קדושים
נכתב על ידי אביהו ח, 28/11/2012
שיחתו השבועית של ראש הישיבה - הרב יוסף צ. בן-פורת "קדושים תהיו" – כיצד מגיעים לדרגה זו? פרשת קדושים – שנת תשע"ב מרכזיותה של מידת הפרישות בהנהגת ישראל "דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם" (ויקרא יט, ב), ופירש"י: "דבר אל כל עדת בני ישראל - (ויקרא רבה. ת"כ) מלמד שנאמרה פרשה זו בהקהל מפני שרוב גופי תורה תלוין בה". ההדגשה של פתיחת הפרשה שנועדה ל'כל ישראל' באה ללמד, שהפעם נדרשו כולם לבוא ולהתאסף כדי לשמוע בצוותא את הנאמר בה. בניגוד לשאר חלקי התורה שנלמדו על ידי כל ישראל, אבל בקבוצות קטנות. ברור אפוא לכל, שבפרשה זו נמסר דבר שהוא נשמת אפה של תורת ישראל. ההגדרה של כלל ישראל, שנאמרה לפני מתן תורה היתה: "גוי קדוש"! (שמות יט, ו), הדרישה המופיעה במשפט הפותח: "קְדשִׁים תִּהְיוּ" מציבה דרישה גורפת לפני כל האומה, להתאמץ ולהיכלל בהגדרה זו. המפרשים הקדמונים הסבירו, שמשמעות ההיגד הוא, לפרוש מתאוות ומותרות העולם הזה. נזירי הגויים פועלים מתוך שנאת העולם והאדם. היהודי פועל, מתוך אהבת ה' אבל, פרישות זו מהנאות העולם הזה, היתה ועדין הינה מצויה גם אצל אומות העולם ואף בייתר החמרה והקצנה. מהו אפוא ההבדל בינינו לבינם? רבינו החתם סופר זצ"ל כתב: "חכמי אומות העולם פרישותם מהעולם ותאוותיו משנאתם את העולם לרוב חקירתם כי הכל הבל ולעמל ויגיעה יולד האדם וסופו למות כמות הבהמה. לא כן אנחנו הדבקים בה' חיים... אנו פורשים עד שיעור וערך ידוע להתדמות להקב"ה שהוא קדוש. והיינו קדושים תהיו פרושים תהיו מטעם כי קדוש אני ה' " (תורת משה, קדושים, ד"ה קדושים). כלומר, אותם נזירים ונזירות – המצויים אצל הנוצרים במערב מחד, ואצל עובדי האלילים בארצות המזרח מאידך – שונאים את העולם ואת ההנאות המצויות בו. אגב, יש נזירים נוצרים, המתגוררים במערות גבוהות במצוקים של ואדי קלט, שאין אליהם שום גישה. כבר עשרות שנים שהם לא ראו אף אדם ואת האוכל משלשלים אליהם בעזרת סלים וחבלים. ברם, אצל בן ישראל אסור שתהיה הרגשה כזאת, מפני שכל הבריאה היא מעשה ידי ה', שהוגדרה על ידו כטובה מאוד (בראשית א, לא): "וַיַּרְא אֱ-לֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד". אבל, הלוא אנו אומרים שלוש פעמים ביום: "אתה קדוש ושמך קדוש", והרוצה להידבק בה' חייב להידמות לו, כמו שאמרו חז"ל: "הֵייה דומה לו". אם כן, החפץ בקרבת ה' מוותר על הנאות העולם הזה ולוקח במקומם את אהבת ה'. הוא מביא גם את דברי חוה"ל ז"ל: בגודל מעלת הפרישות והבדידות ברם, שאין רצון הקב"ה שבני אדם יתנתקו מהחברה וילכו להתבודד במדבריות ויערות. אלא, רצון ה' שיהיה אדם אוהב את הבריות ומחובר אליהם כדי ללמדם בינה ותורת ה'. אז יכול להיות מצב שאדם מנתק את עצמו מהנאות העולם הזה, אבל חיבורו עם הבריות אינו לתועלת עצמו, אלא לתועלתם וקירובם לעבודת הבורא. יוצא אפוא, שהאדם נדרש לפעול בו זמנית בשני כיוונים הפוכים, מצד אחד – התרחקות מענייני העולם הזה – "פרושים תהיו", מצד