מילוי התפקיד על הצד הטוב ביותר
ייחודיותו של אברהם אע"ה לעומת הדורות שלפני
"כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" (בראשית יח, יט).
הקב"ה אומר, שבטרם יעניש את סדום ואמורה הוא חייב ליידע את אברהם את שעתיד להתרחש. וביאר הרמב"ן שזאת כדי שהוא יתפלל עליהם. כיוון, שאם הוא לא יספר לו, הדורות הבאים עתידים לתמוה למה ה' לא גילה לו זאת? או גרוע מכך, אם אכן הצדיק ידע על האסון שעתיד להתרחש, "איך נתאכזר הצדיק על שכיניו החונים עליו ולא רחם ולא התפלל עליהם כלל"? לכן, "והגלוי אליו טוב ויפה". והיה אם דבריו יתקבלו ה' יסלח להם "ואם חייבין הם לגמרי גם הוא יחפוץ במשפטם, ולכן ראוי שיבא בסוד ה' ".
הכתוב גם מגלה מה היא זכותו המיוחדת של אברהם, שעבורה זוכה הוא ליחס מועדף שבורא עולם מגלה לו את שהוא עתיד לעשות. והנה, למרבה ההפתעה, אין זה בזכות שמסר נפשו לקידוש ה', ישב עשר שנים בבית האסורים ואף הושלך לכבשן האש, לא בגלל שעמד בניסיונות רבים וקשים, אלא בגלל שעתיד הוא לצוות את בניו אחריו לשמור את דרך ה', הווי אומר, שזו הזכות הגדולה ביותר שיש לאברהם אצל הקב"ה. כאן נשאלת השאלה, מה היא ההגדרה של "דרך ה' "? אי אפשר לומר שהכוונה לשמירת המצוות, שהרי טרם ניתנו. אי אפשר גם להסביר שהכוונה לשבע מצוות בני נח, שהרי בכך חייבים כל באי עולם. בודאי שהיו עוד אנשים ששמרו את המצוות, כמו שם ועבר ואחרים. כדי למצוא מענה לשאלתנו, נגדיר תחילה מהי תכלית החיים בתפיסת היהדות?
מוסכם על הכל, שהאדם בא לעולם הזה, כדי להכין את עצמו לחיי עולם הבא. דבר זה מצא את ביטויו בדברי חז"ל שכינו את העולם הזה כפרוזדור ואת העולם הבא כטרקלין. יסוד השקפתי זה הוא כה מפורסם ומקובל, עד כדי כך שאין עליו שום חולק, למרות שכמעט בכל הלכה יש מחלוקות עד בלי די. מאחר והעולם הבא הוא דבקות בבורא עולם, הרי שהדרך להשגתה היא על ידי דבקות בבו"ע בעוה"ז. אבל בדרך כלל סבורים הכל, שדבר זה חשוב רק בעת שאדם עוסק במצוה או לכל היותר גם כשהוא לומד תורה. אבל, אין זה מתקבל על הדעת מפני, שבחלק גדול מאוד של הזמן האדם עוסק בעניינים יום יומיים, חיוניים ונצרכים ביותר. אם אכן רצון ה' שהעולם הזה ישמש כגשר לעולם הבא, הוא אפשרי רק על ידי תורה ומצוות, יכל לברוא את האדם באופן שלא יצטרך לכל ענייני החולין של היום יום. אם בכל אופן יצרו כפי שאנו רואים אותו, ולאחר החטא גזר עליו "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם" (בראשית ג, יט), סביר מאוד שיכול האדם להגיע אל העולם הבא דרך כל המעשים שהוא חייב לעשותם, כש"כ: "וּבוֹ תִדְבָּק" (דברים י, כ). כלומר, שאדם חייב להיות בדבקות בבו''ע באופן תמידי. לכן התחיל הרמ"א ז"ל את הגהתו הראשונה על השולחן ערוך בעניין זה: "שויתי ה' לנגדי תמיד הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני הא-להים " (או"ח א, א). גם הרמב"ם הדגיש עניין זה: "צריך האדם שיכוון לבו וכל מעשיו כולם לידע את השם ברוך הוא בלבד" (הל' דעות ג, ב). הוא ממשיך ומפרט.
