וַיְדַבֵּר משֶׁה אֶל הָעָם לֵאמֹר הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא וְיִהְיוּ עַל מִדְיָן לָתֵת נִקְמַת ה' בְּמִדְיָן: אֶלֶף לַמַּטֶּה אֶלֶף לַמַּטֶּה לְכֹל מַטּוֹת יִשְׂרָאֵל תִּשְׁלְחוּ לַצָּבָא" (במדבר לא, ג-ד), פירש"י: "לכל מטות ישראל - (ספרי) לרבות שבט לוי".

בני שבט לוי פטורים מגיוס ומחובת לחימה
מתוך כך שצריך ריבוי מיוחד, שגם שבט לוי ילך להילחם במלחמה זו, מובן מאליו, שבמלחמות הקודמות שהיו כנגד סיחון ועוג, לא נלחם שבט לוי, וכך גם במלחמות העתידיות לכיבוש ארץ ישראל, לא נלחם שבט לוי. נשאלת אפוא השאלה, מה נשתנתה מלחמת מדין שבה נצטוו גם בני שבט לוי להילחם?
והנה, ההלכה ששבט לוי אינו נלחם כבר נאמרה בתחילת ספר במדבר, כשנערך המפקד של כל ישראל, שתכליתו היתה לדעת כמה יוצאי צבא עומדים לרשותו של משה. שהרי מיד לאחר חנוכת המשכן, היו אמורים להיכנס לארץ ישראל ולכן, מצטווים משה ואהרן: "מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כָּל  יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל תִּפְקְדוּ אֹתָם  לְצִבְאֹתָם אַתָּה וְאַהֲרֹן" (א, ג). בסיומו של המפקד נאמר: "וַיִּהְיוּ כָּל פְּקוּדֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְבֵית אֲבֹתָם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל. וַיִּהְיוּ כָּל הַפְּקֻדִים שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים: וְהַלְוִיִּם לְמַטֵּה אֲבֹתָם  לֹא הָתְפָּקְדוּ בְּתוֹכָם" (מה-מז). בפסוקים שלפנינו, לא מופיע הסבר למה שבט לא לוי לא נספר בתוך בני ישראל. מה שברור, שבמספר הכללי של המגויסים לצבא לא כלולים בני שבט לוי. מאחר והתורה מדגישה שהמספר של שש מאות ושלושה אלף, כולל את "כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל", הרי נאמר מפורשות שבני לוי לא היו כלולים בכוח הלוחם שנועד לכבוש את ארץ ישראל. ואכן, הרשב"ם כותב:
"והלוים למטה אבתם לא התפקדו בתוכם. כמו שמפרש והולך אך את מטה לוי לא תפקוד וגו' ומפרש הטעם כי לא ילכו בצבא המלחמה אלא הפקד את הלוים על משכן העדות וגו' ".
כאן תשאל שאלה יסודית וחשובה, וכי למה זה לא יגויסו בני שבט לוי לצבא כדי ללחום יחד עם כל אחיהם בית ישראל? הלוא, כשהיה נראה למשה רע"ה שיש חלק מכלל ישראל שמנסה להתחמק מסיכוני המלחמה הוא פנה אליהם בשאלה - נזיפה נוקבת: "וַיֹּאמֶר משֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה"?! (לו, ב).
לכאורה, היו צריכים להשיב לו בשאלה, הלוא אתה ובני שבטך, שבט לוי, גם אתם לא יוצאים למלחמה, אם כן כיצד זה אתה מטיף לנו מוסר למה אנו לא יוצאים למלחמה? אלא, שהתשובה כתובה בהמשך הפרשה (ח, כד-כה):

שבט לוי מגוייס לכל החיים לעבודת ה'
"זֹאת אֲשֶׁר לַלְוִיִּם מִבֶּן חָמֵשׁ וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה  יָבוֹא לִצְבֹא צָבָא בַּעֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד. וּמִבֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה יָשׁוּב מִצְּבָא הָעֲבֹדָה וְלֹא יַעֲבֹד עוֹד"
שבט לוי אינו משוחרר מגיוס לצבא, אלא שהוא עושה את שירותו בעבודת אוהל מועד. כלומר, הוא  מגויס לעבודת ה'. ושמא, יעלה בדעתו של השואל, הלוא יש כאן הפלייה לטובה, שכן אין שבט לוי יוצא לשדה הקרב ואינו מסכן את  חייו. הרי שתשובתו בצידו. היוצאים למלחמה מגויסים לזמן קצר, רק לזמן המלחמה, לפני כן ואחרי כן הם חיים את חייהם הרגילים מבלי שהם משועבדים לעול כלשהו. לעומת זאת, בני שבט לוי מגויסים לעבודת ה', לתקופה ארוכה של עשרים וחמש שנה, עד גיל חמישים!