שני – מקושר לבריות ואוהב אותם. רבי מאיר יחיאל מאוסטרובצה זצ"ל (תריא-תרפח 1851-192), שהיה אחד מהאדמורי"ם הגדולים בפולין, בתקופה שלפני השואה, והיה מפורסם בסגפנותו ופרישותו. מסופר כי במשך ארבעים שנה צם ברציפות, כשהוא שובר את צומו רק בשעות הלילה בארוחה דלה. מפני, שהרגיש שרעה ממשמשת לבוא והרבה בתפילה ובתחנונים לבטל את רוע הגזרה. פעם בא אליו אורח חשוב והצדיק, הכין לו סעודה גדולה. שאלו האורח: "הלוא כבודו צם עשרות שנים, אם כן למה זה, הוא מכין לי סעודה כל כך גדולה?". ענה לו הצדיק: "וכי סבור אתה שאני צם מפני שאני סבור שאוכל זה דבר לא טוב? יודע אני, שאוכל זה דבר טוב, אלא שאני עוסק בסיגופים מסיבה מסוימת. אבל, אותך יש לי מצוה גדולה לכבד ולהכין עבורך סעודה גדולה". מי לנו גדול מאברהם אבינו, שעבור שלושה ערבים אלמונים, הכין סעודת מלכים, שחט שלושה עגלים כדי לתת לכל אחד מהם לשון בחרדל. וכי יעלה על דעתנו, שאברהם עינג את עצמו בלשונות של עגלים?! הלוא, היה רחוק מן הגשמיות, מן התאוות ומן ההנאות, כרחוק מזרח ממערב. אבל, מצוות הפרישות מוטלת על האדם ביחס לעצמו, אבל בשום אופן לא ביחס לזולתו. ידועה אמרתו של חוה"ל, החסיד צהלתו בפניו ואבלו בליבו, כלומר, למרות שבליבו הוא מתאבל על חורבן בית המקדש וגלות השכינה, הרי שאינו מראה לזולתו 'פרצוף חמוץ', אלא מאיר פנים לכל אחד. לעומת זאת, אצל בני אדם אחרים, יש אדם שהוא עצוב, מתרחק מן העולם, תמיד לא מרוצה, הוא לא נהנה מן העולם וכמובן, שגם לא יהנה את זולתו מטובות העוה"ז. ישנו אדם אחר, שמטבעו הוא אוהב הנאות ותענוגות, בליין סדרתי, שגם מהנה אחרים עמו, מחלק את כספו גם לאחרים, מפני שזה הטבע שלו. נשאלת השאלה, באיזה אופן ניתן להגיע למצב שיהיה אדם פרוש מן ההנאות ומאידך, מהנה ומשמח אחרים? התשובה כתובה בברייתא של רבי פנחס בן יאיר, שעליה בנה הרמח"ל ז"ל את ספרו "מסילת ישרים". שם נאמר: "מִכָּאן אָמַר רַבִּי פִּנְחָס בֶּן יָאִיר, תּוֹרָה מְבִיאָה לִידֵי זְהִירוּת, זְהִירוּת מְבִיאָה לִידֵי זְרִיזוּת, זְרִיזוּת מְבִיאָה לִידֵי נְקִיּוּת, נְקִיּוּת מְבִיאָה לִידֵי פְּרִישׁוּת וגו' " (ע"ז כ, ב). כלומר, אם הולכים בדרך הסלולה והמסורה מגיעים אל המטרה. מעשה באדמו"ר מסטמר, רבי יואליש זצ"ל, שהיה בקיא בכל התורה כולה, מילה במילה, צדיק קדוש ובעל חסד שאין דוגמתו. כשהגיע לביקור בארץ ישראל ונסע לפקוד קברי צדיקים. כשהגיע לקברו של הרמח"ל ז"ל בטבריה, ביקש אחד מבני החבורה, הגה"צ רבי שלום שבדרון זצ"ל, רשות מהרבי לומר את הברייתא הנ"ל על ציונו של הרמח"ל, וקיבל רשות. הוא התחיל לצטט בעל פה: "זְהִירוּת מְבִיאָה לִידֵי זְרִיזוּת, זְרִיזוּת מְבִיאָה לִידֵי נְקִיּוּת, נְקִיּוּת מְבִיאָה לִידֵי פְּרִישׁוּת... קְדֻשָּׁה מְבִיאָה לִידֵי רוּחַ הַקֹּדֶשׁ וגו' ". כשסיים, אמר לו הרבי טעית, תחזור שוב. נדהם רבי שלום וחזר שוב. אמר לו שוב הרבי, טעית. לאחר מספר פעמים, אמר רבי שלום ברוב תדהמה, הלוא אני יודע בעל פה את כל הברייתא, איך