הערצתו  של  מלך  מצרים לרבי  משה  בן  מימון   - 

הרמב"ם  זיע"א  לא  ידעה  גבול,  ועוררה  לא  אחת  את 

קינאתם  וכעסם  של  שרי  המלך,  שהיו  ממורמרים  על 

שעלתה קרנו של הרופא היהודי על קרנם. לא אחת ניסו 

שרי המלך לדבר סרה ברמב"ם ואף ניסו להעליל עליו עלילות 

שוא, אך תמיד היה ה' בעזרו ונחלץ מצרתם.

לא הרפו השרים וחיפשו מזימה חדשה להפיל בה את הרמב"ם ולסלקו 

מארמון  המלכות.  באחת  הפעמים  לאחר  שביקר  הרמב"ם  את  המלך  ודאג 

לרפואתו, פנו השרים אל המלך בטענה 'כלום לא נמצא רופא מוסלמי היעלה 

בחכמתו וכשרונו על הרמב"ם, לא נאה למלך מוסלמי להחזיק ברופא יהודי!'. 

המלך  שחש  את  סגולות  המרפא  של  הרמב"ם  על  בשרו,  סירב  להתייחס 

לטענתם וטען כנגדם 'אין רופא בארצנו אשר ישוה לו, חכם הוא ונבון עד מאד'. 

לא הניחו לו השרים וטענו 'חכמת הרופאים המוסלמים עולה על חכמתו של 

הרמב"ם'. הרהר המלך מעט ואמר 'הוכיחו זאת, ואקבל את דבריכם'. קם אחד 

השרים וטען בלהט 'ידוע שרופאך היהודי סובר שאין בכח הרופאים להשיב 

את מאור עיניו של עיור מלידה, ואילו את כח ראייתו של אדם שראה ואבד 

מאור עיניו ניתן להשיב'. קרא המלך אל הרמב"ם לארמונו והרצה לפניו את 

דברי  השרים  האומרים  בשמו  -  כי  אין  בכח  הרופאים  לרפאות  עיוור  מלידה, 

ושאל 'האמנם, זוהי דעתך?'. 'אמת!' – ענה הרמב"ם. 'אם כך' - קראו השרים 

– 'יוכיחו רופאינו המוסלמים כי ביכולתם אף לרפאות עיור מלידה'. התפעל 

המלך  מאד  ואמר  'אם  אווכח  בכוחם  זה,  ימונה  רופא  מוסלמי  במקומו  של 

הרמב"ם'.

הרמב"ם  שידע  כי  אמת  בפיו,  חזר  לביתו  לשקוד  על  תלמודו.  ואילו 

השרים שאף הם ידעו כי האמת עם הרמב"ם, פנו לרקום מזימה עם הרופאים 

המוסלמים.  בערמה  תרו  אחר  נער  שהתעוור  בילדותו,  והציעו  למשפחתו 

לרפאותו  ללא  כל  תשלום,  אך  בתנאי  שיעידו  הנער  ומשפחתו  כי  הנער  נולד 

עיוור. שמח הנער העיור על האפשרות להתרפא מעיורונו, ומיד הסכימו הוא 

ומשפחתו  לתנאי.  הנער  הובא  אל  טובי  הרופאים  המוסלמים,  ששקדו  על 

ריפויו, והכינו אותו לקראת הטיפול המכריע בו יצליחו להשיב את מאור עיניו, 

לעיני המלך ולעיני הרמב"ם.

כשהגיע היום המיועד לטיפול האחרון הביאו את הנער אל ארמון המלכות, 

ושלחו  לקרוא  לרמב"ם  בדחיפות  שיבוא  אל  המלך.  הרמב"ם  שהיה  שקוע 

בלימודו, לא הופתע מההזמנה הבהולה, וידע היטב מה מטרתה. הוא סגר את 

הספר שבו למד, הכניס לכיסו את מטפחתו האדומה ושם פניו לעבר ארמון 

המלכות.  שם  כבר  היו  הרופאים  ערוכים  לקראת  הטיפול  המכריע,  אף  המלך 

הובא אחר כבוד אל טרקלין הארמון. התרגשות רבה אחזה בנער ובמשפחתו 

כשהרופאים נגשו והראו לכולם את המשחות והטיפות אותם הכינו לטפל בעיניו 

של הנער, ותוך כשעה קלה, כך לפי דבריהם - אמור הוא להתרפא מעיורונו. 

אלא שהרמב"ם עצרם לרגע וקרא 'לפני שאתה מטפלים בנער, ברצוני לשאול 

אותו שאלה' – הוא פנה אל הנער ושאל 'אמור לי נער, כיצד התעוורת?'. מיד 

מיהרה האם לענות במקום הנער 'הוא לא התעור, כך הוא נולד – עיור מלידה'. 

שמע  הרמב"ם  את  תשובתה,  ראה  את  המבט  הזחוח  בעיניהם  של  הרופאים 

ואישר להתחיל בטיפול. החלו הרופאים לטפל בנער משחו את עיניו במשחות 

שונות, טיפטפו לעיניו טיפות מיוחדות והמתינו שעה קלה. לפתע מצמץ הנער 

בעיניו ופקחן לאיטו וכשהבחין בסובביו, קרא בקול 'לא יאמן, אני רואה, אני 

רואה!'.  נגשה  אליו  אמו,  חיבקה  אותו  בחום  ודמעות  התרגשות  נקוו  בעיניה, 

סבבוהו  בני  משפחתו  וכולם  צהלו  והתרגשו  ולא  האמינו  לפלא  הגדול.  הכל 

שמחו בשמחתם, התרגשותם הכנה נגעה ללב. לאחר ששככה המהומה, הופנו 

המבטים  אל  הרמב"ם,  והמלך  ציפה  ביותר  לדבריו.  ניגש  הרמב"ם  אל  הנער, 

ניכר  היה  כי  הוא  שמח  בשמחתו,  הניח  עליו  את  ידו  ושאל  ברכות  'אמור  לי 

נערי,  האמנם  רואה  אתה  הכל?'.  'כן,  כן'  –  קרא  הנער  בגיל  'רואה  אני  הכל!'. 

'הכל?!' – שאל הרמב"ם, והוציא מכיסו את מטפחתו האדומה, הניפה לעיני 

הנער ושאל – 'לדוגמא, המטפחת הזו, מה צבעה?'. 'אדום!' – קרא הנער בחיוך 

של שמחה, והרופאים קרנו מנחת, אף הרמב"ם חייך ושמח לרפואתו של הנער. 

'נו' – שאל המלך – 'ומה תאמר, הנה הוכיחו הרופאים המוסלמים את יכולתם 

ומומחיותם!'. 'אכן' – ענה הרמב"ם – 'זו בדיוק היתה טענתי, שניתן לרפא עיור 

שאיבד את מאור עיניו לאחר לידתו'. נזעקו הרופאים, השרים, הנער ומשפחתו 

וקראו – 'אבל הנער עיור מלידה!'. פנה אליהם הרמב"ם ותמה 'אם נולד הנער 

עיור, מהיכן ידע שצבע המטפחת הוא אדום?!'... הדבר יצא מפיו של הרמב"ם 

ופני  השרים  והרופאים  חפו.  או  אז  הודו  האם  והנער  בתנאי  שעשו  עימם 

הרופאים, והרמב"ם יצא מארמון המלכות כשידו על העליונה.