ברית מילה
למרות ההבטחה לאברהם היו חייבים לקיים מצוות כדי להיגאל
"וָאֶעֱבוֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ. וְאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי. וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חַיִי", פסוק זה שאנו מזכירים בהגדה, לקוח מדברי הנביא יחזקאל (טז, ו). והוא פורש בהרבה מדרשים באופן דומה:
"אמר הקב"ה לישראל הרפו ממעשיכם הרעים ועשו תשובה כהרף עין ודעו כי אנכי א-להים – "אחותי" – שנתאחו לי במצרים בשתי מצות בדם הפסח ובדם המילה הה"ד 'ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך ואומר לך בדמיך חיי' זה דם הפסח 'ואומר לך בדמיך חיי' זה דם המילה" (שיה"ר ה, ג).
והובאו הדברים בפירוש רש"י:
"היה ר' מתיא בן חרש אומר הרי הוא אומר ואעבור עליך ואראך והנה עתך עת דודים הגיעה שבועה שנשבעתי לאברהם שאגאל את בניו ולא היו בידם מצות להתעסק בהם כדי שיגאלו שנא' (שם) ואת ערום ועריה. ונתן להם שתי מצות דם פסח ודם מילה שמלו באותו הלילה שנא' מתבוססת בדמיך... ושהיו שטופים באלילים אמר להם משכו וקחו לכם משכו ידיכם מאלילים וקחו לכם צאן של מצוה" (רש"י שמות יב, ו ומקורו במכילתא פ"ה, א).
הרי לנו, שכדי שיגאלו ממצרים לא הספיקה ההבטחה שניתנה לאברהם אע"ה, אלא היו צריכים לעשות גם מצוות כדי שתהיה להם הזכות לצאת ממצרים. לכן נצטוו בשתי המצוות – מילה ופסח, ובזכות קיומן זכו להיגאל.
למה דווקא מצוות פסח ומילה?
נשאלת השאלה, למה דווקא שתי מצוות אלה ניתנו להם כתנאי לגאולתם? האם אלה הן המצוות החשובות ביותר בתורה? הלוא שנינו, ששקולה מצות ציצית כנגד כל התורה כולה (רש"י במדבר טו, מא). גם מצות תפילין חשובה היא עד מאוד, ויכולים אנו למנות מצוות רבות.
שאלה נוספת, מכל רמ"ח מצוות העשה רק על ביטולן של פסח ומילה יש חיוב כרת, גם דבר זה צריך ביאור.
הערה שלישית, מילה היא המצוה הראשונה שניתנה לאברהם והיא גם הראשונה שמקוימת בכל יהודי ויהודי, והקרבת קורבן פסח היא המצוה הראשונה שנצטוו כלל ישראל.
מכנה משותף נוסף לשתי המצוות: חיתוך וניתוק! במילה – חותכים את העורלה ומנתקים אותה מהגוף, בקורבן פסח – חותכים את הראש ומנתקים אותו מהגוף.
היבט נוסף – הוצאת דם: במילה – הוצאת הדם כחלק חשוב ועיקרי במצוה, ולא רק תוצאה מוכרחת של החיתוך. לכן, אם חתך את העורלה ומסיבה כלשהי, טבעית, או מלאכותית, לא היתה יציאה של דם, חייבים לבצע לאחר מכן הטפת דם.
גם בקורבן הפסח – יש לדם תפקיד מרכזי, אם לא קיבלו את הדם ושפכו אותו על גבי המזבח, לא יצא האדם ידי חובת קורבן פסח.
והנראה בביאור העניין הוא, שהיציאה מעבדות לחירות בפסח יסודה בהתנתקות ישראל מאומות העולם והתחברותם לקב"ה. הווי אומר, שהחירות הרוחנית הינה תנאי לחירות הגופנית והלאומית.
יעקב ובניו ירדו למצרים כשהיו בדיוק שבעים נפש, ואז חל עליהם שם של יחידיה לאומית. סיבת ירידתם למצרים היתה, כדי לסלק את חשכת הטומאה ולהחזיר את האנושות לאמונה בבורא עולם. לכן, בחר יעקב לגור 'בגטו', בארץ גושן. הם היו אמורים להתגורר שם ארבע מאות שנה ואז היו מטהרים את כוחות הטומאה שמספרם הוא ארבע מאות, כמבואר בספרים.
