יסודות
שיחתו השבועית של
ראש הישיבה - הרב יוסף צ. בן-פורת
צניעות ואימון הדדי – יסודות הבית היהודי!
פרשת נשא – שנת תשע"ב
"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל" (במדבר ה, יב).
שאלות ותמיהות בפרשת סוטה
בפרשתנו מפרטת התורה באריכות את מצוות סוטה, והדבר מצריך הסבר. שהרי מצווה זו היא די נדירה, הן מחמת המציאות שבה היא יכולה לצאת אל הפועל והן מחמת התנאים הנצרכים לקיומה, שהרי: א. היא נוהגת רק בזמן שבית המקדש קיים. ב. גם בזמן שביהמ"ק היה קיים, אמרו חז"ל שכשהמצב הרוחני התדרדר הפסיקו החכמים את נוהלי המצווה כש"כ במשנה: "מִשֶּׁרַבּוּ הַמְנָאֲפִים, פָּסְקוּ הַמַּיִם הַמָּרִים" (סוטה ט, ט). ג. למה מצוה זו מפורטת באריכות גדולה כל כך, לאורך עשרים פסוקים בשעה שמצוות חשובות ויום יומיות נכתבו בשתים שלוש מילים, לדוגמא מצוות תפילין. מתוך כך נראה, שהתורה מייחסת למצווה זו חשיבות עליונה ביותר.
שאלה נוספת הראויה לעיון היא: "שאין משקין את השוטה אלא בית דין הגדול של שבעים זקנים במקדש" (הל' שוטה ג, א). והנה, בית דין זה שבו חכמי התורה הגדולים ביותר של עם ישראל, איננו עוסק בבעיות פרטיות של אנשים, לצורך זה יש בכל עיר סנהדרין של עשרים ושלושה איש, הוא עוסק רק בבעיות כלל-לאומיות וציבוריות. זהו המקרה היחיד שבתי הדין ברחבי הארץ מפנים תלונתו של אדם פרטי, במקרה זה כנגד אשתו, לדיון בבית הדין הגדול. מוכח מכאן, שהתורה ייחסה לעניין זה חשיבות גבוהה מאוד, מפני שהדבר נוגע ליסודות האומה ולא לבעיה פרטית של זוג מסוים.
שאלה נוספת העומדת לפתחנו היא, הקורבן שחייבים להביאו, לשם מה הוא בא? בדרך כלל קורבן בא לכפר, וזה תמיד לאחר שנתברר שהייתה עבירה. ברם, כאן מביאים את הקורבן בטרם נתברר שהייתה עבירה, בעוד שאנו כולנו מלאי תקווה שאכן, המים יוכיחו שאשה זו חפה מפשע. הקושיא מחריפה שבעתיים, בשעה שאנו נוכחים לדעת, שאת הקורבן מביא הבעל ולא האשה, שהיא החשודה.
הרמב"ן כתב: "והנה אין בכל משפטי התורה דבר תלוי בנס זולתי הענין הזה, שהוא פלא ונס קבוע שיעשה בישראל... ליסר הנשים שלא תעשינה כזימת יתר העמים, ולנקות ישראל מן הממזרות. שיהיו ראויים להשרות שכינה בתוכם, ולפיכך פסק הענין הזה משעה שנתקלקלו בעבירות, כמו שאמרו... והכלל שהוא נס וכבוד לישראל" (במדבר ה, כ).
הסבר דבריו: כל תרי"ג המצוות אינן בנויות על ניסים, אלא על הנהגה בדרך הטבע וניסים נסתרים, כמו שטבע הוא ז"ל את המטבע הלשונית שהשתמש בה כמה פעמים: "כי התורה לא תסמוך על הנס" (שם א, מה ועוד). לכן חייבה התורה להקים צבא, ללחום מלחמה ואף ללכת אל הרופא כשיחלה האדם. המצווה היחידה שכל כולה מעשה ניסים, היא המצווה שלפנינו.
ואכן, הנס שהתרחש אצל הסוטה הוא מדהים ומבהיל ביותר.
"ואם טמאה היא מיד פניה מוריקות ועיניה בולטות והיא מתמלאה גידין גידין והן אומרין הוציאוה הוציאוה... והן מוציאין אותה מעזרת נשים שהיא עומדת בה. ובטנה צבה בתחלה ואחר כך תפול ירכה ותמות" (הל' שוטה טז).
