כיבוד הורים
חשיבות מצות כיבוד הורים
הכל יודעים, שעשרת הדברות הם היסוד והשורש לכל תרי"ג המצוות. כשהוריד משה את לוחות האבן, ועליהם כתובים עשרת הדברות, היו בידיו שני לוחות, האחד מימין ואחד משמאל. אגב, כמעט בכל בתי הכנסת, אשר בהם מציגים מעל לארון הקודש דמות של לוחות הברית, הצורה שגויה! הם מציגים צורה של אבן אחת, בעוד שהלוחות היו שתי אבנים. הטעות השניה, מציגים את הלוחות עם קימור על ראשם, בעוד שלמעשה, כפי שביארו חז"ל הלוחות היו בצורת ריבוע -"והלוחות ארכן ששה ורחבן ששה ועביין שלשה" (ב"ב יד, א),. והנה, בלוח האחד היו חמש דברות, שהן בין אדם למקום, ובשני חמש דברות שהן בין אדם לחברו. וכאן מחכה לנו הפתעה, הדברה החמישית בלוח הראשון מצווה על 'כיבוד אב ואם', למרות שהיא בתחום אשר בין אדם לחברו. ברם, אם נשנן לעצמנו את דברי חז"ל, שהשווה הכתוב כבוד ומורא אב ואם לכבוד המקום (קידושין ל, ב), בזמן שהוא ירא מהוריו, נחשב הדבר כאילו הוא ירא מהקב"ה (תנדב"א כז) נבין, שכדי להבליט את המסר הזה הושמה אותה מצוה, בלוח שנושאו "מצוות של בין אדם למקום".
אמרו חז"ל: בזמן שאדם מכבד את אביו ואת אמו, אומר הקב"ה נחשב הדבר לפני כאילו דרתי ביניהם, וכבדוני (קידושין ל, ב). בזמן שהקב"ה רואה בית בו הבנים מכבדים את ההורים, הוא אומר שנחשב הדבר כאילו הוא משרה את שכינתו בבית זה והבנים מכבדים את השכינה. לעומת זאת, בזמן שאדם מצער את אביו ואת אמו, הקב"ה אומר: יפה עשיתי שלא דרתי ביניהם, כי אילו דרתי ביניהם הם היו מצערים אותי (שם לא, א).
וכך כאשר רב יוסף היה שומע את קול פסיעותיה של אמו, היה אומר: אקום מפני השכינה שבאה! (שם לא, ב). כשהקב"ה שלח מלאך לעפרה כדי להתגלות לגדעון ולבשרו, שיושיע את ישראל. הוא התעכב שם, עד אשר מצא לגדעון זכות. ומהי? יואש אבי גדעון היה חובט חטים. אמר לו גדעון: אבי, זקן אתה, הכנס לביתך, ואני אהיה חובט, שאם יבואו המדינים, אין בך כוח לנוס. אמר המלאך: קיימת מצוות כיבוד, ראוי אתה שיגאלו בני ישראל על ידך. מיד – וירא אליך מלאך ה' (רד"ק שופטים ו, יא ממדרש). גדעון זכה לגילוי שכינה ולהושיע את ישראל בזכות מצוות כיבוד אב.
רק האדם נמצא במסגרת של הורים ובנים
לפני זמן רב, התחלתי לחשוב, האם אמנם, היה הכרחי שכדי שהאדם יגדל ויתפתח, ישמר הקשר ההדוק בינו לבין הוריו? או שמא יכל האדם להתפתח בצורה נאותה, אף אילולא גדל בתוך מסגרת משפחתית? אם נוכיח שאכן, אפשרי קיומו של האדם גם מבלי אותה מסגרת שנקראת 'הורים', תצוף השאלה, אם כן למה ברא חכמתו ית' את האדם באופן כזה? הלוא, כלל גדול בידינו, 'כולם בחכמה עשית', אם כן, היכן מסתתרת החכמה האלוקית בתוך מבנה חברתי זה?