כשהתנחלו בארץ ישראל הוטל על בני שבט לוי תפקיד נוסף והוא: "יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל וגו' " (דברים לג, י). משימה זו הפכה להיות החלק העיקרי בעבודתם, בעוד שחובתם השניה תפסה חלק קטן מאוד ממציאות חייהם: "יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָ וְכָלִיל עַל מִזְבְּחֶךָ". עם התרבות הלויים והכהנים שוב לא היה צורך, ואף לא היתה אפשרות, שכולם יעבדו בבית המקדש במשך כל ימות השנה. לכן, כל אחד מהכהנים והלויים עבד בבית המקדש, בערך רק שבועיים בשנה.
"שמואל הרואה ודוד המלך חלקו הלוים לארבעה ועשרים משמרות ועובד משמר בכל שבת" (רמב"ם הל' כלי המקדש ג, ט). "משה רבינו חלק הכהנים לח' משמרות... ובימי שמואל חלקם הוא ודוד המלך לארבעה ועשרים משמר ועל כל משמר ומשמר ראש אחד ממונה. ועולין לירושלים לעבודה משמר לכל שבת ומיום השבת ליום השבת הן מתחלפין משמר יוצא והאחר שהוא אחריו נכנס עד שיגמרו וחוזרין חלילה" (שם ד, ג).
בארבעים שנות היותם במדבר, היו הכהנים מתי מעט, הם גרו מסביב למשכן ונטלו חלק פעיל גם בהוראת התורה. אבל כשהגיעו לארץ ישראל, כשחילקו את הארץ לשישים ריבוא יוצאי מצרים, לא נתנו לאף אחד מבני שבט לוי אדמה פרטית בארץ ישראל. אבל היקצו לכלל השבט ארבעים ושתיים ערים, שהיו מפוזרות בכל מרחבי הארץ, בהן התגוררו בני השבט. יחד עם זאת, גם ששת ערי המקלט היו מיועדות למגורי בני שבט לוי. אבל, שדות, מטעים וכרמים,  שהיו עיקר אמצעי הייצור של אותה תקופה, לא קיבלו כלל!
יוצא אפוא, שהם היו מלמדי התורה של כל בני ישראל, מצפון ועד דרום. את פרנסתם קיבלו, בזכות ולא בחסד, מכל שניים עשר השבטים הנוספים, שחויבו לתת עשרים וארבע מתנות כהונה. כלומר, הם נתנו לכהנים וללויים אחוז מסוים מן הרווחים ומן היבולים, שהניבו שדותיהם ועדריהם.
נשאלת השאלה, למה דווקא שבט לוי נבחר להיות זה שיתמסר כולו לעבודת ה', הן בבית הבחירה והן בכל רחבי המדינה בהוראת האמונה והתורה?
התשובה הפשוטה הידועה לכל היא, מכיוון שבשעה שירד משה מהר סיני ומצא שכל ישראל תועים אחר העגל, שאל: "מי לה' אלי"? רק בני לוי נענו לקריאתו ועזרו לו להתגבר על הערב רב וגרוריהם, לכן זכו להיות משרתי ה'.