"באותה שעה שתמות היא ימות הנואף שהשקה על ידו בכל מקום שהוא. ויארע לו מאורעות שאירעו לה לצבות בטן ולנפיל ירך" (שם, יז).
הרי לנו שוב, אות ומופת על חשיבותה העליונה של מצווה זו, שעבורה ורק עבורה, מוכן בורא עולם לשנות סדרי בראשית, ולעשות ניסים גלויים בפומבי ובפרהסיא. אבל, עדיין לא ירדנו לפשר חשיבותה של מצווה זו.
חשיבותה של קדושת חיי הזוגיות בדת משה וישראל
לאחר שהקב"ה הביא לאדם את חוה לאשה, נאמר: "עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד" (בראשית ב, כד). הביטוי "לבשר אחד" מבטא את האחדות הגדולה ביותר שתיתכן. כלומר, שהאיש והאשה מהווים תא אחד ממש. כמו שאמרו חז"ל שהאות י שבמילה איש והאות ה' שבמילה אשה מתחברות זו לזו, ויוצרות את הקשר האלוקי שבין האיש לאישה (סוטה יז, א). לכן כל איש כשהוא מקדש אשה, אומר לה: "הרי את מקודשת לי... כדת משה וישראל".
בתלמוד (קידושין ב, ב) התבאר, שפשר המילה "מקודשת" הוא, שהתחברות זו שבין האיש לאשה, אוסרת אותה על כל הגברים שבעולם, כשם שחפץ שהוקדש לשמים, נאסר בהנאה על כל בני האדם. לכן בכל תולדות עם ישראל נשמרה הצניעות בבית היהודי באופן שאין לה אח ורע בכל עמי תבל. עד כדי כך שאפילו בתנאי שיעבוד ועבדות שמרו בנות ישראל על נאמנותן לבעליהן וקדושתן לאלוקיהן! כפי שהביא רש"י את דברי המדרש המתייחס לצניעות בנות ישראל בשעבוד מצרים:
"לפי שהיו האומות מבזין אותם מה אלו מתיחסין על שבטיהם סבורין הם שלא שלטו המצריים באמותיהם? אם בגופם היו מושלים קל וחומר בנשותיהם! לפיכך הטיל הקב"ה שמו עליהם ה"א מצד זה ויו"ד מצד זה לומר מעיד אני עליהם שהם בני אבותיהם. וזהו הוא שמפורש ע"י דוד (תהלים קכב, ד): 'שבטי י-ה עדות לישראל'. השם הזה מעיד עליהם לשבטיהם לפיכך בכולם כתיב החנכי הפלואי" (רש"י במדבר כו, ה).
יכולים אנו להוסיף, שבמשך שלושת אלפים ושלוש מאות שנה, למן גלות מצרים ועד ימינו, על גבינו חרשו חורשים ועברו עלינו חורבנות וגלויות, פוגרומים ושואות, אין פיסת אדמה עלי תבל שאינה רוויה בדם ישראל, ולמרות זאת, שמרו בנות ישראל על טהרתן וצניעותן. בתלמוד ובמדרשים מופיעות עובדות רבות על מעשים, של מסירות נפש שנשים מסרו נפשן כדי לא ליפול בידיהם של נוכריים. בימי הביניים בפוגרומים רבים וביחוד במסעי הצלב השונים, הנוצרים תפסו ושבו בנות ישראל רבות והציעו להן כל הון וכבוד שבעולם, ברם, הן שמו קץ לחייהן, ובלבד שישמרו על טהרתן. גם בשואה האחרונה, בה היו נתונות למשיסה בנות ישראל, הן במחנות הריכוז והן ביערות בקרב הפרטיזנים, ידועות עובדות למאות על גילויי התנגדות לקלגסים הארורים, שכמובן נגמרו במסירות נפש על קדושת בנות ישראל וקידוש שמו ית'.