על פי התורה, אדם חייב לדאוג לבריאות גופו
"ויהיה שבתו וקומו ודבורו הכל לעומת זה הדבר. כיצד, כשישא ויתן או יעשה מלאכה ליטול שכר לא יהיה בלבו לקבוץ ממון בלבד אלא יעשה דברים האלו כדי שימצא דברים שהגוף צריך להם מאכילה ושתיה וישיבת בית ונשיאת אשה. וכן כשיאכל וישתה... ישים על לבו שיאכל וישתה כדי להברות גופו ואיבריו בלבד. לפיכך לא יאכל כל שהחיך מתאוה ככלב וחמור אלא יאכל דברים המועילים לגוף אם מרים אם מתוקים ולא יאכל דברים הרעים לגוף אע"פ שהן מתוקים לחיך...".
הרי לנו, שגם עיסוקי 'החולין' של האדם, חוברים לאותה משמעות של החיים. אם הגוף ניתן לה לנשמה כדי לעזור בהשגת העוה''ב, הרי שהטיפול בו גם הוא מביא לאותה מטרה. כשם שהחייל שקיבל נשק כדי להילחם בו, הרי שמתפקידו גם לטפל באותו כלי, לתחזק אותו, כדי שיוכל למלאות את תפקידו המלחמתי בעת הצורך.
יוצא אפוא, שאותה עבודת ה' המחברת את האדם לבוראו בזה העולם, מתבצעת בחדרי המוח והלב על ידי הכוונה המתאימה בביצוע המעשה בעת עשייתו ובשלבי הכנתו. ובהמשך דברי הרמב"ם מקבלים הדברים יתר הבהרה:
"המנהיג עצמו על פי הרפואה אם שם על לבו שיהיה כל גופו ואבריו שלמים בלבד ושיהיו לו בנים עושין מלאכתו ועמלין לצורכו אין זו דרך טובה. אלא ישים על לבו שיהא גופו שלם וחזק כדי שתהיה נפשו ישרה לדעת את ה' שאי אפשר שיבין וישתכל בחכמות והוא רעב וחולה או אחד מאיבריו כואב וישים על לבו שיהיה לו בן אולי יהיה חכם וגדול בישראל נמצא המהלך בדרך זו כל ימיו עובד את ה' תמיד... ואפילו בשעה שהוא ישן אם ישן לדעת כדי שתנוח דעתו עליו וינוח גופו כדי שלא יחלה ולא יוכל לעבוד את ה' והוא חולה נמצאת שינה שלו עבודה למקום ברוך הוא ועל ענין זה צוו חכמים ואמרו וכל מעשיך יהיו לשם שמים. והוא שאמר שלמה בחכמתו (משלי ג, ו): 'בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך' " (הל' ג).
אצל בן-נח בריאות היא מטרה, אצל יהודי היא אמצעי!
והלכה זו מבאר רבינו ז"ל, שאם אדם מנהיג את עצמו על פי כל כללי הרפואה, הרי שזו הנהגה טובה, אבל באופן כזה צריך לנהוג גם כל בן-נח. אבל, בן-אברהם אין דרך זו מספיק טובה בשבילו. כי בכך הוא נשאר איש חומר – מטריאליסט – זו למעשה דרכם של כל בני האדם בעולם. אם תשאלו כל אדם למה הוא שואף בחיים? הוא יענה, שיהיו לו 'חיים טובים ונעימים'. ומה הוא רוצה עבור בנו? תשובתו תהיה: "בית טוב, עבודה טובה, מכונית טובה, בריאות והצלחה", זה מה שהוא צריך. אם הוא אדם חרדי, הוא יענה שהוא צריך גם אתרוג יפה וכיוצ"ב. אבל מה העיקר בחיים? הנאות העולם הזה. אבל, דרכו של אברהם אבינו היתה שונה, את שלמות גופו צריך האדם – מסביר רבינו ז"ל – כדי שהוא יוכל לעבוד את הבוי"ת. "ולא יוכל לעבוד את ה' והוא חולה", וכמובן, שהוא גם לא יוכל ללמוד ולא להתפלל כמו שצריך. רק יחידים בדור, שהם בדרגה של מלאכים, יכולים ללמוד ולהתפלל למרות שהם סובלים מייסורים קשים. זו לא דרך של אנשים רגילים. נמצא, שההולך בדרכו של אברהם כשהוא אוכל, שותה, ישן ועובד, הוא מרגיש שזה אמצעי כדי לעבוד את ה' וללכת בדרכו.