יכול להיות שאני טועה? אמר לו הרבי, הברייתא מתחילה: "תּוֹרָה מְבִיאָה לִידֵי זְהִירוּת", ואילו אתה התחלתה בפרק הראשון של מס"י, שמתחיל במידת הזהירות. אי אפשר להגיע לשום מידה טובה בלי עמל התורה. מי שחושב, שאפשר לעלות במעלות של עבודת ה' בצדקות ובחסידות בלי תורה, טעות חמורה בידו, שהרי שנינו: "אֵין בּוֹר יְרֵא חֵטְא, וְלֹא עַם הָאָרֶץ חָסִיד" (אבות ב, ה). כבר כתב הגר"א ז"ל והובא ב"אבן שלמה" (א, ד), שגם בדרכי הפרישות אסור לאדם ללכת נגד ההלכה, כגון לצום בשבת. אמרו חז"ל, שעדיף לגור ליד תלמיד חכם רשע מאשר בשכנותו של עם ארץ חסיד, מפני, שאם אין לו ידע בתורה הרי שהחסידות שבקרבו עלולה להביא אותו לעשות את המעשים החמורים והאסורים ביותר. אפשר להביא דוגמאות מהמציאות של ימינו, של עמי ארצות שמתנהגים ב'חסידות' לאן הגיעו! לכן מדגישה התורה, "קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלוקיכם", וכי מנין יש לאדם השגה מה רצון ה', אם לא דרך תורה?! שהלוא אמרו ז"ל, אורייתא וקודשא בריך הוא חד הוא, כלומר, שרק דרך התורה ניתן לאדם מהו רצון ה'. במסכת שבת (קה, א) אמרו, שפירוש המילה הראשונה בעשרת הדברות "אנכי" הוא, אנכי נפשי כתבית יהבית – שכביכול, בתוה"ק הטמין הבוי"ת את כל מציאותו. אדם שאינו עמל בתורה ואינו שואב את מערכת דרכיו ממנה, יכול לומר על מעשה חטא ועוון, שהוא 'קידוש ה' ', ולהיפך, על מעשים של קדושה ומסירות נפש, שהם 'חילול ה' '. הקדוש רבי אלחנן וסרמן זצ"ל, היה מצטט את דבריו של הסבא קדישא החפץ חיים זצ"ל: "עם התורה הכל קדוש, בלי התורה הכל בלוטע [בוץ]". כלומר, כל ערך שהוא מערכי הפרט או הלאום, כשאינם נובעים ויונקים מהתורה, אינם אלא בוץ בעלמא! "קדושים תהיו" – לא בגלל שהלב שלכם אומר כך, לא בגלל שהרצון שלכם משתוקק לכך, כמו שאני שומע מבעלי תשובה רבים, "אני מבין כך", "אני מרגיש כך", "אני יודע מה ה' רוצה", כל זה הבל הבלים! מנין לכם מה הקב"ה רוצה? הלוא, אפילו מה בלב חברך אינך יודע, מה בורא עולמים רוצה אתה יודע?! אלא, "כי קדוש אני ה' אלוקיכם" – השאיפה לקדושה ולעליה צריכה לבוא אך ורק מפני שזה רצון ה', כפי שהוא מתבטא בדברי חז"ל ובדברי הראשונים והאחרונים. האדמו"ר מצנז בעל "שפע חיים" זצ"ל, שח בדבריו בסעודה שלישית: "ראיתי שהפכו וסילפו את דרך החסידות. הבעש"ט הק' היה נקרא בעל שם טוב, ואין טוב אלא תורה (ברכות ה, א), שהוא בא להחזיר את העולם לעבודת ה' ולימוד תורה לשמה, וכל שערי תורה נגלו לפניו... וכל תלמידיו היו גאוני ארץ כמו הרה"ק הרבי ר' בער והרה"ק בעל התולדות ועוד חכמי התורה שהיו שם. ודברי הפוסקים והראשונים וכל התורה כולה היתה שגורה על פיהם... וכהיום לדאבוננו נהפכה הקערה על פיה שיתכן להיות עם הארץ ובור ריק ועם זאת להיקרא חסיד או אף רבי, ויש מדמים כי די בזה שלומדים בישיבה של חסידים כדי להיקרא חסיד... וכבר לפני כמאה וחמישים שנה אמר הרה"ק מראפשיץ זי"ע שהוא רואה האיך מתחילים להפוך את דרך החסידות והזהיר על כך את החבריא קדישא