"ויהי יצחק בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה בת בתואל הארמי מפדן ארם אחות לבן הארמי לו לאשה, ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו כי עקרה היא ויעתר לו ה' ותהר רבקה אשתו" וכו' (כה, כ-כא). 'אמר רבי יצחק: יצחק אבינו עקור היה שנאמר "ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו" על אשתו לא נאמר אלא לנוכח, מלמד ששניהם עקורים היו. אי הכי "ויעתר לו" ויעתר להם מיבעי ליה?-לפי שאינו דומה תפלת צדיק בן צדיק לתפלת צדיק בן רשע. א"ר יצחק מפני מה היו אבותינו עקורים מפני שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים. א"ר יצחק למה נמשלה תפלתן של צדיקים כעתר?-מה עתר זה מהפך התבואה ממקום למקום כך תפלתן של צדיקים מהפכת מדותיו של הקב"ה ממדת רגזנות למדת רחמנות' (יבמות סד,א) אולי רמז לדברי רב יצחק מכך שהתורה אמרה פעמיים "ויעתר", אצל יצחק שמתפלל ואצל ה' ששמע את התפלה, לרמז שכל עניין העקרות היה כי ה' רוצה את תפילתו. לכאורה אם זה כדברי ר"י אז מדוע התורה לא אומרת במפורש על שניהם שהם עקרים, שמפשט התורה משמע שרבקה היא העקרה, מדוע התורה הסתירה כביכול את עקרותו של יצחק? ועוד- מדוע בכלל ה' מביא צער על הצדיק כדי שיתפלל, גם אם ה' אוהב מאד את תפילתם, עדיין להביא עליהם יסורים בשביל זה? ובפרט שיסורים מקשים על עבודת ה' השלמה שהיא עבודת ה' בשמחה? (ואולי תפילה מצער היא תפילה מאד עמוקה ולכן יש בה מעלה גדולה ששווה את זה). ועוד- מדוע אומר ר"י שיש כאן עניין של רגזנות, שהתפילה מהפכת את מדותיו של ה' ממדת רגזנות למדת רחמנות, הרי אם זה נעשה רק משום שה' מתאוה לתפילתם של צדיקים הרי שזה ממעלתם ומה שייך כאן עניין של רגזנות? (והת"ת תרץ שכיון שה' עושה שינוי של הטבע, שהיו בטבעם עקרים וה' עשאם ראוים להולדה, אז זה נחשב למדת רגזנות כי ה' לא אוהב לעשות שינויים בטבע ולכן נחשב כביכול שלא מרצונו, ולכן האי רצון הזה ניקרא רגזנות. אולם זה דחוק כיון שר"י אומר 'למה נמשלה תפלתן של צדיקים כעתר' וכו' הרי שמדובר על התפילה ולא על שינוי הטבע שכתוצאה ממנו, ועוד שלא מוכח שמדובר דווקא בדברים של שינוי בטבע, שאמנם כך היה אצל יצחק ושאר האבות, אולם ר"י אומר בלשון כללית על תפילת צדיקים, כך שזה חל גם כשלא נעשה שינוי בטבע אלא רק שינוי קל, ועוד שמה שייך מתהפך למדת רחמים?). ועוד- מדוע יש שוני בין תפילת צדיק בן צדיק לבן רשע הרי שניהם צדיקים ומימלא תפילתם ראויה ונקיה?- והנה המשך הפס' "ויתרוצצו הבנים בקרבה" ופרש"י 'ויתרוצצו.. רבותינו דרשוהו לשון ריצה, כשהיתה עוברת על פתחי תורה של שם ועבר יעקב רץ ומפרכס לצאת, עוברת על פתחי ע"א עשו מפרכס לצאת. ד"א מתרוצצים זה עם זה ומריבים בנחלת שני עולמות' (כב') ששני הפרושים משלימים זה את זה, שיעקב רץ לתורה ועשיו לע"ז, שזה מצד השייכות שלהם, ובעקבות זה גם רבים על נחלת העולמות מי ישלוט, שלא מסתפקים בחלוקה אלא רוצים לקבוע הכל כמותם (ולכאורה מה שייך לריב על שני עולמות? מיילא על העוה"ז אבל על העוה"ב מה שייכות יש לעשיו בו?- ובפשטות רבו על העוה"ז ויעקב רוצה את שני העולמות ולכן נאמר שני עולמות. או הכוונה בנחלת העוה"ב של עשיו שלא יזכו האנשים לעוה"ב בגללו). וניראה שזה הסבר לנאמר קודם, שיש חלק רע וחלק טוב בכל אדם (אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא) וזה גם משפיע לבאים אחריו, שלכן "לא יומתו אבות על בנים"... ובנים בעון אבות לא? והכתיב "פוקד עוון אבות על בנים"?- התם כשאוחזין מעשה אבותיהן בידיהן' (סנהדרין כז,ב) ולכאורה אם אין שום קשר מדוע שיענשו על מה שלא הם עשו אלא אבותיהם?