והנה, מבין כחצי מיליון סוגי בעלי-חיים, המוכרים לנו כיום, החל ממיקרובים זעירים, ועד ללוויתן הכחול, הגדול שבבעלי החיים, אך ורק אצל האדם יש קשר בין הילדים להורים. אם נתחיל להתבונן בדגים, הרי שדגה אחת מטילה בו זמנית כמאה אלף ביצים, מתוכם בוקעים דגיגים זעירים, שגודלם כמילימטר בלבד. הם לא הכירו את אביהם ואפילו לא את אמם. למרות זאת, הם 'יודעים-להסתדר': מיד עם לידתם הם יודעים, מהו המזון המתאים להם, והיכן ניתן למצוא אותו. מי הם בני מינם, מהו מסלול נדידתם, מי הם אויביהם החפצים לטורפם וכיצד יש להישמר מהם וכיוצ"ב פרטים רבים מאוד. והנה הדבר המפליא ביותר, שלמרות שתנאי הקיום וההישרדות של הדגים הם הקשים ביותר, שהרי הם נמצאים במעמקי הים, במים קרים, בזרמים עזים, מוקפים אויבים רבים, שהגדול שבהם הוא האדם, הדג מיליארדים מהם בכל עת ובכל שעה, למרות זאת, מספרם רב יותר משאר בעלי החיים, שעל פני האדמה. הרי שלמרות ש'ההורים שלהם' לא מאכילים אותם, לא מטפלים במחלותיהם, הם חיים יותר טוב מבני אדם!
גם אם נפנה את המבט אל היבשה לעבר עולם השרצים, בין אלה הבוקעים מביצים ובין אלה שאמם משריצתם, הרי נראה, שמיד עם צאתם לאוויר העולם הם יודעים את כל רזי – הקיום, הנחוצים להם. ואפילו כיצד עליהם לבנות את מאורתם, מומחים הם, הרבה יותר מאדם מבוגר המדופלם בהרבה תחומים
הציפורים למיניהם המגביהים עוף והעוברים במעופם את מרחבי האוקיינוסים, נמצאים יחד עם אמם לאחר יציאתם מהביצה, במשך תקופה מאוד קצרה, עד שהם מעלים נוצה, מסוגלים לעוף ואז, אמם מנתקת את הקשר עימהם. ולמרות חייהם הקשים, אויביהם המרובים, הם מצליחים לשרוד ואף יודעים איך לבנות קן, ולעגן אותו בתוך צמרות העצים כדי שהרוח לא תעקור אותם, ורודפיהם לא יגיעו אליהם. ומאידך, הביצה שתוטל תנוח על משכבה בנוחיות, והגוזל שיבקע ימצא בתוך חמימות ונוחות. מי לימד את הציפור כל זאת? ברור שלא הוריה! אם כן, הרי לנו, שאין צורך בהורים כדי ללמוד את עובדות החיים.
אם נמשיך בתצפיות אלו, בבהמות ובחיות, ניווכח באמיתותה של הגדרת חז"ל 'שור בן יומו קרוי שור' (ב"ק סה, ב). שאם ניקח עגל שאך זה נולד, ונבודד אותו מאמו, נגדל אותו בגפו, הרי שהשכלתו וחכמתו לא תהיה קטנה מאותם שוורים שגדלו בתוך 'מסגרת משפחתית', יחד עם אמם ובני מינם.
חכמתם של הציפורים הנודדות היודעות את נתיבותיהם, שלעיתים אורך מסלולן למעלה מעשרים אלף קילומטר, רבה מחכמת האדם, אשר טועה בדרכו אף על פני היבשה ובמרחקים קצרים. וכך נראה את חכמתם של ייתר בעלי החיים, של הדבורה – הבונה את חלת-הדונג באופן מדויק ביותר, והנמלה – הבונה את תילה רב-הקומות, בצורה מפליאה עד מאוד, והאדם – פאר היצירה האלוקית, רחוק שנות-אור, מאותן יכולות של בעלי החיים, אשר חנן בורא עולמים אף מבלי שחבשו את ספסל הלימודים!
לאחר שהראנו לדעת את כוח ההישרדות המופלא של כל בעלי החיים, נבחון את האדם ונראה, שאם ילד בן חמש יוותר בגפו, סיכויי ההישרדות שלו שואפים לאפס. הוא לא ידע היכן למצוא את מזונו, לא את מלבושו, ואף לא את מעונו. לעומת, אותו שור שהוזכר לעיל, שבגיל חמש כבר העמיד לפחות עשרה דורות!
אגב, במאמר המוסגר, מכאן סקירה ברורה וגלויה לכל תיאורית-האבולוציה האווילית, הטוענת, שהאדם מבחינה גופנית מהווה את צמרתו של אילן ההתפתחות. בעוד אנו רואים, שבגופו של האדם, לעומת גופם של שאר היצורים, ישנו יחס של 'דבאלואציה', כלומר, פיחות. הוא הכי חלש, הכי פגיע, הכי רגיש וכיוצ"ב.
