדם נהיה מיליונר.
האמת היא שגם אני הצלחתי. הלכתי להיות מהנדס בחברה גדולה, ואחר כך גם בסטרט-אפ שנמכר. עשיתי כמה מכות קטנות אפילו קניתי בית יפה. אבל החברות עם רוני לא נמשכה. עם השנים, כל פעם שהוא קנה מחשב חדש, או חולצה חדשה, או אוטו חדש, יצאו לי העיניים. הקנאה הרגה אותי. לא יכולתי ליהנות ממנו כמו פעם, למרות שאנחנו חברים עוד מהבית ספר. ככה, שנים היינו בקשר של שלום-שלום וסמס שנה טובה ופסח כשר, אבל חוץ מזה לא ראיתי אותו. הוא נהיה מאיון עליון ואחרי זה אלפיון עליון, ולמרות שהמשיך להתקשר, הרגשתי שאין לי יותר שום קשר אליו. וכמו שאמרתי, הקנאה הרגה אותי.
אחרי הרבה שנים, שנינו גדלנו והתבגרנו. הוא התחתן והתגרש והתחתן והתגרש, ואני התחתנתי ונולדו לי שני ילדים. הקשר כבר התנתק לגמרי.
יום אחד הבכור שלי, אהרון, הרגיש לא כל כך טוב. בהתחלה חשבנו שיש לו שפעת, אבל אחרי שבוע המצב לא השתפר. ככה התחלנו להסתובב בין רופאים ובתי חולים, עד שקיבלנו את הבשורה המרה: הילד חולה בסרטן.
אהרון נלחם במחלה כמו גבר אמיתי. לא התלונן אף פעם, עבר כימותרפיה והקרנות, הפסיד שנת לימודים והמשיך ללמוד בבית. והמשפחה הסתדרה איכשהו. בהתחלה אשתי התפטרה כדי לטפל בילד, ואחר כך גם אני נאלצתי לעזוב את העבודה כדי להיות שם – מסיע, הולך, מביא, מתייעץ, מחפש את הרופא הטוב ביותר. אני לא מתלונן. אחרי שנה וחצי נעלמו עקבות המחלה. מכרנו את הבית ועברנו לדירה קטנה בשכירות, אבל בירכנו את מזלנו הטוב כל בוקר.
אשתי לא מצאה עבודה ונשארה בבית, ואני התחלתי מחדש בתור מהנדס זוטר. חיינו ברמה הרבה יותר נמוכה, אבל אתם יודעים איך זה, העיקר הבריאות. הסתדרנו ואמרנו תודה. ככה עברו עוד שנתיים – עד שחזר הסרטן, בעוצמה עוד יותר גדולה.
ושוב חזרנו למרפאות ולבתי החולים, להקרנות, לבחילות, ללילות ללא שינה, לבכי ולתפילות. ושוב נאלצתי לעזוב את העבודה כדי להיות עם המשפחה, והמצב הלך ונהיה חמור יותר ויותר. לוויתי מאחי, מההורים, מהמשפחה של אשתי. הגענו עד עברי פי פחת.
אהרון הבריא שוב, השבח לא-ל, ולא היה מאושר ממני, אבל כשהוא חזר הביתה, גם הייתי מיואש. היינו מובטלים, בלי בית, בלי שקל, עם שני ילדים וחובות שהתקרבו למיליון שקל. לא ידעתי איך נמשיך.
שנה חיינו מהיד אל הפה. החובות תפחו, הרכב והטלוויזיה עוקלו, והבנק עיקל את החשבון. חיינו במזומן, אשתי מנקה חדרי מדרגות ואני לוקח כל עבודה – גנן, אינסטלאטור, חשמלאי, מתקן מחשבים – כל מה שיכניס גרוש.
עד שיום אחד עוצר לידי ג'יפ מפואר, וממנו יוצא לא אחר מרוני, החבר הכי טוב שלי עד ימי האוניברסיטה. הוא התנפל עלי וחיבק אותי, אמר שהוא חושב עלי הרבה ולאן נעלמתי. אמרתי שאצלי הכל בסדר. לא סיפרתי לו מה קורה באמת. התביישתי, ויותר מכל לא רציתי את הרחמים שלו. ולמרות זאת, הוא שאל וחקר והתעניין, עד שנשברתי וסיפרתי לו הכל: על המחלות של אהרון, על הבית שהיה והלך, על העבודה שאין.
הוא ישב שם, תפס את הראש, והקשיב. מדי פעם מלמל איזה ברוך השם או איזה קללה עסיסית, אבל יותר מהכל הקשיב. ואני סיפרתי הכל. דיברתי שעה ואחר כך שעתיים, עד שירד הערב ועמדתי ללכת הביתה. רוני לא גילה רחמים ולא הציע עזרה. רק הקשיב כמו חבר אמיתי, ותפס לי את היד מדי פעם, כדי שארגיש שהוא שם.
בסוף החלפנו מספרים ונפרדנו. הוא ליווה אותי ברגל איזה בלוק או שניים ואז חזר לעיסוקיו, וכל הדרך חשבתי לעצמי כמה נהדר לפגוש אותו סוף סוף, וכמה טיפש הייתי שהתרחקתי מחבר רק כי קינאתי בהצלחה שלו. כשהגעתי הביתה, הג'יפ שלו חסם את המדרכה ברחוב שלנו.
