חסד
רחל גמלה חסד ללאה באופן שלאה לא הרגישה בכך
פרשת ויצא תשס"ח
"וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר חִטִּים וַיִּמְצָא דוּדָאִים בַּשָּׂדֶה וַיָּבֵא אֹתָם אֶל לֵאָה אִמּוֹ וַתֹּאמֶר רָחֵל אֶל לֵאָה תְּנִי נָא לִי מִדּוּדָאֵי בְּנֵךְ: וַתֹּאמֶר לָהּ הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת אִישִׁי וְלָקַחַת גַּם אֶת דּוּדָאֵי בְּנִי"? (בראשית ל, יד-טו).
למה לא הסכימה רחל להתחתן עם יעקב
הנה, פסוק זה, קשה מאוד להבנה, שנים רבות חיפשתי הסבר מניח את הדעת. בפסוק זה מסופר, שיעקב מתגורר באוהלה של רחל. כשביקשה רחל מעט דודאים, הזכירה לאה לרחל, שהיא זו שלקחה את בעלה, את יעקב, וכעת הוא מתגורר באוהלה של רחל. והלוא, כל מי שקרא את הפרק הקודם, יודע, באופן הברור ביותר, שיעקב בא ללבן מתוך מטרה ברורה, לשאת את רחל. לא זו בלבד, כשסיכם את תנאי שכרו עם לבן, למען הסר ספק, פירט את דרישתו באופן הברור ביותר (שם כט, יח) "אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים בְּרָחֵל בִּתְּךָ הַקְּטַנָּה". והנה, בסופו של דבר (שם, כה) "וַיְהִי בַבֹּקֶר וְהִנֵּה הִוא לֵאָה". וידוע מדרשם של חז"ל (מגילה יג, ב) כיצד קרה הדבר: כבר כשהגיע יעקב לחרן, הזהירה אותו רחל, שאביה רמאי ומאחר ויש לה אחות מבוגרת, בשם לאה, הרי שבסופו של דבר, לבן יתן לו את לאה ולא אותה. מה עשה יעקב? מסר לה סימנים, לרחל, בכדי שלבן לא יוכל לרמות אותו. אולם, ברגע האחרון, אמרה רחל לעצמה, הנה עכשיו נותן לבן את לאה ליעקב, וכשלא תדע את הסימנים, תתבייש אחותי. אי לכך, מסרה לה את הסימנים. לכן, חשב יעקב שזו רחל, רק בבוקר נוכח לדעת שזו לאה. ומדרשים רבים הדגישו את הזכות הגדולה של רחל, שויתרה על יעקב עבור לאה, שהרי, לא ידעה שבסופו של דבר ישא גם אותה. זכות זו, הזכירה רחל אמנו לפני הקב"ה, בשעה שבכתה והתחננה על עם ישראל אשר הלך לשבי.
יתר על כן, על הפסוק (שם, יז) "וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת" – דרשו חז"ל (ב"ר פ"ע, טז) למה? לפי שהיו רכות מבכיה, שהיו הבריות אומרות: ליצחק שני בנים עשו ויעקב, ללבן שתי בנות לאה ורחל. אם כן, תהא לאה הגדולה – לעשו הבכור. והקטנה רחל – ליעקב הצעיר. הייתה לאה בוכה ואומרת, יהי רצון שלא אפול בגורלו של רשע. הרי לנו, שכבר לפני הרבה שנים, ידעה לאה, שיעקב מיועד לרחל.
אם כן, כיצד יכולה לאה לומר לרחל, באופן כל כך ברור ובוטה, שהיא לקחה ממנה את בעלה האהוב, את יעקב. הלוא, אילו שמענו כזאת מאישה הכי פשוטה, היינו מאשימים אותה בכפיות טובה ובעזות מצח. שהרי, רחל גמלה עמה חסד שלא יתואר בכך, שנתנה לה את בחיר בני האדם בתבל, את יעקב אבינו, שדמותו חקוקה בכסא הכבוד, האדם השלם שלא היה כמותו, קדוש בתכלית הקדושה, אפילו דמות תוארו לא היה ערוך לה, שהרי אמרו חז"ל שיופיו היה מאין יופיו של אדם הראשון (ב"ב נח, א). ועוד כהנה וכהנה, ניתן להאריך בגודל וחשיבות אישיותו של יעקב אבינו ע"ה, וגם אז, לא יהא זה אלא כטיפה מן הים. וחסד זה גדל עוד בכפלי כפלים, שכן, הוא הציל אותה מהרשע שברשעים, שלרשותו הייתה אמורה ליפול. והמפליא ביותר, שכל אותן עובדות, היו ידועות לכל. גם התנאי שעשה יעקב עם לבן, היה ידוע לכל בני העיר. יש לפעמים, פרטים קטנים, טובות קטנות, שיכול האדם לשכוח אותן לאורך ימים ושנים. ברם, גם אז מתייחסים אנו אליו, ככפוי טובה. בסיפור שלפנינו, ברור שלאה אמנו ע"ה, לא שכחה אף את הפרטים הקטנים ביותר בתולדות חייה, ומה עוד, שכאן מדובר על דברים מאוד, מאוד מהותיים שלא ניתנים להכחשה בשום פנים ואופן.