כשאדם מתדלק את המכונית, מחליף שמן, מחליף גלגל – האם הוא עושה זאת מפני שהוא אוהב את המכונית? ודאי שלא! אלא, כדי שהיא תהיה מסוגלת לשרת אותו, שתאפשר לו להגיע לאן שהוא צריך. כך גם אותו אדם שחי באותה תחושה, שהגוף הוא אמצעי לקרב אותו לבו''ע, לעשות צדקה ומשפט. אצל אומות העולם, הבנים הם חלק מהמערך המשפחתי והכלכלי, בעסק ובעבודה וכיוצ"ב. כל אדם רוצה שהבן שלו יסתדר בתפקיד טוב, בפרנסה טובה משתי סיבות חשובות: הראשונה – מפני שאדם אוהב את הילדים שלו ורוצה בטובתם. סיבה שניה – הנמצאת במודע ובתת-מודע, כדי שלא יפול על צוואריו. שהרי אם הבן אינו יכול להסתדר בעצמו, הוא פונה להורים שיעזרו לו ובדרך כלל, קשה להם לסרב. לכן, הם מעוניינים שהבנים 'יעמדו על רגליהם' ואז, יוכלו ההורים להשתמש בכספם וברכושם להנאותיהם. שהרי, 'יש חיים אחרי הפנסיה', ואני מכיר אנשים רבים, שיש להם פנסיה גדולה, והם נוסעים ומבזבזים את כספם בכל קצווי תבל. לבן, אין דירה והוא מתגלגל מדירה שכורה אחת לשניה, והם בשלהם "תדאג לעצמך, תבנה את עצמך לבד כמו שאנחנו בנינו".
אדם שהולך בדרכו של אברהם, רואה בבנים פיקדון שהופקד אצלו על ידי בו''ע, כדי שיחנך אותם ללכת בדרך ה', והוא רואה בכך זכות וגם חובה, כש"כ רבינו ז"ל: "וישים על לבו שיהיה לו בן אולי יהיה חכם וגדול בישראל". כל אב ואם מתפללים ומזילים דמעות, כדי שהקב''ה יתן להם בנים ובנות בעלי דרגה רוחנית גבוהה, משקיעים את אונם והונם בחינוך הילדים. הם חיים חיי צנע ומסתפקים במועט כשאת כספם הם חוסכים, כדי שיוכלו לסייע לבנים ולבנות בבוא היום, ברכישת דירה כדי שיוכלו להתמסר בייתר קלות ללימוד התורה.
מה חידש אברהם אבינו?
"כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ שְׁלשָׁה דְבָרִים הַלָּלוּ, מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ. וּשְׁלשָׁה דְבָרִים אֲחֵרִים, מִתַּלְמִידָיו שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע. עַיִן טוֹבָה, וְרוּחַ נְמוּכָה, וְנֶפֶשׁ שְׁפָלָה, מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַ"א. עַיִן רָעָה, וְרוּחַ גְּבוֹהָה, וְנֶפֶשׁ רְחָבָה, מִתַּלְמִידָיו שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע. (אבות ה, יט).
אברהם אבינו חידש, שכל שלמות האדם מתחילה בהסתלקות מן הדברים הבהמיים אשר בגוף וברכישת מידות טובות, שהן היסוד לבניית שלמות האדם. גם תלמידיו של בלעם הרשע מודים ומכירים בעליונות האדם על פני בעלי החיים. ברם, בשיטתם ולדרכם, עליונותו של האדם מתבטאת בשכל וברוח – האינטלקט – לכן הם מגדירים "אנשי רוח", את אלה שעוסקים בספרות, בשירה, בפילוסופיה וכיוצ"ב. אבל, אין הם חושבים ששלמותו של האדם תלויה בגוף, לכן לא רק שאינם רואים חסרון בהתמסרות לתאוות וסיפוק יצרים, אלא אדרבא, מתפארים בכך שהם חיים רק 'חיי שכל' ואי לכך, אינם רואים שום פגם בהתמסרות לכל תאווה בהמית שהיא בדיוק כמו שעשה – אבי האסכולה – בלעם!