הוא ראה אותי, יצא מהאוטו ואמר לי, "תקשיב בן אדם, פעם אחת נתתי לך להיעלם בגלל רגשי נחיתות וקנאה. חשבתי שאסור לשפוט חבר, וגם שאף פעם לא באת בטענות. התרחקת בלי להתלונן ובלי להגיד מילה רעה. אבל אני לא אתן לזה לקרות עוד פעם. בוא אלי מחר למשרד ונדבר על עבודה לך ולאישה, ונראה אם אני יכול לעזור עם החובות. ותעשה טובה, בפעם הקודמת שהצעתי לך להצטרף אלי לא הקשבת – הפעם תקשיב!"
ובאמת, רוני עזר לי ולאשתי למצוא עבודות, ובעזרת השם, עוד כמה שנים נגמור להחזיר לו את ההלוואה שהעמידה אותנו בחזרה על הרגליים. והכי חשוב, אהרון שלי בריא כבר חמש שנים ובקרוב יתחיל לעבוד בחברה של רוני. וגם אמרתי לו: "תקשיב טוב טוב לאבא שלך, ילד, אבל אם רוני בא אליך עם רעיון, תקשיב לו עוד יותר טוב. ותזכור שגם אם לפעמים לא נעים לך, אתה לא חייב לסמוך רק על עצמך. לפעמים, כדאי לסמוך גם על חברים, כי הם הכלים של אלוקים לתת לנו עזרה ולהציל אותנו מצרה".
החמה שלהם בבוקר. סמוך על סחבק,
נעשה מיליונים". חשבתי שהוא מקשקש,
שהוא משוגע. למה לא הקשבתי לו?
כשרוני הציע לי להקים איתו של חלוקת לחמניות ברחוב שלנו, אמרתי לו שהוא משוגע. אתם צריכים להבין, היינו צעירים, שנינו למדנו בדיוק באוניברסיטה. אני ישבתי ולמדתי לילות שלמים, והוא זלזל בלימודים. אני הבאתי תשיעיות ועשיריות, והוא היה נחלץ בשישיות ובשביעיות.
"אתה לא נורמאלי", אמרתי לו. בחיים לא נצליח לגמור את התואר, "וחוץ מזה, כמה תקבל על כל לחמנייה? עשר אגורות? בחיים לא תרוויח מזה כסף".
"אם נצטרך, נעזוב את הלימודים", הוא אמר לי. "אנשים מתים לקבל את הלחמנייה החמה שלהם בבוקר. סמוך על סחבק, נעשה מיליונים".
אמרתי לכם, חשבתי שהוא מקשקש. ובאמת, אני גמרתי את התואר כמצטיין דיקן, ולו לקח עוד שלוש שנים וקורסים מן הגורן ומן היקב כדי לסיים עם ממוצע שישים וחמש. אבל כשהוא גמר את התואר, העסק כבר התרחב מלחמניות גם ללחם, ואחר כך גם לשוקו וחלב ומעדנים. וחוץ מזה, הוא התרחב מהרחוב שלנו לשכונה ואחר כך לכל העיר. היום כבר אין עיר בישראל שרוני לא מחלק בה מצרכים כל בוקר. הבן אדם נהיה מיליונר.
האמת היא שגם אני הצלחתי. הלכתי להיות מהנדס בחברה גדולה, ואחר כך גם בסטרט-אפ שנמכר. עשיתי כמה מכות קטנות אפילו קניתי בית יפה. אבל החברות עם רוני לא נמשכה. עם השנים, כל פעם שהוא קנה מחשב חדש, או חולצה חדשה, או אוטו חדש, יצאו לי העיניים. הקנאה הרגה אותי. לא יכולתי ליהנות ממנו כמו פעם, למרות שאנחנו חברים עוד מהבית ספר. ככה, שנים היינו בקשר של שלום-שלום וסמס שנה טובה ופסח כשר, אבל חוץ מזה לא ראיתי אותו. הוא נהיה מאיון עליון ואחרי זה אלפיון עליון, ולמרות שהמשיך להתקשר, הרגשתי שאין לי יותר שום קשר אליו. וכמו שאמרתי, הקנאה הרגה אותי.
אחרי הרבה שנים, שנינו גדלנו והתבגרנו. הוא התחתן והתגרש והתחתן והתגרש, ואני התחתנתי ונולדו לי שני ילדים. הקשר כבר התנתק לגמרי.
יום אחד הבכור שלי, אהרון, הרגיש לא כל כך טוב. בהתחלה חשבנו שיש לו שפעת, אבל אחרי שבוע המצב לא השתפר. ככה התחלנו להסתובב בין רופאים ובתי חולים, עד שקיבלנו את הבשורה המרה: הילד חולה בסרטן.