אבל אז, ניתן לשאול, למה באמת רק בני לוי הצטיינו בחוזק האמונה, עד כדי כך שהסכימו לעמוד לימין משה ללא שום תנאי וללא שום חשבון? כש"כ: "הָאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא רְאִיתִיו וְאֶת אֶחָיו לֹא הִכִּיר וְאֶת בָּנָו לֹא יָדָע כִּי שָׁמְרוּ אִמְרָתֶךָ וּבְרִיתְךָ יִנְצֹרוּ" (דברים לג, ט ) ויעויין שם ברש"י.
כדי לקבל תשובה מושלמת, עלינו להביט אל יסודותיו של כלל ישראל.

שבט לוי התמנה על ידי יעקב אבינו להיות מנחיל התורה לדורות
כתב הרמב"ם (הל' ע"ז א, ג): "ובן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו... וחיבר בו ספרים והודיעו ליצחק בנו, ויצחק הודיע ליעקב ומינהו ללמד, ויעקב אבינו לימד בניו כולם, והבדיל את לוי ומינהו ראש והושיבו בישיבה ללמד דרך השם ולשמור מצות אברהם, וצוה את בניו שלא יפסיקו מבני לוי ממונה אחר ממונה כדי שלא תשכח הלימוד, והיה הדבר הולך ומתגבר בבני יעקב ובנלוים עליהם ונעשית בעולם אומה שהיא יודעת את ה'. עד שארכו הימים לישראל במצרים וחזרו ללמוד מעשיהן ולעבוד כוכבים כמותן, חוץ משבט לוי שעמד במצות אבות, ומעולם לא עבד עבודה זרה וכו' ".
רואים בדברי הרמב"ם, שלמרות שכל ישראל למדו תורה, הרי שרק בני שבט לוי לא סטו מעולם מן הדרך ולא עבדו ע"ז. הסיבה מפני, שהם עסקו רק בלימוד התורה ולא בשום דבר אחר, כש"כ רש"י על הפסוק: "לְכוּ לְסִבְלֹתֵיכֶם" (שמות ה, ד), שהמצרים לא שיעבדו את בני לוי כלל וכלל. הרמב"ן הוסיף והסביר, שהמנהג בכל עם שיש להם חכמים שמורים את תורתם ולכן, הניח להם פרעה את שבט לוי, שהיו חכמיהם וזקניהם, והכל סיבה מאת ה'.
רואים שגם פרעה הרשע הבין, שלא יתכן שהאנשים שאמורים להיות מורי דרכה הרוחניים של האומה הישראלית, לא יעסקו בדבר אחר זולת לימוד התורה!
מכאן תשובה לשאלתנו, עם ישראל, כידוע, כשהיה בגלות מצרים, עבדו עבודה זרה והיו שקועים במ"ט שערי טומאה. אמנם, כשיצאו ממצרים נטהרו והגיעו לאמונה מוחלטת בקריעת ים סוף ולשיא המדרגות במתן תורה. והסביר רבינו המהר"ל ז"ל, שמאחר והעלייה רוחנית היתה מהירה מאוד, הרי שהיא קרסה כשעמדו בניסיון העגל. אבל, בני לוי שלא סטו מעולם מאמונתם ותורתם, נשארו איתנים אף בעת ניסיון העגל ולכן היתה בהם עזות דקדושה, לעמוד לימין משה ולבער את עובדי העגל ותומכיהם.

למה 'קופחו' בני שבט לוי ולא קיבלו רכוש פרטי בארץ ישראל?     
כתב הרמב"ם: "ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו? מפני שהובדל לעבוד את ה' לשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים שנאמר: 'יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל'. לפיכך הובדלו מדרכי העולם לא עורכין מלחמה. כשאר ישראל  ולא נוחלין ולא זוכין לעצמן בכח גופן אלא הם חיל השם שנאמר: 'ברך ה' חילו'. והוא ברוך הוא זוכה להם שנאמר: 'אני חלקך ונחלתך'. ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו לדעה את ה' והלך ישר כמו שעשהו הא-להים  ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם, הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים ויזכה לו בעה"ז דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים ללוים" (הל' שמיטה יג, יב-יג).