מוכח בעליל, שבורא עולם סובב בכוונה שלאדם צעיר – ילד – יהיה כוח הישרדות אפסי!
נשאלת השאלה הגדולה והנוקבת, למה רק את האדם, ברא בורא עולם, כה מסכן, חלש ואומלל, חסר יכולת ועצמאות, בכל תחום שהוא?
המסקנה שהגעתי אליה היא, שבדיוק זאת היתה כוונת הבורא ית', שיהא האדם תלוי בהוריו מיום היוולדו ועד לשנות בגרותו. זאת כדי, שיהא עליו להימצא בחברתם, לקבל את מרותם ולנהוג בהם כבוד ויקר. אילו, היה כייתר בעלי החיים, הרי שלא היתה לו סיבה להיות כבול למסגרת המשפחתית, ולא לנהוג כבוד בהוריו.
בתוך אותה מסגרת לומד האדם את יסודות האמונה והמידות הטובות. הלוא בכל בוקר אנו משמיעים את הפסוק: "שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ" (משלי א, ח). נחלקו רבותינו הראשונים, אם 'מצוות חינוך' היא מן התורה או מדברי סופרים. אבל הכל מודים, שחובת ההורים כפולה היא, הן ללמד והן לחנך את הילדים. ומאידך, חובתם של הילדים לכבד את ההורים.
אחר כך מצאתי, שכיוונתי לדעתו הגדולה של מרן הגאון רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק זצ"ל, בספרו "משך חכמה", על הפסוק: "אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ" (ויקרא יט, ג) חידש רבינו, שטעמה של מצוה זו אינו רק 'בין אדם לחבירו', כפי שפירשו המפרשים וכך השכל הפשוט מורה, אלא יש בה גם טעם של 'בין אדם למקום':
"כבוד אביו ואמו יש מה שנוגע לאדם למקום, וזה הרגש דק, שכל מוסדות [נראה לי, שצריך להגיה 'מסורת'] הקבלה מהר סיני הוא הקבלה הנאמנה ונתנה למשה מסיני. ומסרוה דור אחר דור לזרעם אחריהם והודיעו בנים לבני בניהם יום אשר עמדו בחורב, וכן עד עולם. ואם דור יבזה אביו וילעג למוסרי הקבלה, אז פסק תורה מישראל. ולכן בזה הגדר יש בכבוד אביו גם דברים הנוגעים אל מצות ה' וכלל התורה".
הרי לנו, דברים ברורים שכדי שיתחנך האדם ללכת בדרך ה', ותועבר אליו המסורת של כל התורה שבכתב ושבעל פה, חייב הוא להיות 'כלוא' במסגרת משפחתית. חייב הוא להתחנך מקטנותו, לחוש כבוד והערכה להוריו, בכדי שיקבל את אותה מסורת, ואת אותם ערכים מתוך אמת ואמונה.
ובספר "העקרים" כתב: "שיכנעו הבנים בכל דור ודור אל האבות ויקבלום דברי מוסרם עליהם. ובעבור זה בא הדבור החמשי שהוא: 'כבד את אביך ואת אמך' – להזהיר על הקבלה, רוצה לומר: שימשך האדם לקבלת האבות, שזה עקר כולל לכל הדתות" (מאמר שלישי, פכ"ו).
הראשונים כתבו מספר טעמים למצוה זו, וכשהראשון והחשוב שבהם היא הכרת הטוב.