התהליך המביא את האשה לידי מצב של שתיית המים המאררים
כתוב בתורה שאם אדם מקנא לאשתו ולמרות זאת היא נסתרת עם איש זר, הרי שהיא נאסרת על בעלה, והדרך האחת העומדת בפניה להתירה, היא שתיית המים המאררים בעזרה בבית המקדש. כתב הרמב"ם בהל' שוטה:
"קנוי האמור בתורה וקנא את אשתו הוא שיאמר לה בפני עדים אל תסתרי עם פלוני אפילו היה אביה או אחיה או גוי או עבד וגו' הסתירה האמורה בתורה ונסתרה היא שתסתר עם אותו האיש שאמר לה אל תסתרי עמו, בפני שני עדים" (א, א-ב).
כלומר, אין מדובר על אסון שנופל על האשה בפתע פתאום, אלא על מצב שבו האשה מכניסה את עצמה למצב חשוד, עם אדם מסוים. השמועות מגיעות לבעל, ברם, על פי שמועות ודיבורי רכילות אין מענישים איש או אשה, על פי דין תורה. הבעל מעמיד אותה על כך שהגיעו לאוזניו שמועות קשות, והוא כמובן דן אותה לכף זכות, ויתכן שזו הוצאת דיבה מן הסוג הגרוע ביותר אבל, כדי להעמיד אותה על חומרת הדבר, שהסתתרותה עם אותו גבר, עליו מספרות השמועות אינה מקובלת עליו, הוא מתרה בה בפני עדים שמכאן ולהבא, לא תעיז להתייחד עמו במקום סתר. ברור שלבעל לא הוקנו על פי התורה סמכויות דיקטטוריות, אין הוא רשאי לשלול מהאשה חופש הדיבור, עם אף אדם בעולם! כפי שכתב הרמב"ם:
"אמר לה בפני שנים אל תדברי עם פלוני אין זה קינוי. ואע"פ שנסתרה עמו בעדים ושהת כדי טומאה לא נאסרה עליו ואינה שותה בקינוי זה" (שם, ד).
כל זכותו של הבעל אינה, אלא לדרוש מן האשה לשמור על כללי הגינות ונאמנות, להם התחייבה כלפיו בעת שהסכימה להתקדש לו. שהרי הלכה פסוקה היא ללא שום חולק: "אין האשה מתקדשת אלא לרצונה והמקדש אשה בעל כרחה אינה מקודשת" (שו"ע אה"ע מב, א). לכן אשה המתייחדת עם גבר זר, אף אם לא התרחש שם שום דבר עבירה, הרי יש בכך הפרת אמונים והתנהגות מעוררת חשד!.
כדי לחדד עניין זה נביא לו דוגמא, מהתחום הפלילי, המקובלת בכל העולם הדמוקרטי. אדם שנפגש עם "סוכן זר" – של מדינה זרה – מועמד לדין בעוון ריגול, כשהסעיף עליו הוא נשפט מכונה "מגע עם סוכן זר". בניגוד לזכות היסודית: ש"כל אדם הוא בחזקת זכאי עד שיוכח שהוא חייב". במקרה זה, נטל ההוכחה מוטל על כתפי האדם המואשם במגע עם הסוכן הזר. והנה, אף אם יוכיח בדרך כלשהי שהוא לא העביר שום ידיעות סודיות לאותו "סוכן זר", גם אז הוא יורשע, על פי דיני הערכאות על עצם המפגש שהוא קיים איתו!
אם כן, בסיפור שלפנינו, אין האשה נשפטת ונענשת, על יחוד עם גבר זר, אף על פי שיש על כך עדים, שכן עומדת לה "חזקת כשרות", כלומר, זכות "חפות מפשע". אבל אם לאחר שהבעל היתרה בה לא להתייחד עם אדם פלוני, ולמרות זאת היא עברה על אזהרתו במצח נחושה, הרי שבכך היא מעוררת כנגד עצמה חשדות כבדים מה התרחש בינו לבינה, במשך אותו זמן בו התייחדו?!
האיש והאשה, שניהם אשמים בהתדרדרות היחסים שביניהם
האם מעשה הקינוי מצד הבעל הוא חיובי, או שמע הוא מעשה 'קנאות' אנוכי – אגוצנטרי – שיש להסתכל עליו בשלילה? גם לכך התייחס רבינו משה ז"ל:
"מצות חכמים על בני ישראל לקנות לנשיהן שנ' 'וקנא את אשתו'. וכל המקנא לאשתו נכנסה בו רוח טהרה. ולא יקנא לה לא מתוך שחוק ולא מתוך שיחה ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך מריבה ולא להטיל עליה אימה" (ד, יח).