שלו והעמיד תלמידים קדושים גאוני ארץ כזקה"ק מצאנז זי"ע ועוד. והם עמדו בפרץ ויצאו בחרב ובחנית נגד אותם מקומות שהתחילו להזניח את למוד התורה, עד שהכניעו אותם, ולא נתנו לפרוץ בחומת הקדושה וכן הרה"ק מקאמארנא בחיבוריו הקדושים (נוצר חסד, אבות א, יג) מרעיש עולמות על זה. ובעווה"ר חסרנו כל אלה... אין לנו לא תורה ולא עבודה, אין שום השגה מה זה להיות יהודי מהו דרך החסידות ומהו רבי ותלמיד הבעש"ט, וכל השאיפה בחיים היא אכילה ושתיה הוללות ממון ותאוות ושיקבלו כבוד ושבחים ותוארים על ידי פרסום המעשים בקול רעש גדול..." (שפע חיים רעוא דרעוין ח"א, חיי שרה, מאמר ה). יודגש, הרבי זצ"ל לא דיבר אל כופרים, פורקי עול,שאינם שותומ"צ, אלא לאנשים עטורי זקן ופאות, עוטי בגדי שראיין, חובשי שטריימל ואבנט. וטען, שהכל חיצוניות. הלוא ידועים דברי הרמב"ן בפרשתנו, שיש מצב שבו אפשר להגדיר את האדם כנבל ברשות התורה. כלומר, למרות שאינו עובר עבירות 'פורמאליות', הרי שכל המציאות שלו היא היפך רצון ה'! הוא המשיך וציטט את דברי זקנו: "וכבר צווח על זה זקה"ק מצאנז זי"ע בדברי חיים (ויקהל, ד"ה וזה י"ל שכוונת [בנדמ"ח]) דנראה בעליל שהרבנים והחסידים והבעלי בתים שבדור המה בעוה"ר רובן מערב רב ורוצים לשרוד על הציבור וכל מעשיהם רק לגרמייהו לקבל כבוד וממון...". הרי לנו, שכבר הצדיקים שהיו בדורות הראשונים של תנועת החסידות, נוכחו לדעת, שאצל הרבה אנשים הכל חיצוני, כלומר, מלבושי חסידים, הנהגות חסידים אבל, ליבם רחוק מחסידות. כפי שהתבטא הנביא: "וַיֹּאמֶר ה' יַעַן כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה" (ישעיה כט, יג). בעוד, שעיקר עבודת ה' מסורה ללב, כש"כ: "תְּנָה בְנִי לִבְּךָ לִי" (משלי כג, כו). מי שליבו קשור להקב"ה הרי ממילא הוא פורש מהנאות העולם הזה. האדמו"ר זצ"ל המשיך בדבריו באותה שיחה: "עלינו לדעת שרק דרך אחת מובטחת שתוצאותיה טובות והיא לימוד התורה, ללמוד עוד דף גמרא ותוספות ועוד... וללמוד מתוך המקור ולא לקרוא בספרי מעשיות ובקיצורים ובתרגומים בשפות שונות, ואפילו בלשון יידיש, שהרבה מכשולות נגרמים מזה, שאברך אחר נישואיו אינו יודע הלכות ועלול להיכשל באיסור כרת רח"ל וגם בא מזה לידי פריקת עול משום שמעולם לא למד ואינו יודע שיש לירא מהשי"ת...". כלומר, שיש על האדם לדעת שרק לימוד התורה בדרך עמל ויגיעה, יכול להביא אותו למדרגות גבוהות בפרישות ובקדושה. יש רבים התועים בדרכים עקלקלות וחושבים שבקריאת ספרי מעשיות, בעשיית סגולות שונות, באמירת פרקים מסוימים מתהילים ומספרים אחרים, יתכפרו עוונותיהם והם יעלו במעלות הקדושה. ברם, האדמו"ר זצ"ל שמעת שנות ילדותו ועד אחרית ימיו עמל בתורה יומם ולילה, חזר על דבריו פעמים רבות, בהעמידו אנשים אלה על טעותם, שהדרך אל הקדושה עוברת דרך יגיעת התורה.
יהי רצון שזכות הכנסת תוכן זה תעמוד לעילוי נשמת אסתר בת רבקה ו-דוד רוח יי תנחה בגן עדן אמן.
להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן
דיונים - תשובות ותגובות (0)
