"והנה עיניכם ראות ועיני אחי בנימין כי פי המדבר אליכם" (מה,יב) '"והנה עיניכם רואות ועיני אחי בנימין" אמר רבי אלעזר אמר להם כשם שאין בליבי על בנימין אחי שלא היה במכירתי כך אין בליבי עליכם, "כי פי המדבר אליכם" כפי כן ליבי' (מגילה טז,ב). לכאורה לא מובן מה שמוסיף שפיו כליבו, הרי אם סתם כך אומר שזה כך מניין שיאמינו לו?- והנה מיד נאמר בגמ' '"ולאביו שלח כזאת עשרה חמורים נושאים מטוב מצרים" מאי מטוב מצרים?- אמר רבי בנימין בר יפת אמר רבי אלעזר: שלח לו יין ישן שדעת זקנים נוחה הימנו'. בפשטות זה הובא בשל דברי רבי אלעזר (כמו שקודם דברי ר"א) בהקשר לפסוקים שלנו. אולם ניראה שזה גם בא להסביר, שרמז להם עניין נחת רוח ויין, שהנה כשהאחים באו למצרים הם שתו יין, "וישכרו עמו" (מג,לד) הרי שהיו בנחת רוח שלכן שתו יין, ויותר מזה, ע"פ רבי יוסי ברבי חנינא האחים לא שתו יין מזמן מכירתו של יוסף, ואף לר"י מגדלאה אמנם שתו (מזמן מכירתו) אבל לא השתכרו עד אז (שבת קלט,א). הרי שהיין שהוא משמח (כמו ששלח ליעקב) מגלה שאחיו שתו עם יוסף כי הרגישו שמחה ונחת רוח שלא היתה מזמן מכירתו, וזהו שאמר להם שאף בליבו הוא איתם, שלכן הרגישו נחת רוח שכתוצאה  ממנו שתו יין ("כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם" -משלי כז,יט), ואם היה עדיין כועס עליהם לא היו מרגישים כ"ך טוב עד ששתו (או השתכרו) שלא כמו שנהגו עד אז מזמן מכירתו. ויותר מזה- נאמר בהמשך הגמ' 'וינחם אותם וידבר על ליבם- אמר רבי בניימין בר יפת אמר ר"א מלמד שאמר להם דברים המתקבלים על הלב, ומה עשרה נרות לא יכלו לכבות נר אחד, נר אחד היאך יכבה עשרה נרות?' אמנם זה הסבר כיצד הרגיעם, אולם ניראה שזה גם בא לרמז על איך שכנעם שאין לו בליבו עליהם, שזה רמז בנרות שהם עושים אור, ואור מרמז מצד אחד על התורה, כמו שאומרת הגמ' בהמשך 'אורה זו תורה, וכן הוא אומר כי נר מצוה ותורה אור' וגם אור מרמז על המקדש, שהמנורה האירה כלפי חוץ, להאיר את העולם. ושניהם עניין אחד, שהמקדש מרכזו הוא בקודש הקודשים ששם יש את הארון עם הלוחות (וס"ת) , ולכן יוסף נתן לבנימין חמש חליפות, והקשתה הגמ' כיצד עשה זאת, שהוא עצמו ניכשל בזה, שלכן הורידוהו למצרים (בשל כותנת הפסים), ותרץ רבי בנימין בר יפת שרמז לו על מרדכי שיצא בחמשה מלבושים, אולם עדיין לא מובן במה זה מתרץ הרי הם רואים שהוא נותן לו מתנה יותר מהם?- אלא שמיד מביאה הגמ' על הפס' שיוסף ובנימין בכו '.. אמר רבי אלעזר: בכה על שני מקדשים שעתידין להיות בחלקו של בנימין ועתידים ליחרב, ובנימין בכה על צואריו, בכה על משכן שילה שעתיד להיות בחלקו של יוסף ועתיד ליחרב' הרי שאת מה שניראה כרגש געגועים בניהם זה בעצם רגש של קדושה השייכת בהם, ולכן גם בחליפות רמז על הקדושה שבו, מרדכי שבימיו קיבלו עליהם את התורה מרצון (שבת פח,א) כך שהחליפות עניינם רמז לתורה (וכך זהו אדם כמקדש קטן) ולכן אין מה לקנאת בבנימין שקיבל מתנה בשל מעלת הת"ח שבו (ובזה גם רמז על עצמו שמה שקיבל כתנת פסים זה למעלתו כת"ח ולא שהוא החשוב) מימלא כיון שבכל המעמד היה עניין של קדושה ונבואה על העתיד, מיד אומרת הגמ' שאמר להם שפיו כליבו, שלכן יש במעמד עניין של שכינה, שאילו היה כועס עליהם השכינה היתה מסתלקת מהם וממנו ולא היה פועל ע"פ העתיד, וזהו שרמז שפיו כליבו. ובפשטות אפשר שלמדו ע"פ הפשט 'פי המדבר אליכם- בלשון הקודש' (רש"י מה,יב) שזה מראה שבלבו סלח להם, שאם היה כועס עליהם היה מדבר עליהם מצרית שבזה מעלתו כמשנה למלך, לומר שמעשיהם כשלו ובכל זאת נעשה להיות כמלך, מזה שדיבר עברית בא לומר שהוא כמוהם, יהודי, שבזה חשיבותו ולא כמשנה למלך, ולכן שווה להם, ואף המילה נעשית כדי לשלוט ביצריו, כך רמז ששלט ביצריו ומחל להם (ולכן הראה את מילתו) ולכן מדבר בעברית שלא מתגאה עליהם ויבוא להזיקם מכח מעמדו, אלא מחל להם ומשווה עצמו אליהם.