התפרשו לנו בדברי רבינו ז"ל שלושה יסודות חשובים:
בני שבט לוי פטורים משירות צבאי מפני, שהם הובדלו לעבוד את ה'. כתוב אפוא בדבריו, ששירות בצבא אינו יכול לגור בכפיפה אחת עם מציאות של עבודת ה'. כלומר, האדם שמתמסר 'לחיל ה' ' כפי שכינהו הרמב"ם, על סמך הפסוק, "חיל ה' ", אינו יכול לעסוק בדבר אחר זולת זאת.
כמו שהוכחנו לעיל מן הפסוקים המפורשים בתורה, כך גם מוכח מסתימת לשון רבינו ז"ל, שאף ממלחמת מצווה פטורים בני לוי. שהרי ביאר, שהסיבה שלא קיבלו חלק בארץ היא מפני, שהם לא נלחמו. אם כן, דבריו ברור מיללו, שגם במלחמת יהושע לא נלחמו שבט לוי.
מה שכתב (הל' מלכים ז, לד), שבמלחמת מצוה הכל יוצאים, ואפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה, לא על שבט לוי נאמר.
אותו אדם אינו יכול להיות בעל נחלה, או בעל שאיפה להישגים כלכליים וחומריים מכל סוג שהוא. אדם ששואף לקריירה או להתקדמות בתחום הכלכלי, לא יכול להימנות על 'חיל ה' ', מפני שעליו לנצל את כל כוחותיו הגופניים, הרוחניים והשיכליים אך ורק לעבודת ה'.
מעמד זה אינו שמור רק למי שנמנה על צאצאי שבט לוי, אלא לכל אחד מישראל. יתר על כן, משמע, שאף בני אומות העולם זכאים להגיע למעמד זה, כמו שאמרו ז"ל: "נכרי ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול" (ב"ק לח, א).

למה בחטא העגל, במלחמת מדיין ובמלחמת החשמונאים כן לחמו בני לוי?
לאחר שהתברר לנו תפקידי שבט לוי, שכל שירותו הוא אך ורק  'בחיל ה' ', אין הוא פועל, לא בשדה הקרב, לא בשדה החקלאות, לא בתחום העסקים להשיג הישגים כלכליים, לגרוף ממון ולהתקדם מבחינת עושר ורכוש, לכן לא נלחם, שבט לוי, בכל המלחמות לכיבוש הארץ. לעומת זאת, בני ראובן, גד וחצי המנשה, היו היפוכו של דבר, הם חיבבו את הממון, אפילו יותר מאשר את צאצאיהם, בהם גער משה הכיצד זה הם רוצים ליהנות מפרי מלחמות שאר השבטים, להישאר לגור בעבר לירדן המזרחי ולא לצאת לעזור למלחמת אחיהם בכיבושה של ארץ ישראל המערבית.
יעודה של המלחמה כנגד מדין הוגדר על ידי משה רבינו: "וְיִהְיוּ עַל מִדְיָן לָתֵת נִקְמַת ה' בְּמִדְיָן". כלומר, אין לפנינו מלחמה שתכליתה כיבוש שטח, נטילת שלל, השגת יתרונות צבאיים ואף לא מלחמת מגן שנועדה למנוע תוקפנות של היריב. משה מזהיר את כלל ישראל, שעליהם להיזהר אפילו ממחשבה של נקמה באויב על הרעות שעולל להם, כמו שהדגיש רבינו האור החיים הק' ז"ל (לא, ג). כל כוונתם צריכה להיות רק "בלתי לה' לבדו". על כבוד שמים שחולל בתוך עם ישראל ובעיני כל העמים, באופן הזול והמאוס ביותר.
אם כן, ממלחמה מסוג זה, לא רק שלא נפטרו בני שבט לוי, אלא אדרבא, הם אלה שצריכים לעמוד בראש החץ של הלוחמים, כיוון שמעצם תפקידם כ'חיל ה' ', מוטלת עליהם המשימה, להיחלץ למלחמה כשכבוד שמים מושפל ונרמס וכבוד הסיטרא אחרא מתעלה ומתקלס.