כלומר, מעשה חיובי הוא כשאדם דואג להתנהגות צנועה של בת-זוגו!
יודגש, אין הוא יכול לאסור עליה להתייחד עם כל הגברים שבעולם, באופן גורף כש"כ המאירי (סוטה יח, ב):
"ויראה לי... אם אמר דרך כלל לא תסתתרי עם שום אדם אינו כלום, שאם כן אף הוא אומר לה לא תכנסי לבית הכנסת"?!
הצבנו בראשית הדברים שאלה, על שום מה מביאים קורבן? ועל מי הקורבן בה לכפר, האם עבור הבעל או עבור האשה? על פניו, נראה שהקורבן בא לכפר על האשה שכן היא הנחשדת. אבל אז מתעוררת השאלה, שהרי הכתוב אומר, שהאיש קונה את הקורבן ולא האשה? אחד מגדולי הפרשנים הראשונים כתב בספרו "חזקוני":
"והביא את קרבנה אי אפשר שיהא קרבן זה לכפר עליה שהרי זבח רשעים תועבה הוא? אלא האיש מביא קרבן לכפרה, על שראה בה פריצות בתחלה ולא הוכיחה, וגרם לשם הנכבד והנורא להמחות במים" (נשא, טו).
מדברי רבינו נלמד, שלמעשה גם הבעל אשם בזה שלא מיחה בתחילה כשראה שאשתו אינה מתנהגת בצניעות. שאם היה משגיח ומשים לב בראשית הירידה הרוחנית, יתכן שהיה מונע את התדרדרותה המוסרית בעוד מועד.
ואף נוסיף ברוח הדברים, שהרי יתכן שגם הוא התנהג באופן לא הכי צנוע, ובכך נתן לאשה דוגמא שלילית והיא חיקתה את מעשיו. הלוא, גם בכהן גדול מציינו, שהוא מביא קורבן בשם כלל ישראל ומתוודה עבורם, רק לאחר שהביא קורבן עבור עצמו והתוודה קבל עם ועדה "חָטָאתִי עָוִיתִי פָּשַׁעְתִּי לְפָנֶיךָ...". כלומר, בטרם יתחיל האדם לתקן את מעשי זולתו עליו לתקן תחילה את חטאי עצמו! כש"כ: "קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים" (סנהדרין יח, א).
יודגש, שאם האיש אינו מקפיד על גדרי הצניעות בהווה או אף בעבר, אזי אין המים בודקים את אשתו, ולמדו זאת חז"ל מהפסוק: "וְנִקָּה הָאִישׁ מֵעָוֹן" – "דרשו רז"ל בזמן שהאיש מנוקה מעון המים בודקין את אשתו אין האיש מנוקה מעון אין המים בודקין את אשתו" (יבמות נח, א. הל' שוטה ג, יז).
ומאידך, הביא מרן רבי מאיר שמחה הכהן מדוינסק בספר "משך חכמה" את דברי רבי מאיר: "ראויה היתה ליסורין קשין מאלו לפני שהכניסה עצמה לספק הזה אלא שהניוול גרם לה להיות נקי לכך נאמר 'ונקתה האשה'. פירוש, שאף אם טהורה היא ראויה ליסורין על מה שנסתרה עם האיש והכניסה עצמה לספק הזה! רק שמה שהיא מתבזה ומתנוולת ושותה מים המרים המאררים, כל אלה גורמים שתהיה מכופרת, ובזה תנוקה מעון.
כלומר, שאף אם האשה דוברת אמת ולא זינתה עם אותו פלוני שבעלה היתרה בה שלא תסתר עמו, הרי עצם המעשה הוא עבירה חמורה מאוד והתנהגות נלוזה שעבורה מגיע עונש גדול, אלא שהצער ועוגמת הנפש שהיו לה בתהליך שתיית המים המאררים, כיפר לה על אותו חטא.