אהרון נלחם במחלה כמו גבר אמיתי. לא התלונן אף פעם, עבר כימותרפיה והקרנות, הפסיד שנת לימודים והמשיך ללמוד בבית. והמשפחה הסתדרה איכשהו. בהתחלה אשתי התפטרה כדי לטפל בילד, ואחר כך גם אני נאלצתי לעזוב את העבודה כדי להיות שם – מסיע, הולך, מביא, מתייעץ, מחפש את הרופא הטוב ביותר. אני לא מתלונן. אחרי שנה וחצי נעלמו עקבות המחלה. מכרנו את הבית ועברנו לדירה קטנה בשכירות, אבל בירכנו את מזלנו הטוב כל בוקר.
אשתי לא מצאה עבודה ונשארה בבית, ואני התחלתי מחדש בתור מהנדס זוטר. חיינו ברמה הרבה יותר נמוכה, אבל אתם יודעים איך זה, העיקר הבריאות. הסתדרנו ואמרנו תודה. ככה עברו עוד שנתיים – עד שחזר הסרטן, בעוצמה עוד יותר גדולה.
ושוב חזרנו למרפאות ולבתי החולים, להקרנות, לבחילות, ללילות ללא שינה, לבכי ולתפילות. ושוב נאלצתי לעזוב את העבודה כדי להיות עם המשפחה, והמצב הלך ונהיה חמור יותר ויותר. לוויתי מאחי, מההורים, מהמשפחה של אשתי. הגענו עד עברי פי פחת.
אהרון הבריא שוב, השבח לא-ל, ולא היה מאושר ממני, אבל כשהוא חזר הביתה, גם הייתי מיואש. היינו מובטלים, בלי בית, בלי שקל, עם שני ילדים וחובות שהתקרבו למיליון שקל. לא ידעתי איך נמשיך.
שנה חיינו מהיד אל הפה. החובות תפחו, הרכב והטלוויזיה עוקלו, והבנק עיקל את החשבון. חיינו במזומן, אשתי מנקה חדרי מדרגות ואני לוקח כל עבודה – גנן, אינסטלאטור, חשמלאי, מתקן מחשבים – כל מה שיכניס גרוש.
עד שיום אחד עוצר לידי ג'יפ מפואר, וממנו יוצא לא אחר מרוני, החבר הכי טוב שלי עד ימי האוניברסיטה. הוא התנפל עלי וחיבק אותי, אמר שהוא חושב עלי הרבה ולאן נעלמתי. אמרתי שאצלי הכל בסדר. לא סיפרתי לו מה קורה באמת. התביישתי, ויותר מכל לא רציתי את הרחמים שלו. ולמרות זאת, הוא שאל וחקר והתעניין, עד שנשברתי וסיפרתי לו הכל: על המחלות של אהרון, על הבית שהיה והלך, על העבודה שאין.
הוא ישב שם, תפס את הראש, והקשיב. מדי פעם מלמל איזה ברוך השם או איזה קללה עסיסית, אבל יותר מהכל הקשיב. ואני סיפרתי הכל. דיברתי שעה ואחר כך שעתיים, עד שירד הערב ועמדתי ללכת הביתה. רוני לא גילה רחמים ולא הציע עזרה. רק הקשיב כמו חבר אמיתי, ותפס לי את היד מדי פעם, כדי שארגיש שהוא שם.
בסוף החלפנו מספרים ונפרדנו. הוא ליווה אותי ברגל איזה בלוק או שניים ואז חזר לעיסוקיו, וכל הדרך חשבתי לעצמי כמה נהדר לפגוש אותו סוף סוף, וכמה טיפש הייתי שהתרחקתי מחבר רק כי קינאתי בהצלחה שלו. כשהגעתי הביתה, הג'יפ שלו חסם את המדרכה ברחוב שלנו.
הוא ראה אותי, יצא מהאוטו ואמר לי, "תקשיב בן אדם, פעם אחת נתתי לך להיעלם בגלל רגשי נחיתות וקנאה. חשבתי שאסור לשפוט חבר, וגם שאף פעם לא באת בטענות. התרחקת בלי להתלונן ובלי להגיד מילה רעה. אבל אני לא אתן לזה לקרות עוד פעם. בוא אלי מחר למשרד ונדבר על עבודה לך ולאישה, ונראה אם אני יכול לעזור עם החובות. ותעשה טובה, בפעם הקודמת שהצעתי לך להצטרף אלי לא הקשבת – הפעם תקשיב!"
ובאמת, רוני עזר לי ולאשתי למצוא עבודות, ובעזרת השם, עוד כמה שנים נגמור להחזיר לו את ההלוואה שהעמידה אותנו בחזרה על הרגליים. והכי חשוב, אהרון שלי בריא כבר חמש שנים ובקרוב יתחיל לעבוד בחברה של רוני. וגם אמרתי לו: "תקשיב טוב טוב לאבא שלך, ילד, אבל אם רוני בא אליך עם רעיון, תקשיב לו עוד יותר טוב. ותזכור שגם אם לפעמים לא נעים לך, אתה לא חייב לסמוך רק על עצמך. לפעמים, כדאי לסמוך גם על חברים, כי הם הכלים של אלוקים לתת לנו עזרה ולהציל אותנו מצרה".
להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן
דיונים - תשובות ותגובות (0)