לכן בחטא העגל, ותהיה הפרשנות אשר תהיה, במה בדיוק חטאו, חולל שם שמים בצורה נוראה, שאך זה לפני ארבעים יום זכו שבחר בהם בורא עולם וקרבם אליו באופן שאין למעלה ממנו. נתן להם את הדבר היקר והנפלא ביותר בכל העולמות, הלוא היה התורה הקדושה, והנה עוד לא פג זכרם של הקולות והברקים וכבר עשו להם אלוהי-זהב, וכי יש לך ביזוי השכינה, כביכול, גדול מזה?! לכן תיכף ומיד התייצבו בני שבט לוי 'לדגל': "וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל בְּנֵי לֵוִי וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה אָמַר ה'
אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל  שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה וְהִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת קְרֹבוֹ" (שמות לב, כו-כז). הווי אומר, שלא יהיה להם שום שיקול זר, לא משפחתי, לא חברתי ולא כלכלי, אלא אך ורק "לקדש שם שמים".
גם במלחמת החשמונאים, המקרה השלישי, באלפי שנות ההיסטוריה של כלל ישראל, שבו חגרו הכהנים את חרבם ויצאו למלחמה 'חסרת תקווה', שכן היו בסך הכל: "שניים עשר בני חשמונאי ואלעזר כנגד כמה רבבות" (רש"י, דברים לג, יא). וכי יכול מישהו לעלות בדעתו, שכמה כהנים זקנים, חסרי ניסיון קרבי, יגברו על מאות אלפי מתייוונים, המגובים על ידי הצבא היווני העצום? אלא, שכשראו הכהנים שיש צלם בהיכל, מציבים מזבחות לעבודה זרה על כל הר וגבעה וכופים את השמד בכל כפר ועיירה, הבינו, שמתוקף תפקידם כ'חיל ה' ' עליהם להילחם למען כבוד ה' מבלי לחשוב מה תהיה התוצאה. הם לא ציפו לשום תמורה, אלא קימו בנפשם את הגדרתו של בן שבט לוי: "ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים". לכן זכו ונעשו להם ניסים, החזירו עטרה ליושנה, טיהרו את בית הבחירה, הדליקו את המנורה הטהורה והשאירו לנו את ימי החנוכה להלל והודיה.

מה היתה ההתייחסות של כלל ישראל לשבט לוי?
ידוע הפתגם "עבד מלך, מלך" (ספרי דברים, ו ועוד), מאחר והכהנים הם עבדי ה', הרי שיש לתת להם כבוד גדול, לכן כלל ישראל נתן לכהנים לא רק עשרים וארבע מתנות כהונה, אלא גם כבוד ויקר כפי שנצטווה בתורה, לתת כבוד לכהן, כמו שדרשו חז"ל "וְקִדַּשְׁתּוֹ כִּי אֶת לֶחֶם אֱלֹהֶיךָ הוּא מַקְרִיב וגו' " (ויקרא כא, ח) - "דתנא דבי רבי ישמעאל וקדשתו לכל דבר שבקדושה, לפתוח ראשון ולברך ראשון וליטול מנה יפה" (מו"ק כח, ב).
ואם יתמה הקורא, למה הזורעים בדמעה מוכנים לתת מרכושם לכהנים? התשובה היא, מפני שכלל ישראל מבין שכל מהותו היא לימוד התורה וקיום המצוות, אלה יכולים להיות מועברים מדור לדור ומוקנים לכל הציבור רק על ידי "בני לוי", העוסקים בה במלוא כוחם ותשומת ליבם, כפי שאומר הפתגם העממי: "מצאת החמה עד צאת הנשמה". כמו שאמרו חז"ל: "שאין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה שנאמר (במדבר יט, יד): 'זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל' " (ברכות סג, ב).
לכן כתב הרמב"ם ש"בן שבט לוי" אינו חייב להיות צאצא של שבט הלויים, אלא כל מי שממלא את התפקיד הרוחני של לימוד התורה יומם ולילה.

למה בני ישיבה לא משרתים בצבא? למה אי אפשר לשלב ישיבה עם צבא?
שאלה מפורסמת ונדושה שמעטים שואלים אותה במלוא הרצינות והאמתיות, ורובם שואלים אותה עם התווים של המנגינה של "הבן הרשע".