תהליך השקאת האשה החשודה
"כיצד סדר השקאת שוטה... מביאין אותה לשער מזרחי של עזרה שהוא כנגד קדש הקדשים ומעלין אותה ממקום למקום ומקיפין בה כדי לייגעה עד שתקצר נפשה אולי תודה... ומקבצין עליה קבוץ גדול של נשים שכל הנשים הנמצאות שם חייבות לראותה שנאמר: 'ונוסרו כל הנשים וגו' ', וכל איש שיחפוץ לבא לראותה יבא ויראה... אחר כך כהן אחר בא אליה מכהני העזרה ואוחז בבגדיה ומכנגד פניה וקורע עד שהוא מגלה את לבה ומגלה שערה וסותר מחלפות ראשה כדי לנוולה..." (הל' שוטה ג, א-יא).
נשאלה השאלה, למה צריך לסובב לה יסורים נוראים לפני שתיית המים? ראינו את ההסבר המופיע ב"משך חכמה" – כדי לכפר על ההתנהגות הגרועה והחשודה. בדברי הרמב"ם נמצא סיבה נוספת לתהליך המתואר:
"ומפני שהחשדות בזנות והספקות שיארעו בכך מרובים מאד ביחס לאשה, לפיכך נצטוינו בדיני השוטה, שאותה הפרשה גורמת לכל אשה בעולת בעל להיות צנועה בתכלית הצניעות, ותגדור עצמה בתכלית כדי שלא יחלה לב בעלה ממנה, מחשש מורא מי שוטה. כי אפילו היתה נקיה ובטוחה בעצמה הרי אותו המעשה הנעשה בה יפדו עצמם ממנו רוב בני אדם בכל ממונם, ואף יעדיפו את המות על אותו הבזיון הגדול והוא פריעת ראש האשה וסתירת שערה וקריעת בגדיה עד שיתגלה לבה, והולכתה בכל המקדש במעמד רבים נשים ואנשים ובמעמד בית דין הגדול, ולפיכך נמנעים מחשש זה, מדוים גדולים המפסידים סדר כמה בתים" (מו"נ ח"ג, מט).
הלוא, ידועים דברי חז"ל: "גזל ועריות נפשו מחמדתן ומתאוה להם" (חגיגה יא, ב), לכן יצרה התורה, עבור אשה שמתנהגת בצורה חשודה "מסלול יסורים" ארוך ומפותל לעיני אלפים ורבבות מישראל, שבתוכם ודאי נמצאים גם מכריה ובני משפחתה, וכפי שהגדיר זאת רבינו ז"ל שרבים "יעדיפו את המות על אותו הבזיון הגדול". כל זה נועד להיות גורם הרתעה לכלל נשות ישראל.
חשיבות שלום הבית בתפיסת התורה
אבל לא רק את הצד השלילי מראים לכל הקהל הקדוש, אלא גם את הצד החיובי. הם רואים שהכהן כותב על קלף את כל מגילת סוטה ולאחר מכן, מוחק את כל המגילה אל תוך המים שהסוטה אמורה לשתות, למרות שכתוב שם השם המפורש! באופן רגיל מחיקת השם היא עבירה חמורה ביותר, ברם כאן, התיר השי"ת למחוק את שמו, וזאת למה? כדי ללמדנו לימוד גדול וחשוב ביותר:
"ואמר מר גדול שלום שבין איש לאשתו, שהרי אמרה תורה שמו של הקב"ה שנכתב בקדושה ימחה על המים"! (חולין קמא, א).
כאן יש לחזור ולהדגיש, שבמקרים ששוררת בין בני הזוג: "אַהֲבָה וְאַחֲוָה. וְשָׁלוֹם וְרֵעוּת", כפי שברכו אותם תחת החופה, הרי ברור שלעולם לא תנהג אשה באופן שיש בו פריצת גדרי הצניעות, והתרועעות עם גבר זר.
לכן, המוסר השכל שצריכים לקחת איתם כל הנוכחים ברחבת בית המקדש באותה שעה, הוא, שעליהם לחזק את יסודות שלום הבית והאימון ההדדי.
ראינו אפוא, את החשיבות הגדולה שהתורה מייחסת לשלמות הבית היהודי בקדושה ובטהרה. כאן יש מקום לציין ולהדגיש, שמאז שהתחילה "ההשכלה" לפרוץ ולערער את החומות המבוצרות שהגנו על קדושת ישראל, הרי שאחת הפגיעות הענפות ביותר היו, בקדושת הצניעות של בית ישראל.