נסכם אפוא את השאלה, באופן זה: הכיצד, יכלה לאה לחשוב שיעקב הוא למעשה הבעל שלה, היא אשתו העיקרית, ואילו רחל, הצליחה בדרך כלשהי לגנוב את ליבו. אולם, השאלה מתייחסת גם לרחל, למה היא לא ענתה ללאה, את מה שידוע לכולם, שהיא היא עקרת הבית, היא עיקרו של בית, עבורה הגיע יעקב והיא זו, שאפשרה ללאה להיכנס לחופתו של יעקב? ואם על שאלה זו ניתן להשיב, שרחל היתה מן 'הנעלבות ואינן עולבות' (שבת פח, ב), כדרכם של צדיקים וצדקניות, ולכן שמעה את תוכחתה הבלתי מוצדקת של אחותה לאה, ולא השיבה לה דבר!. אבל השאלה הראשונה תשאר ודאי ללא מענה.
והנראה לי, שהתורה הק' לימדה אותנו, פרק חשוב מאוד בהלכות חסד. הצדקה הגדולה ביותר, שאפשר לעשות עם אדם עני, היא לתת לו עבודה כדי שירוויח את פרנסתו בכבוד. והיה, ואין לך עבודה עבורו, אם אתה מצליח 'להמציא' עבורו עבודה, מבלי שירגיש שזו עבודה מלאכותית, הרי שהצלחת לעשות את מעשה החסד והצדקה הגדולים ביותר. שהרי, אותו אדם, שעובד את העבודה-הפיקטיבית, איננו מודע לכך, מנקודת מבטו הוא עובד באופן מכובד ונוטל את שכרו הראוי לו.
אפשר להוסיף, שמאחר וכל מצוות חסד נובעת מהליכה בדרכי הבוי"ת, 'והלכת בדרכיו – "אבא שאול אומר ואנוהו הוי דומה לו מה הוא חנון ורחום אף אתה היה חנון ורחום" (שבת קלג, ב). אם כן, הלוא השי"ת 'המציא' לנו את המצוות כדי ששכר העולם הבא לא יהיה בבחינת 'נהמא דכיסופא' לחם-חסד, שהרי הוא אינו צריך את עבודתנו – התורה והמצוות – כלל וכלל. זו אפוא עבודה 'מלאכותית', כביכול, שתהיה 'היכי תמצי' לשלם לנו שכר. אם כן, אם אדם יוצר מציאות כזאת עבור חבירו, הרי שהוא הגיע לדרגה הגבוהה ביותר של 'הוי דומה לו'.
למה הסכימה לאה לקבל מרחל 'כמתנה' את בעלה המיועד – את יעקב?
כשאנו שומעים מחז"ל שרחל נתנה את הסימנים ללאה, וזאת כדי שלא תתבייש, צצה מאליה השאלה, הכיצד לאה הסכימה לקבל זאת? האם יסכים אדם חולה לב, לקבל את ליבו החי של זולתו? האם תסכים אישה שאחותה תתרום לה את ליבה? שאחותה תמות והיא תחיה במקומה?! הלוא בכך שרחל נתנה ללאה את יעקב, היא נתנה לה לא רק בעל שלא היה ולא יהיה דוגמתו לעולם ועד, לא רק חיים מאושרים שאין ערוך להם, עלי אדמות. אלא, את כל חיי הנצח. שכן, אף אם רחל לא תינתן לעשו, אף אם היא לא תינשא כל ימי חייה לשום אדם רשע, הרי, מכלל ישראל התנתקה לנצח. היש אבידה גדולה מזאת? אם כן, כיצד לאה הסכימה לקבל זאת? למרות חיפושי, לא מצאתי מי שיעלה לדיון שאלה חשובה ונוקבת זאת.