התשובה צריכה להינתן על פי מיטב המסורת היהודית, שבה יש אימרה מפורסמת: "יהודי עונה על שאלה, בשאלה"!
לאחר שהראנו בעליל, שהמסורת שעוסקי התורה מתמכרים אליה באופן המוחלט ביותר האפשרי, ושגם בעידן כיבוש ארץ ישראל שבט לוי לא גוייס לצבא ולא נלחם במלחמות, למרות ש'הפטנט' של "ישיבת הסדר" – שילוב צבא עם ישיבה – היה מוכר גם אז, ברור אפוא, שבהיותנו ממשיכים את מסורת אבותינו אין עלינו לשנות את דרכנו – דרכם, מפני שהניסיון הוכיח שכל אלה שהתחילו לשנות, ולוא מעט ממסורת האבות, סופם שהם או בניהם פרשו מן היהדות לחלוטין. והלוא, כבר אמר רבי עקיבא: "מסורת סייג לתורה" (אבות ג, ז), "סייג" פירושו גדר, כלומר, הדבר שיכול לשמור את התורה מליפול, היא שמירת מסורת האבות. לכן ידע כלל ישראל להעריך את מסירות הנפש הגדולה של אותם אנשים שפרשו מכל הנאות, תענוגי וענייני העולם הזה, ולא יצאו מתוך ד' אמות של הלכה, כמו שאמרו חז"ל: "ולא מיום שחרב בית המקדש אין לו לקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד" (ברכות ח, א).
כתב מרן הגאון רבי אהרן קוטלר זצ"ל (הובא בקונטרס כתר תורה, עמ' 31):
"התורה היא נשמת החיים של עם ישראל בפועל ממש, והיא היא מטרת קיומו ותכליתו ותעודתו בעולם, וממילא מובן שקיומו תלוי בהתקשרות לתורה ולימודה. ידוע כי עם התרופפות לימוד התורה במדינות שונות התרופפו עמודי קיומו של עם ישראל בכלל, כי לאט לאט יבש המעין שממנו יניקת החיות לקיום התורה ושמירת המצות, ונחלשו הקשרים למקור ולמרכז החיות, עד שהגיעו לטמיעה והתבוללות ר"ל [ויש לדעת כי מה שיש ליחידים או קבוצות שאינם שומרי תורה איזה קשר לעם ישראל הוא רק על ידי זה שיש עוד תורה בישראל, וישנם עמלים בתורה, שמזה תוצאות חיים גם להאברים הרחוקים מהלב, ולפעמים ישנה גם ירושה של מדות ותכונות על ידי הקשר לתורה של הדורות הקודמים]. וכל זה ברור ומאומת בקורות עם ישראל במהלך הדורות.
קיום התורה בישראל תלוי במציאותם של חכמי תורה אמיתיים, שהם המוסרים אותה מדור לדור, והשומרים על מקוריותה וצורתה הבלתי מזויפת. באין חכמי התורה מתחילים להעמיד את התורה על דעת עצמם, לזייף את רוחה וגם את עצם מהותה, בשוגג, ואחר כך גם במזיד, ומשכחת התורה וחסרון גישה נכונה להבנתה מגיעים לעקירת יסודי התורה והדת ח"ו.
באין 'לומדים' אמיתיים חסרים לכלל ישראל מרביצי התורה הממשיכים את שלשלת המסורה מדור לדור, וחסרים גם המחנכים לדור העתיד ברוח התורה בטהרתה ובשלמותה. – וזה נוגע לכל דרגא של חנוך לתורה, שאם אין לומדות יסודית ורוח התורה אי אפשר להשרישה בלבות הדורות הבאים. ועוד, שעמל התורה ויגיעתה הם התנאי והערובה גם לשלמות האמונה וההכרה, וכמו שיתבאר להלן.
