בס"ד

מי מפרנס אותך?
כדי לחיות יש לאכול וגם לישון. על מנת להתפרנס יש לעבוד.
המציאות מכריחה אותנו להתאים את עצמנו לכללים וחוקים. אין דרך אחרת?
(עלה לתרופה _ תולדות התשע"ג)

הם  נולדו  בין  כותלי  הארמון,  כשני  צאצאים  לגזע  המלוכה.  את 
מבואות הבית, אגפיו ומרחבי גינותיו הכירו מאז עומדם על דעתם. 
שם נולדו, ושם חיו. מטבע הדברים מעולם לא ידעו מחסור. תמיד היו 
בסביבתם אנשים שדאגו עבורם לכל. 
שנים חלפו, הם התבגרו, ואז החלו להופיע הפערים. האחד נעשה 
נבון ופיקח, האחר התגלה ככסיל. זה מעמיק לחשוב, צולל לעומקם 
של דברים ומבקש משמעות. וזה מדלג מעניין לעניין בקלילות סרת 
טעם. משקיע את אונו ומרצו בהשתובבות והנאות. 
השלווה לא נמשכה לנצח. מישהו מלמעלה דאג להרע את התנאים. 
הם אמנם לא ידעו מחסור. ומעולם לא טעמו רעב. אף אחד לא איים 
לסלקם מהמקום. אך בכל זאת, משהו השתנה. הם נדרשו לפתע 
למלאות מטלות שהפכו עם הזמן למורכבות ואף מעט מלחיצות. 
דרשו מהם לעמוד בלוח זמנים מדויק, התחייבויות ומשימות. המסר 
היה ברור, תעבדו ותתאמצו – תקבלו כל מה שצריך. הכסיל שקע 
בדכדוך.  החל  מגלה  סימני  מתיחות  ועצבנות.  ’מה  לך  אחי‘  ניסה 
הפיקח להבין לרוחו. ’מה השאלה‘ התקצף הכסיל ’וכי אינך חי כאן 
עימי, אינך רואה איך גורלנו תלוי מנגד‘.
’מדוע תאמר כך אחי, וכי חסר לך משהו. אוכל, בגדים?‘   
’אינך מבין. נכון, לעת עתה יש לנו הכל. אך בעוד זמן קט מאומה לא 
יישאר מכל זה. מחר או מחרתיים לא נצליח לעמוד במטלות, ניכשל 
ואז נרעב ללחם. לא נעבוד לא נשתכר‘.
’אוי, שטיא שטיא‘ גיחך הפיקח בעליצות. ’כלום חסר בית המלך. מזון 
וצידה יהיה לנו תמיד, ללא כל קשר לעבודה, להצלחה או לכישלון. 
מדוע אנחנו נדרשים לעמוד בהתחייבויות? אין זה מעניינינו. יתכן 
שמחנכים אותנו, מרגילים אותו לחיים. דבר אחד בטוחני. אין כל 
מקום לדאגות וחששות. הבה נעבוד משום שכך צוונו, ובל נדאג, כי 
את זה עושים כבר מאז ומעולם עבורנו‘.  
        