בני הקיבוצים סירבו בתוקף לערוך את נישואיהם כדת משה וישראל
גם בארץ ישראל כשהגיעו "בעלייה השניה" מרוסיה, כעשרים אלף צעירים 'נגועי החיידק הקומוניסטי', הם סירבו להינשא כדת משה וישראל. כפי שמתאר אחד ההיסטוריונים שכתב על אותה תקופה.
"מאבק רעיוני בין השקפת העולם החלוצית-ציונית-סוציאליסטית לבין היהדות הדתית, המגולמת כאן ברבנות הראשית. לשם המחשת נקודה זו יובא תיאור קצר מחצר קיבוץ אפיקים, שטרם עלה על הקרקע בעמק הירדן, אך חבריו כבר חיו בקומונה זה זמן, ושניים מחבריו התחתנו אצל הרבנות על פי הפצרת המשפחה בגולה. משנודע הדבר בקיבוץ 'הובע אי סיפוק של כל הקיבוץ, אפילו הבעה קוצפת. כתוצאה מזה קראה וועדת התרבות אספה כללית שארכה ארבע שעות. למעלה מ-20 חבר הביעו את דעתם. הקיבוץ דן את שני החברים לחובה ונזף בהם על הפריעם את היסודות האתיים של ההסתדרות ושל הקיבוץ' " (מ. זעירא, קרועים אנו, יד יצחק בן צבי, עמ' 164).
בכ"א תשרי תרפ"ח כתב אחד החברים ב"מבפנים", ביטאונה של תנועת הקיבוץ המאוחד: "אקט הנישואין הדתיים הוא למורת רוחו של ציבור הפועלים ברובו והוא לא ישלים למסור גורל החיים הכי אינטימיים לרשות משרד הרבנות, וכמו בארצות נאורות צריך לאפשר לפרט לעשות את אקט הנישואין באופן חילוני" (זעירא, שם, עמ' 165).
הוועד הפועל של ההסתדרות לחץ על אנשי הקיבוצים שיקבלו את דרישת ממשלת המנדט ויערכו את נישואיהם דרך הרבנות. במשך הזמן התרככו רוב הקיבוצים וקיבלו את הדרישה. הקיצוניים ביותר היו חברי קיבוץ עין-חרוד, שלא קיבלו את דרישת ההסתדרות מתוך גישתם העקרונית, שלא הסכימה להכניס את דת משה וישראל אל תוך חייהם המשפחתיים (שם, עמ' 162).
בחמישים שנה האחרונות כשהמתירנות חדרה אל כל שכבות החברה המערבית ויצרה שינויים חזקים במבנה המשפחתי גם אצל הגויים, הרי שהדבר קשה שבעתיים אצל כלל ישראל. אנו עדים גם בימינו אנו, לניסיונות חוזרים ונשנים להרוס את קדושת בית ישראל. לצערנו הרב, זוכים אותם גורמים חתרניים לסיוע חזק מאוד מבית המשפט העליון, אשר הציב לעצמו כיעד להפוך את עם ישראל ל'עם נאור' כפי הגדרתו. שאינו אלא, ביטוי לסילוק האור האלוקי מכלל ישראל ולהחדרת הערכים השלילים שהיו נהוגים בעבר בעמי כנען ומצרים, ושעליהם הזהירה אותנו התורה פעמים רבות: "כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לֹא תַעֲשׂוּ וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ" (ויקרא יח, ג).
אנו תקווה ותפילה, שתחזור עטרה ליושנה, הקדושה והטהרה, האימון ההדדי, האהבה ואחווה יחזרו אל תוך הבית היהודי ותשרה בו השכינה.
סיכום: מצוות סוטה מוזכרת בתורה באופן מפורט ביותר, דבר המראה על חשיבותה. הצניעות והאהבה הם יסודות הבית היהודי. הפריצות היא הרס הזוגיות. הקב"ה עושה ניסים גדולים כדי להרתיע נשים פרוצות. לכן גם עוברת אותה אשה חשודה תהליך של ביזוי גדול בתוך העזרה. גם האיש וגם האשה אשמים בהתערערות המצב בתוך הבית. בני הקיבוצים סרבו להתחתן כדמו"י.