הדרך היחידה להעמדת גדולי תורה ותלמידי חכמים אמיתיים היא רק על ידי התמסרות מלאה לתורה, ברכוז כל כוחות הרצון וכל הכשרונות. וידוע גם ממה שראינו בעינינו בדורות האחרונים כי רק באופן זה היתה עליתם והתגדלותם של כל גדולי ישראל. ואף בדורות הראשונים כמלאכים, בלבם הרחב כפתחו של אולם, הוצרכו ליגיעה תמידית למעלה מן המשוער. – וכן ידוע בתלמוד במקומות אין מספר, גודל יגיעתם ועמלם בתורה, בהתפשטות מכל הענינים הגשמיים. – והרי התוה"ק ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים, וזה לא רק בכלליות, אלא גם בכל מקצוע שבתורה וכל ענין וענין. והרי ידוע גם שדברי תורה מאירים ומשלימים זה את זה, והם 'עניים במקום זה ועשירים במקום אחר', ואחז"ל אימתי היא מאירת עינים בזמן שהיא תמימה, ו'איזהו תלמיד חכם – כל ששואלין אותו דבר הלכה בכל מקום ואומרה'.
וביותר, שיגיעה ועמל הם מעצם הדברים שהתורה נקנית בהם, ובלי זה איננה קנין בנפש האדם, ואינה הופכת את מהותו ונעשית לחלק מעצמותו, - שזוהי הדמות והמציאות של תלמיד חכם אמיתי".

גדולי תורה יצאו אך ורק מישיבות בהן לומדים רק תורה יומם ולילה
מרן הגר"א קוטלר זצ"ל שהיה מילדותו בעל כישרונות עילויים, אחותו שנתפסה לרעיון הקומוניסטי ופרקה מעליה עול תומ"צ, שלחה לו מכתבים לישיבת סלבודקה שיעזוב את הישיבה ויעבור לעולם המדע. ברם, הגה"צ רבי נתן צבי פינקל זצ"ל, המכונה "הסבא מסלבודקה", פתח את המכתבים, קרא את תוכנם, לא מסרם לייעודם, אלא השמידם. לימים, כתבה אותה אחות, שהיתה מתמטיקאית מפורסמת, ש"עולם המדע איבד אדם גדול פי עשר מאינשטיין". אכן היא צדקה, הוא היה בכישרונותיו גדול מאינשטיין, לפחות פי עשר!  אולם, כישרונות אינם מספיקים כדי להיות אדם גדול בתורה, התמדתו, שקידתו וריכוזו בלימוד יומם ולילה, הביאוהו לגדלות עצומה בתורה. כבר בגיל צעיר היה ראש ישיבה, בתקופת הזוהר של ליטא.
בעיצומה של השואה, הצליח לברוח ולהגיע לארה"ב ומיד ניגש לפתוח ישיבה. הוא מצא ידידים אחדים שהסכימו לשמש כוועד שיעזור לו להקים את הישיבה ולמצוא את האמצעיים הכספיים עבורה.
באותם ימים תלמידי כל הישיבות בארה"ב, שמספרם היה מועט ביותר, בלי יוצא מן הכלל, שילבו ישיבה עם אוניברסיטה. הם למדו רוב היום בישיבה, ובשעות אחר הצהרים והערב, הלכו ללמוד באוניברסיטה. ברם, הגר"א קוטלר זצ"ל רצה לפתוח ישיבה שתלמידיה ילמדו אך ורק תורה ויהיו 'שקועים' בלימוד התורה בכל שעות היממה. כששמעו זאת ידידיו, אמרו לו, שאם זו כוונתו הם פורשים מהוועד ואינם יכולים לעזור לו, מכיוון שלא יהיה לו כלל וכלל תלמידים. "אתה חושב שכאן זה ליטא ופולין? כאן זו אמריקה, ארץ חומרנית, שכולם רצים אחרי הכסף וכדי להשיגו חשוב שתהיה לאדם השכלה אקדמאית. לכן אין כאן אפשרות להקים ישיבה שתלמידיה יהגו אך ורק בתורה". ענה להם מרן זצ"ל: "אני מוכן להקים ישיבה אך ורק כמו שהיא נראתה מאז ומעולם, תלמידיה עסקו יומם ולילה רק בתורה. אם הניסיון לא יצליח ותלמידים לא יגיעו, אזי אדע, שמילאתי את חובתי. אמצע בית כנסת קטן שבו אשיג את פרנסתי כ"שמש", ובייתר היום אוכל לשבת וללמוד בשקט".