שאלה נוספת, חמורה מאוד, איך הסכימו שתיהן רחל ולאה לרמות את יעקב? וכי המטרה מקדשת את האמצעים? האם כדי שתנצל לאה מעשיו, מותר לשקר ולרמות את יעקב, ולתת לו אשה שאינו חפץ בה? ומה עוד, שהוא יהיה ללעג ולקלס בעיני כל בני חרן?! ועוד, הרי האמהות הק' ידעו שיעקב צריך לבנות אומה עובדת ה', ואם הוא אמר, שלצורך זה הוא מבקש את רחל, ודאי שדברים בגו? אם כן, איך אפשר להטעותו בדבר כל כך חשוב?
ואמנם, הרמב"ן בפירוש הראשון, מסביר, שהסיבה שלאה היתה שנואה היא מפני, שיעקב הקפיד עליה על שרימתה אותו ורצה לגרשה, ורק מפני שהרתה מיד לא גרשה, בגלל בניה.
לכן, נראה לי, שמרגע שיעקב סיכם את תנאי שכרו עם לבן, בהם התנה באופן הברור ביותר, שהוא דורש את רחל, ואך ורק אותה, גמלה בליבה של רחל אמנו ע"ה ההחלטה, בגודל ענוותנותה, שהיא אינה מתאימה ליעקב, שהוא צדיק גדול ונשגב ואילו היא הינה, אשה פשוטה, רחוקה מאוד מדרגתו הרוחנית של יעקב. ומבחינתה, להינשא ליעקב פירושו, ל"היכנס לנעלים גדולות מאוד". אמנם, יעקב אמר שהוא חפץ בה, אבל ודאי טעה, היה נדמה לו שהיא צדקת, אבל היא הרי יודעת, שאין הדבר כן, לכן בלתי אפשרי לה להינשא לו. לעומת זאת, יש לה אחות 'צדקת גדולה ואמיתית', שכל היום מתפללת ובוכה – עד שנהיו עיניה רכות – שלא ליפול לידי עשיו הרשע. והנה, אשה זו ראויה לצדיק כמו יעקב. בדיוק כפי הטענה שהעלה משה רע"ה, לפני השי"ת, כשדרש ממנו ללכת לגאול את ישארל "בִּי אֲדֹנָי שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח" (שמות ד, יג) ופירש"י: "ביד מי שאתה רגיל לשלוח והוא אהרן". והרמב"ן פירש: "והנכון בעיני, שלח נא ביד כל אשר תשלח, כי אין אדם בעולם שלא יהיה הגון יותר ממני לשליחות - והסיבה למשה בכל הסרבנות הזאת ענותו הגדולה מכל האדם אשר על פני האדמה, שלא היה מוצא את לבו להתגדל ולדבר אל המלך ושיתפאר לאמר ה' שלחני, ולא על ישראל להוציאם ממצרים ולהיות עליהם מלך".
משעה שקיבלה רחל חלטה קשה זאת, מתוך גודל אצילות נפשה, החלה 'לטפטף' ללאה, שהיא זו שראויה ליעקב, ולא היא – רחל. יש להניח, שבתחילה לאה הסתייגה מכך, ואף התנגדה לכך. וטענה, שאם יעקב דורש את רחל, כנראה שהוא יודע מה שהוא אומר. אם מן השמים סיבבו, שיעקב יבקש את רחל, כנראה שזה רצון ה'. אולם, רחל המשיכה במאמציה לשכנע את לאה, שהיא זו שמתאימה ליעקב מבחינת אופייה, מידותיה, נפשה ועוד טיעונים מטיעונים שונים. ומה שיעקב דרש מלבן את רחל, זאת היתה טעות שלו, הוא ראה אותה בסך הכל כמה דקות ליד הבאר וכנראה, קבל רושם מוטעה כשחשב שהיא צדקת ובעלת מדרגה. ואילו היה רואה את לאה, ודאי שהיה מבין שהיא צדקת ובעלת מדרגה הרבה יותר גבוהה! עם הזמן, הצליחה רחל, בגודל חכמתה, לשחוק את התנגדותה של לאה והיא אכן שוכנעה, שיעקב מגיע רק לה.