רבינו המהר"ל ז"ל נותן לנו הארה חשובה במהות האדם ובייחודיותו של אברהם:
"יש לך לדעת... שהכל נמשך אחר גוף האדם, שהוא נחשב יסוד ועיקר האדם, וכאשר היסוד הזה הוא לפי מה שראוי להיות מסולק מן הפחיתות, אחר כך מוסיף ומתעלה מעלה מעלה עד שקונה מדרגה העליונה...
היה לו מדרגת הגוף בשלמות, ולפיכך היה מספר אברהם רמ"ח כנגד רמ''ח איברים שבאדם. וכמו שאמרו ז''ל (נדרים לב, ב) שהמליך אותו הקב''ה על רמ''ח אברים ולכך נתנה לאברהם ברית מילה בגופו של אדם.
ודבר זה הוא המעלה היותר עליונה, כי כאשר האדם בשלמות מצד גופו הגשמי אשר דבר זה נחשב יסוד ועיקר, אז מקבל בשלמות מדרגת הצורה... ומקבל הוד הצלם האלקי כפי המדרגה העליונה שראוי אליו, ואז מדרגת השכל רוכב על החומרי... והיה מתעלה תמיד מעלה מעלה" (דרך חיים פ''ה, ב).
כלומר, שחידושו הגדול של אברהם, שהגשים אותו בחייו הוא, שיש על האדם להידבק בכל רמ''ח איבריו בדרך ה'. לכן כשבאו אותם מלאכים שנראו כערבים, הרי שלא שלח אחדים מעבדיו הרבים לשרתם, אלא "וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם" (בראשית יח, ז). וגדול החכמים שכל בני ארצו המליכוהו עליהם, וכינוהו ''נשיא אלוקים'', ראש וראשון לכל הפילוסופים, זקן ויושב בישיבה, סובל מכאבים ביום השלישי למילתו, רץ במלוא יכולתו לשחוט שלושה עגלים ולהגישם לאורחים. מפני, 'שמצוה בו יותר מבשלוחו'. ומאחר והקב''ה "גומל חסדים", הרי בכך שהוא יעשה את המצוה בגופו, יתדבק בשכינה עצמה, כביכול. לכן, דרגה זו גבוהה יותר ''קבלת פני שכינה''.
סיפוק התאוות ומאווי הגוף מעמעם את אור השכל והתבונה
רבינו בחיי ז"ל ב"חובת הלבבות" (שער הפרישות, פ"ב) מסביר:
"שכונת התורה להמשיל השכל בכל תאוות הנפש ולהגבירו עליהן. ומן הידוע, כי הגברת התאוה על השכל היא ראש כל חטאת וסבת כל גנות".
כלומר, מאחר והאדם בנוי מגוף חומרי שכולו ספוג בתאוות ויצרים, ומאידך, הנשמה נעלית מאוד, גבוהה אף ממלאכי השרת, השואפת לחיים רוחניים, טהורים וקדושים שיש בהם קרבת אלוקים. כמו שאמר הגר"א ז"ל: "מצד הגוף והנפש האדם הוא גרוע מכל החי, אבל מצד הרוח והנשמה גדול מכולם" (אבן שלמה פ"א, ו). בין שתי יישויות אלה, שנכפתה עליהן שותפות, מתקיים מאבק מתמיד. דבריו של חוה"ל כלולים במאמר חז"ל המפורסם במסכת קידושין:
"כך הקדוש ברוך הוא אמר להם לישראל בני בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין ואם אתם עוסקים בתורה אין אתם נמסרים בידו שנאמר: הלא אם תטיב שאת ואם אין אתם עוסקין בתורה אתם נמסרים בידו " (ל, ב).