בעולם הזה שולטים חוקים מסוימים. למשל, כדי לחיות יש לאכול, 
גם לישון. פרנסה משיגים באמצעות עבודה. על מנת לסדר דבר 
מה, מוכרחים להתרוצץ ולהיטלטל. החיים מאלצים אותנו להתנהג 
בהתאם לכללים מסוימים. לכאורה. 
מתחת  לפני  השטח  מתנהל  כאן  ממש  מאבק  איתנים,  עקרוני, 
מהותי ועתיק יומין. בין שניים, יעקב ועשיו. שניהם חיים כאן בעולם, 
לשניהם בתים צאצאים ואילוצים שונים. אך כל אחד מהם חי את 
חייו במקום שונה לגמרי. עולמו של עשיו מתחיל אף נגמר בעשייה. 
כל היום, בכל מהותו, ועד צאת נשמתו. הוא רואה אך ורק חומר, 
אילוצי מציאות, דחפים ולחצים. הוא משוכנע שאם הוא לא ידאג, 
אף אחד לא יעשה זאת במקומו. הוא סבור שהעולם הפקר, רוחש 
פחדים, סכנות ואיומים. ומשום כך הוא משנס את מותניו ושולח ידיו 
ברציחות וגזילות. אגרופיו הם אמונתו.
עולם של אמונה
יעקב איש תם יושב אהלים. עולמו מסור לשומרים. אף הוא חי כאן, 
גם הוא זקוק לפרנסה וגם הוא נדרש לעיתים להיות טרוד בסידורים 
שונים. אך הוא אינו מוצא בעשייה ובחומר עיקר. להיפך, ההשתדלות 
בעולמו תופסת מקום של טפל. חייו מכוונים למטרה אחת ויחידה 
– להגיע בכל מצב ומכל מציאות אל התכלית והמטרה. לגלות בכל 
דבר את רצון השם החבוי בפנימיותו ולהאיר את חשכת החומר, 
באורה הבהיר של ההשגחה. עולמו של יעקב אבינו מורכב אמנם 
מגזירות המקום והזמן וחוקי הטבע, אך חייו אינם משועבדים להם. 
אדרבה, הטבע אינו אלא כלי שרת לסודות עליונים, בירורים ותיקונים 
נפלאים הנעשים על ידי כל תנועה ועשייה טובה שנעשית כאן לפי 
דרכה של תורה ומתוך אמונה.
התמודדות יומיומית
המלחמה הזו היא תמצית התמודדות חיינו, והיא כלל איננה פשוטה. 
בדרך  כלל  עשיו  יוצא  ראשון  לאוויר  העולם.  המושכל  הראשון 
בעולמנו הוא, טבע וגשמיות. חונכנו והורגלנו לגשת אל ענייני עולם 
הזה בדרכו של עשיו, כלומר, מתוך תחושה שאם לא נעשה ונפעל 
מי יודע מה יעלה בגורלנו. מתוך חרדה ליום המחר ואמונה קנאית 
במקרי הזמן. בכל יום מחדש אנו נדרשים להתגבר ולהשליט את 
יעקב על עולמנו. להיחלץ מדעותיו של עשיו, ולהידבק בתמימות 
האמונה  הטהורה.  השגחה  פרטית,  עבודת  הבורא  מתוך  חירות 
ושמחה והגדלת כבוד מלכות שמים בעולם.
משכנו  של  יעקב  הוא  האוהל,  אוהלה  של  תורה.  כל  עוד  תלוי 
הדבר ברצונו, את כל הווייתו הוא משקיע שם. בצל הדעת החכמה 
והדביקות. אך בגזירת עליון, גם יעקב נדרש לעיתים לצאת מאוהליו. 
כדי להמשיך את ברכת השפע והפרנסה הוא מוכרח לצאת ולשלוח 
יד בענייני העולם. כדי להמשיך את הברכות לצאצאיו נאלץ אבינו 
יעקב לעטות את מדיו השעירות של עשיו. וזו עת מבחן חשובה 
במיוחד. העולם מכריח את כל הבאים בשעריו לשלוח ידיו בעניינים 
של חומר, משא ומתן, סידורים, התרוצצויות וכדומה. כאן, בשטחו 
השעיר  של  עשיו,  נבחנת  בכורתו  ומעלתו  של  יעקב.  משום  שגם 
ובעיקר בחוץ יש לנהוג בשכל. להתהלך באורה של תורה, לעשות 
ולפעול מתוך אמונה וביטול והכרה שהכל ממנו יתברך ואין עוד 
מלבדו. יעקב אבינו הנאלץ ללבוש את כלי אומנותו של עשיו, ממשיך 
לדבוק גם אז בקולו של יעקב הזורח בפנימיותו. משום שתמיד, גם 
במעמקי אילוצי החומר, יש לו ליהודי בתוכו פנימה קול ענוג וטהור 
של יעקב. קול התורה ואור השכל, הדביקות והנועם. קול של תפילה 
ותקווה לישועת השם. יהודי יודע שגם ועל אף ההשתדלות הראויה 
שנכפתה עליו, עדיין הוא מצפה אך ורק לרחמיו של השם. שהוא 
לבדו זן ומפרנס, מחייה ומבריא. עושה היהודי גם את מלאכותיו 
החומריות באמונה טהורה. שליו הוא גם בתוך עומסי עבודה, משום 
שהוא יודע שלא פרנסתו ולא הצלחתו, לא חייו ולא גורלו תלויים 
בהשתדלותו. העשייה והעבודה אינם אלא קיום רצון הבורא. שכך 
גזרה חכמתו הנעלמת שיתנהג העולם בסדר שכזה.  

***
שניים היו בעולם, יעקב ועשיו. ומאז ועד היום 
מתנדנד העולם הגדול, וכך גם העולם הקטן הוא 
האדם – בין ממלכתו של עשיו למלכותו של 
יעקב. ”ולאום מלאום יאמץ“ – כשזה קם זה נופל, 
ולהיפך. הקדושה והסטרא אחרא מנהלים מאבק 
עיקש וארוך, בסופו נזכה לחירות הנפש אמיתית. 
לנחלה בלי מיצרים בגבולות הקדושה. 
המאבק הזה שמתחולל כל יום בכל אחד מאיתנו, 
מעניק לכאורה עליונות לצידו של עשיו. ”ויצא 
הראשון אדמוני...“ עשיו מופיע כאן ראשון. אולם, 
יעקב שיוצא ומאיר בעולם רק לאחר מכן, מנצח 
וקונה לחלקו את הבכורה וגם את הברכה בזכות 
”וידו אוחזת בעקב עשיו“. אם הוא הקדים לצאת, 
אעשה לכל הפחות את שניתן לעשות – לתפוס 
את עקבו.
התכסיס הזה משמש את כלל ישראל במלחמת 
הקיום הנצחית מול כוחות הבעל דבר במשך 
כל הדורות. אולם, דווקא בעקבתא דמשיחא, 
באחרית הזמנים שעה שעשיו מתעצם לדרוך 
ולרמוס בעקבו את שארית ישראל. לנתץ ברגל 
גאה כל שלהבת יהודית הזורחת במעמקי חשכת 
הגלות. דווקא כעת זו השעה הראוי ביותר לתפוס 
את אומנות אבינו יעקב, ולהכניע את עקבו של 
עשיו בכוחנו העצום הגנוז בפינו. 
”ידו“ זה בחינת אמונה – תפילה. ובשעה שעקבו 
של עשיו רומסת על ראשינו, אין לנו אלא לפתוח 
פה ולהתפלל. להתחנן ולבקש, לייחל ולקוות 
שוב ושוב. במילים של תפילה, בדיבורים של 
התבודדות, בצעקות של געגוע, לאבינו שמעולם 
לא נטש אותנו. כך ננצח!
[עפ“י ליקו“ה יין נסך ד‘]