אולם, ישנו כלל גדול, בתורת השכנוע: "שקר שתחזור עליו פעמים רבות, כולם ישתכנעו שהוא אמת ובסופו של דבר, גם אתה תשתכנע שאכן זו האמת"! במשך אותן שבע שנים, שרחל שכנעה את לאה, שהיא זו שמיועדת ליעקב, היא הצליחה לשכנע גם את עצמה, שאמנם, האישה המתאימה וההולמת ליעקב, היא לאה.
בערב החתונה, כשיעקב רצה להבטיח את עצמו, שאכן לא ימצא את עצמו מרומה, ונתן לרחל סימנים, העבירה אותם מיד ללאה, בתום לב ובשלמות הנפש, בהיותה משוכנעת, שלאה היא זו שצריכה להיות אשתו של יעקב, והוא בטעות סבור שרחל צריכה להיות אשתו!
ובזה תיושב התמיהה הגדולה, כיצד זה הסכימו שתי האחיות הצדקניות לקשור קשר ולרמות את יעקב. מפני שהן היו משוכנעות, שמה שהן עושות זה לטובתו, וזו זכות גמורה עבורו לקבל את לאה במקום רחל. ובזכות גמורה אפשר לזכות לאדם אפילו אם הוא אינו מודע לכך!
גם לאה הייתה משוכנעת בכך, בכל מאת האחוזים. לכן, גם לאחר שנים, ממשיכה לאה להיות בטוחה שיעקב הוא למעשה בעלה האמיתי, בעוד שהוא מסיבות מוטעות, בוחר לשכון באוהלה של רחל, והיא זו שלא מעמידה אותו על טעותו, לכן, האשימה אותה, שלקחה את בעלה, את יעקב! ויצא, שלמרות שרחל שכנעה אותה שיעקב מתאים רק לה, הרי שבפועל התגורר עמה באוהלה רק בשבעת ימי המשתה, מפני שמיד ביום השמיני כבר נשא את רחל, שמיד הפכה להיות עקרת הבית – עיקרו של בית – לכן ראתה לאה התנהגות זו כלא נאותה ולא הוגנת.
רק הסבר זה, יכול לתת הבנה בדו-שיח שהתנהל בין רחל ולאה.
מעשי האבות והאמהות שנכתבו בתורתנו הק', לא ללמד על עצמם באו, אלא, ללמד את כל כלל ישראל באו. והלקח עבורנו הוא: שלחסד אין גבול. בנוהג של בני אדם, שאם אדם גומל לרעהו חסד, שהרי שהוא מזכיר לו זאת השכם והערב. אם אין חברו מכיר לו טובה, הרי, שלא יהסס לרמוז לו ואף לומר לו, שהוא כפוי טובה, שאיננו מכיר בחסד אשר גמל עמו בעבר. הוא אף יעלה מאמרי חז"ל, שיסבירו את גודל החסד שעשה לרעהו, ואת המידה המגונה של כפיות טובה, שחברו נוהג בה כלפיו.
זוגיות אמיתית כיצד נבנית ואיך מתקיימת
גם ביחסי הזוגיות, אף מי שנוהג בהגינות, ואפילו לפנים משורת הדין, כלפי בן או בת הזוג, הוא שואף לעמוד ולהדגיש, שהוא בעל – או אישה – כל כך טוב/ה. ועל בן או בת הזוג, לזכור זאת ולדעת, באיזה זכייה גדולה הם זכו בכך, שהוא או היא זומנו להם מן השמים!! בעוד, שההתנהגות שעלינו להתחנך אליה, היא אף אם גומלים אנו חסד עם הזולת, לתכנן זאת באופן הטוב ביותר, בכדי שיראה הדבר לא כחסד אלא כדבר טבעי. וכך גם ביחסי הזוגיות. יתכן, והאישה בישלה במיוחד עבור בעלה, מאכל שסבורה הייתה שהוא טעים ביותר. והנה מאכל זה, כלל איננו ערב לחיכו של בעלה. והיה אם הוא ינהג כגס רוח, הרי, שהוא לא יאכל את המאכל ויאמר לה: "זה מאכל חסר טעם"! או בעל טעם רע או גרוע מזה. אם יתנהג במידה בינונית, ממוצעת, הרי שהוא יאמר, שאין לו היום תאבון ויש לו מִחושים בבטנו, כך שאינו יכול לאכול. אולם, אם רוצה הוא לגמול עם רעיתו חסד אמיתי, עליו לנהוג בגבורת-נפש, לאכול את