ברם, רוב רובם של האנשים סבורים, שעבודת ה' מסתכמת בקיום תורה ומצוות, ואין כוונתנו לאנשים שאינם שומרי תורה ומצוות, אלא אף לאנשים דתיים וחרדיים. מתייחס לכך באריכות חוה"ל בשער עבודת אלוקים. הוא מוכיח בטוב טעם ודעת, את חוסר ההיגיון שבתפיסה זאת. והסביר באופן ברור ביותר, שעבודת ה' מוטלת על כל אדם מישראל ומשתרעת לאורך כל עשרים וארבע שעות היממה, ובכל שלש מאות שישים וחמש ימות השנה. יוצא אפוא, שהתורה והמצוות אינן, אלא אמצעי כדי להתגבר על היצה"ר העומד לשטן בדרכנו לקרבת ה'.
בהמשך הפרק הוא מתאר את האנשים, שלמרות שהם שומרים תומ"צ בדקדוק רב, הם הולכים ונמשכים אל עולם החומר, ההנאות והתאוות, כמובן במסגרת המותר.
"וככל שהם התקרבו יותר אל תאוות העולם הזה, הם התרחקו יותר מאור האמת, וככל שהם התרחקו יותר מאור האמת שנפרדו ממנו, הם התחברו יותר אל היצר אשר חבבוהו, עד שחזקה עליהם האפלה, וגדלו בלבם תאוות העולם הזה, ושכלולו נעשה יפה בעיניהם, והם בנו אותו על ידי החורבן של שכלם... עד שהדרך הרע של שכלם נעשה בעיניהם הדרך הטוב, והסבך שהם תועים בו הוא אצלם המסלול הישר, ושמו אותו לחק ולמוסריות, והורישו אותו האבות לבניהם, וגדלו בו את צאצאיהם, וצוו את המון העם ללכת בו... והנהנה מהעולם כדי צרכו בלבד נקרא אצלם עצל, והנמנע מלהרבות בקניניו הוא בעיניהם מפגר, והמסתפק בכדי מחיתו – חלש, והעובד את העולם הזה – חרוץ... וכדי ליהנות מהם עושים את בטנם לאלהיהם, ואת הלבשתם לתורה שלהם, ואת שכלול דירותיהם למוסריות שלהם. והם תועים במעמקי הסכלות, ומתרוצצים במסלול העצלות, ועמוסים במטעני התאוות, ומבקשים לקבל את השכר של העובדים את ה' על ידי מעשים של עוברי רצונו, ורוצים להגיע למדרגות הצדיקים על ידי ההתנהגות של הרשעים" (לב טוב).
חשוב להדגיש, שאין חוה''ל פונה אל אנשים כופרים או אפיקורסים, אלא אל אנשים מאמינים ומדקדקים במצוות. במבוא לספרו הוא הסביר, שאין הוא מתכוון לעסוק ב'חובת האיברים' וקיום המצוות בפועל, אלא בחובת הלבבות. כלומר, בחשיבה ובהרגשה הפנימית של האדם. הוא מסביר, שחשיבתם של האנשים שתכלית החיים בעוה''ז היא, ליהנות באופן המרבי לא רק שהיא מוטעית, אלא שאחריתה להרוס את כל העולם הרוחני של האדם. ככל שהם מתקרבים יותר אל ההנאות, כך הם מתרחקים יותר מהאמת האלוקית. ומאחר וקשה לו לאדם לחיות עם הרגשה שהצדיקים הם היהודים המושלמים, ואילו הוא העוסק בחיפוש הנאות נחשב לסוג ב' או ג', הרי שהוא בונה – בודֶה – לעצמו "תפיסת עולם", השקפה ואידיאולוגיה, שדרכו היא האמיתית המגשימה את רצון ה'. במשך הזמן מתעוותת תפיסת עולמו של האדם, עד כדי כך שהאדם המסתפק במועט מוגדר על ידם כ''עצל'', ואילו האדם שהגיע להבנה שעל לו לבזבז את זמנו וחייו כדי לאגור כסף ורכוש לרוב, מכונה על ידו ''חלש''.