לאחר שמת לוי, האחרון שבשבטים, החלו לנטוש את מורשת האבות, הפסיקו למול עצמם ואף עבדו עבודה זרה, ואז התדרדרו מטה, מטה עד שהגיעו למ"ט שערי טומאה. לכן, החיש הקב"ה את גאולתם לאחר מאתיים ועשר שנה, בטרם יגיעו לשער החמישים שממנו אין יציאה.
על ישראל היה להתנתק ברמה אישית – אינדיווידואלית – וברמה לאומית
מאחר והחוק החזק ביותר בבריאה הינו 'חופש הבחירה', היתה הגאולה צריכה להתבצע מתוך רצונם החופשי של ישראל. תשעת המכות נועדו, לשכנע אותם שיש בורא ומנהיג לבריאה. ואמנם – "וחמושים עלו" – חמישית מכלל ישראל השתכנעו, שה' הוא האלוקים. עתה, אמר השי"ת למשה, שמי שחפץ לדבוק בו חייב לנתק את עצמו באופן מוחלט מן הגויים!
הזהות האנושית בנויה משני מרכיבים:
-
האדם הבודד – באשר כל יחיד הוא עולם בפני עצמו. ו"כשם שאין פרצופין דומין זה לזה כך אין דעתן דומה זה לזה" (ירושלמי, ברכות פ"ט, סהל"א).
-
מן הכלל – העם. המייחד את האדם מייתר בעלי החיים, הוא המבנה הלאומי, כשלכל אומה ואומה מאפיינים משלה. (והם שבעים העמים שנפרדו זה מזה בדור ההפלגה).
לכן, כדי להתחבר להקב"ה צריך האדם לחתוך ולנתק את עצמו, כפרט, מעמי תבל, על ידי מצוות המילה. יציאת הדם מסמלת את הכאב והצער שבדבר.
כשם שאברהם אבינו עשה, לאחר שהתמיד במשימה קשה זו שנים ארוכות ועמד בניסיונות קשים, נתן לו הקב"ה את מצוות המילה, שבה חותך האדם את גופו ובכך השינוי הפנימי שהיה בו, מקבל את ההיבט החיצוני.
"עם זו יצרתי תהילתי יספרו" (...), "והייתם לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" (...), רצונו ית' שיהיה לו עם אחד ומיוחד עליון על כל העמים. אי לכך, כתנאי לגאולתם היו צריכים ישראל לחתוך ולנתק את זהותם הלאומית מזו של כל העמים. בימי קדם, המאפיין המרכזי של אומה, היה האליל לו סגדו. לכן, כדי להיגאל היה על ישראל לשחוט את האליל לו סגדו עד עתה, הלוא הוא השה!
שחיטת הפסח – מבטאת את אמונת ישראל: "כל אלוהי העמים אלילים וה' שמים עשה" (...). גם כאן, האדם מבטא את הסכנה הגדולה הטמונה בשונותינו הדתית, אשר בסיבתה נשפך דמנו כמים, כש"כ: "כִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל הַיּוֹם נֶחְשַׁבְנוּ כְּצֹאן טִבְחָה" (תהלים מד, כג).
זאת הסיבה ששתי מצוות אלה ביטולן מחייב כרת, שאינו עונש מן הבוי"ת, אלא הינו בחירה חופשית של האדם המחליט לנתק את עצמו ולכרות את נפשו מבורא כל עולמים, לנצח נצחים.
"תנועת ההשכלה" – שללה את האלמנט הלאומי.
תנועת ההשכלה יצרה את הסיסמה: "גרמני בן דת משה", "צרפתי בן דת משה", כלומר, יכול היה היהודי להאמין באמונתו, אבל הוא חסר זהות לאומית. כמובן, שהיה בכך מעשה 'התאבדות לאומית', שכילה מיליונים רבים מעם ישראל.
התנועה הלאומית שקמה בסוף המאה התשע עשרה אמרה: "עם ככל העמים". הווי אומר, די לה לאומה הישראלית לקבל טריטוריה – שטח אדמה – בין בישראל ובין באוגנדה, שיהיה לה דגל ואולי אף שפה לאומית. כלומר, כפרו בייחודיות האישית – הנפשית של האדם מישראל. בכך, פתחו פתח להתבוללות חסרת רסן.
לכן עלינו להשכיל בערב חג החירות, מלקחי העבר, ולחזק את התנתקותנו המחולטת מכל ערכי ואורחות חיי עמי תבל ולהתאחות עם אלוקינו ומורשת אבותינו.
יהי רצון שזכות הכנסת תוכן זה תעמוד לעילוי נשמת אסתר בת רבקה ו-דוד רוח יי תנחה בגן עדן אמן.