המאכל ולהראות, באופן מלאכותי, שביעות רצון והנאה מרובה מאותו מאכל. ואף, להוסיף מילות שבח לתבשיל מעולה זה, פרי מעשי ידיה של אשתו. ואם ישאל השואל, ואמנם שאלו אותי רבים, האם מותר לשקר? האם מותר לומר על מאכל שהוא בעל טעם רע, עד להחריד, שהוא מאכל טעים עד מאוד? התשובה היא, מותר גם מותר. מפני דרכי שלום, לימדה אותנו התורה, שמותר לשקר. זה אותו ויכוח עתיק יומין, בין בית שמאי לבית הלל (כתובות יז, א), שלימדו ששרים לפני הכלה: 'כלה נאה וחסודה'. והיקשו להם בית שמאי, ואם איננה נאה, היאך ישירו כך? הלוא אין הדבר אמת! ענו להם בית הלל, וכי מי שלקח מקח מן השוק, האם ישבחנו בעיניו או יגננו בעיניו? פירוש: המעשה כבר גמור. פלוני לקח את פלונית, כנראה שהיא רצויה ונאה בעיניו, אין זה הזמן לאמת-אובייקטיבית – מוחלטת. אלא, לאמת-סובייקטיבית – יחסית. זאת האמת של אותו אדם שהתחתן עם פלונית. עליך ברגע זה, לחזק את רוחו, לעודד אותו ולשמח אותו.
דרכו של היצר הרע, להפוך את היוצרות. במקום שצריך להשתמש במידת האמת, הרי שהוא שם בפיו של האדם, מילות חנופה ושקר בכדי למצוא חן בעיני הזולת. ובמקום שצריך להשתמש במילות עידוד ותמיכה, מגיע היצר הרע - אשר לפתע הפך להיות נושא-דגלה-של האמת - ותובע, מן האדם לנהוג במידת האמת המוחלטת, ולומר לזולת את מה שהוא חושב עליו. כשמעירים לפלוני, למה אתה משמיע את הביקורת שלך? תשובתו תהיה : "אני איש אמת ואני נוהג לומר לזולת את כל האמת בפנים"! נדמה לו, שבכך שהוא מטיח את האמת בפני זולתו, הוא איש בעל גבורת נפש, שראוי לשבח, בעוד, שלפי אמות המידה של התורה, הוא עובר על לאו של 'אונאת דברים' – כלומר, גורם צער לזולת על ידי דיבורו.
עד היכן דרגת החסד
דרכם של גדולי התורה, אצילי הנפש שונה בתכלית. אם מישהו טרח ועשה עימהם מעשה חסד כלשהו, אף שלמעשה הם לא היו זקוקים לו, הם, כביכול, מראים עצמם שהדבר הביא להם תועלת, כדי שעושה החסד ירגיש קורת-רוח, שאכן עשה מעשה חשוב. כמו שמספרים על מרן פוסק הדור, הגאון רבי שלמה זלמן אויערבך זצ"ל:
לרבינו היתה קרובת-משפחה שחלתה, והלך לבקרה, זו התגוררה בקומה החמישית, ועל כן, השכנים הניחו כסא בכל קומה, על מנת שרבינו יפוש מעט מטורח העלייה במדרגות.
כשהבחין בכך, אמר למקורבו שליווהו, שלמעשה קשה לו יותר להתיישב ולקום מהכסא, מאשר לעלות חמש קומות ברציפות, והדבר לא מביא לו כל תועלת. אך מכיון שהשכנים ששמו את הכיסאות, הרי הם חפצים שאשב, ואם לא אשב, עלולים הם להתאכזב. אכבד אם כן את רצונם.
וכך ישב בכל קומה וקומה, כאמור, על אף המאמץ הרב שבדבר (מפי הג"ר א. שפירא, משגיח בישיבת "קול תורה". ח"מ ח"א, רלט).
סיכום: רחל אמנו הקריבה את העוה"ז והעוה"ב שלה עבור אחותה לאה. היא עשתה זאת באופן כל כך חכם ואמיתי, עד שגם היא וגם אחותה, לא הרגישו כלל וכלל שיש כאן מעשה חסד. עלינו ללמוד מכאן, שמעשה חסד שעושים אנו לזולתנו, חייב להיות מתוכנן באופן שלא יפגע במקבל החסד, אלא, ייתן לו תחושה, שהדבר מגיע לו באופן ההגון והישר ביותר.