לא ולא. עובד ה' אינו עצל ואינו חלש, אלא: ש"נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני יי לשרתו ולעובדו לדעה את יי והלך ישר כמו שעשהו הא-להים ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם" (רמב"ם הל' שמיטה יג, יג). הוא משקיע את כוחותיו, את זריזותו ואת כל כוחות נפשו במעשים ובמחשבות שיביאו אותו לדבקות בבו''ע ולחיי עוה''ב ברמה הגבוהה ביותר שניתן להשיגם. כש''כ רבינו הרמח"ל ז''ל (מס"י, פ"ט):
"וְאָמְנָם צָרִיךְ שֶׁיֵּדַע הָאָדָם כִּי לֹא לִמְנוּחָה הוּא בָּעוֹלָם הַזֶּה, אֶלָּא לְעָמָל וָטֹרַח, וְלֹא יִנְהַג בְּעַצְמוֹ אֶלָּא מִנְהַג הַפּוֹעֲלִים הָעוֹשִׂים מְלָאכָה אֵצֶל מַשְׂכִּירֵיהֶם, וּכְעִנְיָן מַה שֶּׁהָיָה אוֹמֵר (עירובין סה), "אֲגִירֵי דְיוֹמָא אֲנָן", וּכְדֶרֶךְ יוֹצְאֵי הַצָּבָא בְּמַעַרְכוֹתֵיהֶם, אֲשֶׁר אֲכִילָתָם בְּחִפָּזוֹן, וּשְׁנָתָם עֲרַאי, וְעוֹמְדִים תָּמִיד מוּכָנִים לְעֵת קְרָב, וְעַל זֶה נֶאֱמַר (איוב ה, ז), "כִּי אָדָם לְעָמָל יוּלָּד", וּכְשֶׁיַּרְגִּיל עַצְמוֹ עַל זֶה הַדֶּרֶךְ יִמְצָא הָעֲבוֹדָה קַלָּה עָלָיו וַדַּאי".
מותר ואף מצוה לאדם ללמוד מקצוע ולעבוד לפרנסתו
רבים שואלים, האם כל אדם שומר תורה ומצוות חייב אך ורק ללמוד, או שמותר לו גם לעבוד לפרנסתו? בעקבות זאת, האם מותר לו גם ללמוד במסגרת כלשהי מקצוע שיוכל להתפרנס בו? שאלה זו נשאלה לפני שנים רבות מאת הגאון הקדוש רבי אלחנן וסרמן זצ"ל, יד ימינו של הסבא קדישא החפץ חיים זצ"ל. הוא השיב, בתשובה לשואל, שאין שום איסור ללמוד לימודים אקדמאיים כדי לרכוש מקצוע בו יוכל האדם להתפרנס. מפני, שאין התורה אוסרת על האדם לעבוד כדי להתפרנס, ומכאן שמותר לו לרכוש כלים לפרנסתו ולא עוד, אלא שיש בכך מצוה כמו שאמרו חז"ל במס' קידושין (כט, א), שהאב חייב ללמד את בנו אומנות.
"אם הלימוד אינו מביא לקריאה בספרי מינות ולהתחבר לנכרים ולומד חכמה חיצונית לשם אומנות כדי להתפרנס ממנה, אין שום איסור בזה, ולימוד אומנות כדי להתפרנס היא מצוה, ומה"ט פוסקין בשבת על התינוק ללמדו אומנות, דהוי בכלל חפצי שמים, דחייב אדם ללמד את בנו אומנות, אלא שזהו לכלל העולם, אבל אם רואה אדם בבנו שנפשו חשקה בתורה והוא מוכשר להיות גדול בתורה, בזה אמר ר' נהוראי מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה, ולא חלק ר' נהוראי אהא דחייב אדם ללמד בנו אומנות, וא"א לומר בדעת ר' נהוראי ששום אדם לא יתעסק באומנות רק בתורה לבדה, כי הוא דבר שא"א קודם ביאת המשיח, וקרא כתיב (דברים יא, יד): 'וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ' הנהג בהן מדת דרך ארץ" (קו"ש ח"ב, סי' מז, ס"ק ג).
מהי יהדות?
ד"ר נחום גולדמן, אדם חכם ומלומד, שימש עשרות שנים כנשיא הקונגרס הציוני העולמי. נשאל פעם מהי ההגדרה של ''יהדות''?