הוא שם את פניו לעבר עיירה קטנטנה, בשם לייקווד, רחוקה משאונה של המטרופולין ניו-יורק. שם האמין, יוכלו בחורים ללמוד בשקט, בישוב הדעת, בצניעות ובצנעה. אומנם, זכה מרן זצ"ל שאותם מתי מספר, אותם שבה בעוצם כישרונותיו, בלהט נפשו ובליבו הגדול שהקרין אליהם אהבת תורה חסרת גבולות, הם שהקימו את מרכז התורה הגדול ביותר בעולם. מרן הגר"א קוטלר זצ"ל, איש נמוך וצנום, חסר מרפקים וללא קשרים, זכה לעשות את המהפכה הגדולה בארה"ב.
במאמרו ראינו, כיצד הוא יורד לעומק הדברים ומסביר, את חשיבות התורה, חשיבות לומדיה ואת  התנאי שאין לוותר עליו ולהמירו: תורה אינה סובלת שותפים! רק אותם "גדולי תורה" שהתורה, ורק התורה, ספוגה בעצמותיהם, יכולים להיות החוליות בשרשרת הדורות של מוסרי התורה מדור לדור.
מורי חמי הגאון רבי אריה בינה זצ"ל, שהיה עילוי מילדותו והתפרסם בגאונותו בישיבת "מיר" באירופה בשנות תפארתה, שעמד בראש הישיבה התיכונית "נתיב מאיר", אותה הקים בדם נפשו, ושהפכה להיות 'אונית הדגל' של הציונות הדתית. לאחר מכן הקים עוד ארבע "ישיבות הסדר": ישיבת הכותל, ישיבת רמת-הגולן, ישיבת מעלות וישיבת מעלה אדומים, שבכולן מסר שיעורים מידי שבוע. הוא נשאל לא פעם, האם לפי דעתו יש לשלב בכל הישיבות שירות צבאי ולהפוך את כולן ל"ישיבות הסדר"? תשובתו החד-משמעית היתה תמיד: "ישיבות הסדר הן דבר טוב מאוד, הן מקנות את התורה לכל שכבות הנוער, אבל "גדולי תורה" לעולם לא יצאו מישיבות הסדר. מפני, שרצף הלימוד נקטע על ידי השירות הצבאי ובראשם של התלמידים מצוי השיח הצבאי. אבל חוץ מישיבות הסדר צריך גם 'ישיבות' כפי שהיו מאז ומעולם, שבהן לומדים באופן רצוף אך ורק תורה, מוחו של התלמיד מתעניין רק בתורה, הוא אינו מתעניין כלל בהוויות העולם. רק באופן זה צמחו בעבר "גדולי תורה" ולכן רק מהישיבות המסורתיות, שיש בהן אך ורק "ארבע אמות של הלכה" ותו לא, יוכלו לצאת "גדולי תורה" ".

סיכום: שבט לוי פטור מלהתגייס לצבא אפילו במלחמת מצוה. הם נלחמים רק במלחמה שהיא על כבוד ה'. הם עוסקים בלימוד תורה בלבד, ומלמדים אותה לכלל ישראל. את התפקיד הזה הם קיבלו מיעקב אבינו. זאת הסיבה שהם לא קיבלו חלק ונחלה בארץ ישראל, לכן הם מקבלים עשרים וארבע מתנות כהונה מכל חלקי העם. כל ישראל נותנים להם כבוד רב. למה בני ישיבה לא משרתים בצבא? למה אי אפשר לשלב ישיבה עם צבא כמו שעושים "ישיבות הסדר"? גדולי תורה לא יצאו לעולם ממסגרת שמשלבת בנוסף לתורה גם צבא, אוניברסיטה או עבודה.

http://www.emuna.info/index.php/tutorials-mainmenu-38/-q/item/376-פרשת-מטות-שבט-לוי-–-עמלי-התורה-–-פטורים-מלהתגייס-אפילו-למלחמת-מצווה