"מִשָּׁרְשֵׁי מִצְוָה זוֹ, שֶׁרָאוּי לוֹ לְאָדָם שֶׁיַּכִּיר וְיִגְמֹל חֶסֶד לְמִי שֶׁעָשָׂה עִמּוֹ טוֹבָה, וְלֹא יִהְיֶה נָבָל וּמִתְנַכֵּר וְכָפוּי טוֹבָה שֶׁזּוֹ מִדָּה רָעָה וּמְאוּסָה בְתַכְלִית לִפְנֵי אֱלֹקִים וַאֲנָשִׁים. וְשֶׁיִּתֵּן אֶל לִבּוֹ כִּי הָאָב וְהָאֵם הֵם סִבַּת הֱיוֹתוֹ בָּעוֹלָם, וְעַל כֵּן בֶּאֱמֶת רָאוּי לוֹ לַעֲשֹוֹת לָהֶם כָּל כָּבוֹד וְכָל תּוֹעֶלֶת שֶׁיּוּכַל, כִּי הֵם הֱבִיאוּהוּ לָעוֹלָם, גַּם יָגְעוּ בוֹ כַּמָּה יְגִיעוֹת בְּקַטְנֻתוֹ, וּכְשֶׁיִּקְבַּע זֹאת הַמִּדָּה בְנַפְשׁוֹ יַעֲלֶה מִמֶּנָּה לְהַכִּיר טוֹבַת הָאֵל בָּרוּךְ הוּא שֶׁהוּא סִבָּתוֹ וְסִבַּת כָּל אֲבוֹתָיו עַד אָדָם הָרִאשׁוֹן, וְשֶׁהוֹצִיאוֹ לַאֲוִיר הָעוֹלָם וְסִפֵּק צָרְכּוֹ כָּל יָמָיו וְהֶעֱמִידוֹ עַל מַתְכֻּנְתּוֹ וּשְׁלֵמוּת אֵבָרָיו, וְנָתַן בּוֹ נֶפֶשׁ יוֹדַעַת וּמַשְׂכֶּלֶת, שֶׁאִלּוּלֵי הַנֶּפֶשׁ שֶׁחֲנָנוֹ הָאֵל, יִהְיֶה כְּסוּס כְּפֶרֶד אֵין הָבִין, וְיַעֲרִיךְ בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ כַּמַּה וְכַמָּה רָאוּי לְהִזָּהֵר בַּעֲבוֹדָתוֹ בָּרוּךְ הוּא" (ספר החינוך, מצוה לג).
יוצא אפוא, שזוהי מצוה שכלית, שהיינו צריכים לקיימה גם מבלי שנצטווינו. ואמנם, כששאלו חז"ל, עד היכן מצוות כיבוד אב ואם? הביאו ראיה מנכרי אחד באשקלון.
"בעו מיניה מרב עולא עד היכן כיבוד אב ואם? אמר להם: צאו וראו מה עשה עובד כוכבים אחד באשקלון ודמא בן נתינה שמו. פעם אחת בקשו חכמים פרקמטיא בששים ריבוא שכר, והיה מפתח מונח תחת מראשותיו של אביו ולא ציערו. אמר רב יהודה אמר שמואל, שאלו את ר' אליעזר עד היכן כיבוד אב ואם? אמר להם צאו וראו מה עשה עובד כוכבים אחד לאביו באשקלון ודמא בן נתינה שמו. בקשו ממנו חכמים אבנים לאפוד בששים ריבוא שכר, ורב כהנא מתני בשמונים ריבוא. והיה מפתח מונח תחת מראשותיו של אביו ולא ציערו. לשנה האחרת נתן הקדוש ברוך הוא שכרו, שנולדה לו פרה אדומה בעדרו. נכנסו חכמי ישראל אצלו אמר להם, יודע אני בכם שאם אני מבקש מכם כל ממון שבעולם אתם נותנין לי, אלא אין אני מבקש מכם אלא אותו ממון שהפסדתי בשביל כבוד אבא" (קדושין לא, א).
שאלו רבותינו בעלי המוסר, וכי מאימתי לומדים אנו הלכות ממעשיהם של גויים? הלוא, לימוד הלכה מתוך מעשה, שהוא המכונה 'מעשה-רב', לומדים רק מתוך הנהגות של יחידי גדולי הדור. ותירצו, שחז"ל הק' באו ללמדנו, שאם גוי פשוט מבין שעליו להתנהג באופן כזה, הרי שהדבר נכנס לתוך מסגרת המוסר האנושי. אם כן, על אחת כמה וכמה, שבני ישראל הקדושים מבטן ומלידה, שירשו מידות טובות מאבות האומה, צריכים להתנהג באופן דומה ביחס להורים.