"אין שום הגדרה משביעת רצון. הגרמנים נודעים בכישרונם לנוסחאות, ואף על פי כן, אפשר להקים, ורק בלשון הגרמנית, ספריה שלמה, בת כמה מאות כרכים על הנושא: 'יהדות מהי'? זכור לי כי נשאתי הרצאה בהיותי סטודנט, ובמהלכה הצעתי כעשרים הגדרות: היהדות היא דת, עם, אומה, קהילה תרבותית וכו'. אף אחת מהגדרות אלו לא היתה מדויקת לגמרי. העם היהודי הוא משהו יוצא מהכלל ויחדי במינו – ואין פירוש הדבר 'יותר טוב'; רק המונחים העבריים מצליחים להקיף את זה, אך אין שום תרגום יפה לזה. המלה העברית עם מיתרגמת בדרך כלל בלועזית 'פֶּפל', שכן אין מלה טובה מזו, אך אין זה לגמרי כך. אם מתרגמים אומה ב'נאסיון', גם זה מוטעה, ותרגום דת ב'רליגיון' הוא שגיאה גמורה. דת היא אורח-חיים, היא המשפט, החוק, גם האמונה. יש לוותר אפוא על ההגדרות הקצרות-הקולעות. לדידי יהודי הוא אדם שנולד יהודי או נעשה ליהודי על ידי המרה והוא מרגיש כיהודי" (הפרדוקס היהודי, ''מסדה'', 1978, עמ' 59).
הרי לפנינו, התחמקות אלגנטית לשאלה. הוא נשאלה "מהי יהדות"? הוא ענה, שבלועזית אין לכך הגדרה, בעברית יש אבל בסופו של דבר הוא עבר להגדרה: "מיהו יהודי", ולא "מהי יהדות"?
ידע גולדמן, גם ידע, את ההגדרה האמיתית של יהדות. ברם, הוא לא נמנע על "תלמידיו של אברהם", ולכן הסתתר תחת טענה שהיהדות היא מושג ביולוגי בלבד. לא ולא. כל אדם מכל באי תבל יכול לבוא ולהתגייר ולהיפך ליהודי, ברגע שהוא יקבל על עצמו להיות ''מתלמידיו של אברהם'', ללכת בדרך ה' ולקבל על עצמו עול תורה ומצוות. ידע ויבין שתפקידו של האדם בעוה''ז הוא ללכת בדרכי ה'. לכן, אף אם בן-נח מקיים רק שבע מצוות, מתוך אמונה שכך נצטווה על ידי הקב''ה בהר-סיני, הרי שיש לו חלק לעוה''ב כפי שכתב הרמב''ם. ואילו, אם ינהל חיים מוסריים למופת אבל, מפני שהוא הגיע לכך מעומק שכלו והכרתו הפילוסופית, הרי שאין לו חלק לעוה''ב, מפני שהוא לא הלך בעוה''ז בדרכי ה', אלא בדרכי "טוב ליבו ושכלו".
כך גם בן-ישראל, אם הוא ר''ל כופר בבורא או בתורה ומקיים מצוות בין אדם לחברו, מחמת טוב ליבו ותפיסתו הפילוסופית, אין לו על כך שום שכר, לא בעוה''ז ולא בעוה''ב. מפני, שעל פי תפיסתו ואמונתו אינו מכיר בכך, שיש מושג של ''דרך ה' ''. ומכאן, שמעשיו אין בהם שום דבקות בבוי''ת (קו"ש ח"ב סי' מז, ס''ק יד).
סיכום: אברהם אבינו התייחד בכך שקיבל על עצמו ללכת אך ורק בדרך ה'. לשעבד את כל גופו, רכושו ובניו כדי למלא את רצון ה'. עבודת ה' כוללת את כל מעשי האדם אף הגשמיים והחומריים ביותר. התחברות לתאוות הולכת ומרוקנת את שכלו ודעתו של האדם. הפילוסופים מאמינים, שרק שכלו של האדם צריך להתעלות ולהתעדן, גופו יכול להישאר בהמי. אברהם לימד, שעיקר עבודת האדם היא לשעבד את הגוף לשכל, הווי אומר, לעבודת ה'.