- אלא שיש קשר בין חטאם לחטא אבותיהם שממשיך דרכם (וזהו 'רוב בנים דומים לאחי האם' (ב"ב קי,א) שיש קשר בתכונות האדם בקשר המשפחתי). לכן גם באדם צדיק יש בו חלק רע(חלק רע הכוונה נימשך אחר הרע, גם אם הצדיק לא נותן לו לשלוט ולכן אינו חוטא ממש) רק שהוא כופהו ומתקנו, ולכן יצא עשיו מיצחק ורבקה שהיו צדיקים, בשל החלק הרע שהוא לקחו, והחלקים נילחמים אלו באלו (כעשיו ויעקב) והם הנסיונות שיש באדם. ורע בא לעולם בשל הרע שבאדם, ולכן בצדיקים בא להם רע כדי שיתפללו, שתפילה מתקנת מאד בעולם (ולכן אע"פ ש'שכר מצות בהאי עלמא ליכא' תפילה כן עוזרת להשפיע בעולם [כמו שמביא מרן שר התורה הגר"ש גורן זצוק"ל על תפילות ר"ה]) שלא רק עובדת על חיזוק הקדושה באדם כשאר מצוות שמתקנות אבריו וגידיו וכך משפיע כללית לקדושת העולם, אלא פועלת ישירות על העולם, שהאדם מתפלל ישירות על העולם. וכניראה שזה מצד "נשמת חיים" שזה 'רוח מללא' -הדיבור, שכך מחברים צד אלוקי עליון לטבע (כנשמה שירדה לטבע) בחיצוניותו ופנימיותו של הטבע, וזה מתקן מאד את הצד הרע שבעולם ושבאדם (שקשורים זה בזה) ולכן צדיקים שהם קדושים ה' מביא עליהם צרות, שזה הדגשת הנקודה הרעה שבהם (שמראה בצער בעולם את הנקודה שמזה הגיע ובתפילתם מתקנים את שני אלו) ובתפילה של הצדיק הוא מתקן את זה. לכן מודגש בתורה שרבקה עקרה, שאצלה זה יותר חמור מצד הנקודה הרעה, וזה בשל שהיא בת של רשע, ולכן התפילה אצלה יותר קשה כיון שמושפעת קצת מהקשר הרע שבה (שהרי האדם הוא עניין אחד לכל מה שבו) וגם צריכה תפילה חזקה יותר לבטל החלק הרע, ולכן ניקרא על שם יצחק התפילה (שה' קיבל) שהוא היה צדיק בן צדיק שלא כרבקה שהיתה צדיק בן רשע. לכן ניקרא שהופך רגזנות לרחמים שיחס ה' לחלק הרע הוא רוגז בשל רשעתו, וזה נהפך לרחמנות, שמתקן את החלק הרע. וה' אוהב את תפילתם של צדיקים כיון שמתקנים את העולם ולכן מביא עליהם צרה שזה גורם לתיקון הרע כמו שאמרנו (ואולי לכן עמדו בתפילה זה מול זה, כעניין של הדגשת תיקון, שמשפיע תיקון לזה שמולו) ולכן ניקרא עתר, שבו מהפכים את התבואה שכך מפרידים טוב מרע, שנישאר הטוב, שזה רמז לעניין התפילה וקשור לתיקון כמו שאמרנו רוגז לרחמים. וניראה שלכן בפס' מובא בהתחלה משפחתה של רבקה לרמז שהיו רשעים שזה משפיע על הנקודה הרעה. ולכן בגמ' קודם מובא שמי שנשא אשה ולא ילדה יוציאה 'שמא לא זכה להבנות ממנה' שזה מרמז על עניין תיקון, שלא זכו לתקן ע"י בניית בית בישראל (שהוא כבניית חורבות ירושלים) שזה קשר להמשך שעניינו תיקון כמו שאמרנו, וכן בהמשך הגמ' מובא 'אברהם ושרה טומטמין היו' וכו', שזה הרבה יותר חמור מעקר, ניראה שזה משום שגם אברהם בן של רשע ולכן אצלם צריך תיקון גדול יותר בחיבורם לתיקון בית בישראל. ואולי זהו דברי הגמ' בברכות (ז,א) שבתחילה אומרת שצדיק וטוב לו זה צדיק בן צדיק, וצדיק ורע לו זה צדיק בן רשע. ודוחה ואומרת שצדיק וטוב לו זה צדיק גמור וצדיק ורע לו זה צדיק שאינו גמור, ולכאורה זה לא מה שאמר שם ר' יוחנן?- אלא שע"פ דברנו מובן, שמה שאומר ר"י צדיק בן רשע כוונתו שיש לו חלק רע גדול יותר ולכן בא לו רע, וזהו צדיק שאינו גמור, שבתחילה חשבו שהרע בא לו מעצם היותו בן של רשע שזהו בעוון אבותיו ועל זה הקשו שלא נענשים ממעשה אבות? ולכן תרצו שאין זה מצד עון אבות אלא מצד שיש בו פגם מהיותו צדיק גמור, שזה בא לו מאבותיו, שלזה התכוון ר"י, ועניינו של זה הוא שיש חלק רע מאבות ויש כמה אפשרויות שיהא צדיק גמור ויתקן מחלק זה (יש כמה חלקים ע"פ עניינים שונים) ואם יהא צדיק גמור לא יבוא לו הרע מחלק רע. ובענייננו ביצחק ורבקה התיקון להיות צדיק גמור בעניין חיבורם להקמת בית בישראל זה ע"י תפילתם.