אבל כאן הבן שואל, אם מצוה זו כל כך הגיונית ומוסרית, אם כן למה זה יש הרבה בנים הטוענים בלהט, שאין שום מקום להכרת הטוב כלפי ההורים, כש"כ מחותנו של מרנא הגר"א, הגאון רבי אברהם דאנציג זצ"ל, בספרו "חיי אדם":
"יסכר פי דוברי שקרים, האומרים שאינם צריכים להחזיק טובה לאב ואם, כי להנאת עצמם היו מכוונים, וממילא נולד, וכיון שנולד מהם – נתן הקב"ה הטבע שהאב והאם יגדלו בניהם בטבע, ככל בהמה חיה ועוף המגדלים בניהם, ואין הבנים מחזיקים טובה לאבותיהם. יתאלמו וישתתקון ויתחרשון, כדכתיב 'תאלמנה שפתי שקר' (תהלים לא, יט), כי הם בעצמם מעידים עליהם שהם כבהמה, ולא חלק ה' להם לב לדעת ולהבין.
'ועל זה אמרו חכמים כל הכופר בטובתו של חברו, סופו כופר בטובתו של הקב"ה. דלדבריהם גם אין צריכים לכבד וליראה מהמקום ב"ה, כיון שאנחנו מעשה ידיו של הקב"ה, מהראוי להיטיב ולחמול על מעשי ידיו. ואין ספק שהאומרים כן שהם כופרים בלבם' " (כלל סז, ב).
באחת השיחות סיפר מו"ר הגאון המופלא, רבי חיים שמולביץ זצ"ל, ראש ישיבת "מיר" על אביו, הגאון הגדול רבי אלתר, שהיה חתנו של הסבא מנוברדוק:
"נוהג היה אאמו"ר זצ"ל כל ימיו להתבונן ולמצוא מעלה מיוחדת באביו שהיה מצוין בה יותר מכל אדם, עד שמצא שהיה חד בדרא במעלה ההיא. ומעולם תמהתי למה היה צריך אאמו"ר זצ"ל לזה. עד שעמדתי על טעמו של דבר, והוא שעיקר מצות כיבוד אב וכן כבוד הבריות בכלל, הוא לכבדו כבוד אמיתי, ולא יתכן לכבד את אביו כבוד אמת אם לא יהא אביו נכבד בעיניו, כי אז אין כל הכבוד שמכבדו אלא מן השפה ולחוץ, ואינו יוצא בזה ידי חובת מצות כיבוד אב בשלימות, על כן חייב הבן לבקש, לחפש ולמצוא מעלות מיוחדות ונכבדות באביו, ועל ידי כך יהיה אביו נכבד בעיניו, ויהיה הכבוד שמכבדו כבוד אמיתי, ויקיים מצות כיבוד אב בשלימות.
וכן בכבוד הבריות, על האדם לראות תמיד בזולתו מעלות ומידות טובות, ואז יקיים את חובתו להיות 'מכבד את הבריות' " (שיחות מוסר, עמ' שנז).
פתח לנו אפוא, רבינו אפיק חדש בדרך ההתחנכות במצוות כיבוד הורים. בין אם זה לעצמנו ובין אם זה לחניכנו. יכולים המחנכים לתת לתלמידים עבודה, ובה יתבקשו לכתוב באיזו מידה מיוחדת ובאיזה כוח מכוחות הנפש, מיוחד אביו או מיוחדת אמו, משאר האנשים שהוא מכיר. אותו מאמץ לחפש ולתור, להתאמץ ולפשפש, בתוך הזיכרונות, על החיובי והיפה שבאישיותם של ההורים, תביא את הבן להסתכלות חיובית אל האור שבאישיותם ולא אל הנקודות האפלות, שהיצר הרע דוחף את האדם להביט אליהם. הרבה ילדים נוטים לראות את עצמם תמיד, כמופלים לרעה וכמקופחים. ולכן, הם מפתחים שנאה כלפי הוריהם, בין אם היא ניכרת כלפי חוץ ובין אם היא מקננת בתוך הלב. אמנם, מצוות כיבוד אב ואם דורשת מן הבן, הרבה מעשים בתחומים שונים. אבל, לימדנו רבינו, הכל מתחיל מן הלב.
אמר שלמה הע"ה "מִכָּל מִשְׁמָר נְצֹר לִבֶּךָ כִּי מִמֶּנּוּ תּוֹצְאוֹת חַיִּים" (משלי ד, כג), פירש רבינו יונה ז"ל: "מכל מדה רעה נצר לבך, מחשוב באכזריות או דבר כעס או כילות כדי שתכלה המדה. כי על ידי הלב תכלינה כל המדות הרעות, שתמנע המחשבה מהם ותחשב בגנותם כי רב, ותכסף בהפכם".
דהיינו, אם רואים אנו בן או בת, שאינם מכבדים את ההורים כראוי, הרי ששורש הדבר נובע, מחוסר הערכה, שאינם רוכשים כבוד ויקר להוריהם. מפני שהם רואים בו מידות מגונות או לפחות אינם מוצאים בו מעלות.
כתב מרן החזון איש זצ"ל, שהתלמיד לומד ממעשיו של רבו יותר משיעוריו (אמונה ובטחון, פ"ג). על אותו משקל ניתן לומר בייתר עוז, שהילדים מתבוננים במעשה ההורים, ולומדים מהם כיצד לנהוג. ובייחוד בנושא שלפנינו, ישנו פתגם שאומר 'כפי שאתה מכבד את ההורים שלך, כך יכבדו הילדים שלך אותך', לכך קוראים 'המופת-האישי'. אם ההורים ינהגו כבוד זה בזה, יכבדו את ההורים שלהם ויתנהגו כלפי ילדיהם בעדינות ובדרך ארץ, ולא בכעס ובקפדנות, אזי הם ישמשו דוגמא טובה שהילדים ינהגו בהם כפי שהתורה דורשת, גם יכבדו אותם וגם יראו מהם.
באחת משיחותיו הסביר הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א, שיש אנשים שכאשר הם צריכים להוריד ספר מסוים מהמדף בו הוא מונח בארון, הם קוראים לאחד מילדיהם ומבקשים ממנו שיעשה עבורם את הפעולה הזו. כאשר הם מעוניינים בכוס תה, הם יקראו שוב לילד, ויבקשו ממנו שישרת אותם ויחמם את המים ויביא את השתיה. וכך, מדי כמה דקות שומעים בבית את הציוויים יוצאים מפי ההורים, 'תביא לי את זה, תעשה לי את זה'.
אולם, צריך לדעת שאין זו מן ההנהגות הטובות, ואצל חמיו, מרן עמוד ההוראה של דורנו, הגאון רבי יוסף שלום אלישיב שליט"א, ראה הנהגה מסוג אחר לגמרי. מעולם לא הטריח איש מבני ביתו, לא את אשתו הרבנית ע"ה, ולא את אחד מילדיו, וגם בדברים שהיה לו קשה להשיגם, ואפילו בזמן שהיו לו מיחושים וכאבים ברגליו, עם כל זה התאמץ תמיד תמיד לעשות הכל לבד, ולא להטריח אף אדם.
אלה המטריחים את ילדיהם, סבורים מן הסתם שיש בכך משום זיכוי הילד במצוות כיבוד אב ואם... אבל מרן הגרי"ש אלישיב, שהמילים 'תביא לי' או 'תעשה לי' אינן קיימות בלקסיקון שלו, סבור שמצוה זו אינה מוטלת על ההורים, אלא על הילדים, שהם צריכים להתאמץ לכבד את הוריהם.
ואמנם יש דרך לחנך את הילדים לקיום המעשי של המצוה, וזאת על ידי שהאב יצוה על ילדו להגיש כוס שתיה לאמא, וכך להיפך. וכן גם ממליץ הגר"י זילברשטיין לחנך את הילדים למצוות קימה בפני ההורים, כשהאבא יצוה את הילדים לקום בפני אמם, וכן להיפך (עלינו לשבח ויקרא, עמ' שה).
סיכום: מצות כיבוד ומורא אב ואם, היא מן המצוות החשובות ביותר בתורה, והישווה אותה הכתוב למצות כבוד ומורא ה'. יש בה גם מיסוד שבין אדם לחבירו, וגם משל בין אדם למקום, והיא יסוד גדול לכל מידת הכרת הטוב שעל האדם מישראל להיות חדור בה. על האדם ללמוד ולהשכיל, כיצד לחנך את ילדיו לעניין זה. הסיבה שהקב"ה ברא את האדם כיצור חלש החסר עצמאות עד לגיל מבוגר היא, כדי שיהיה 'כלוא' במסגרת המשפחה וילמד תורה ודרך ארץ.
כתובת האתר של ישיבת "אשרי האיש" – ההרצאות של הרב יוסף צ. בן-פורת
שיחתו השבועית של
ראש הישיבה - הרב יוסף צ. בן-פורת
"כבד את אביך ואת אמך"
פרשת ואתחנן – שנת תש"ע
יהי רצון שזכות הכנסת תוכן זה לעמוד לזכות אבי: שמעון בן מרים ולזכות אימי יפה ברכה בת רבקה.
