"וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם: וַיְכַל אֱ-לֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי" (בראשית ב, א-ב). פסוקים אלה, קושי גדול טמון בהם. שהרי, לכאורה, סותרים שני הפסוקים זה את זה. בעוד, שבפסוק הראשון נאמר שכלתה יצירת השמים והארץ וכל צבאם בששת ימים, הרי שבפסוק השני נאמר, שא-לקים כילה את מלאכתו ביום השביעי. ואמנם, בסוף הפסוק השני, נאמר מפורשות "וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה". רש"י יישב סתירה זו על פי דברי המדרש: "מה היה העולם חסר מנוחה באת שבת באת מנוחה כלתה ונגמרה המלאכה" (ב"ר י,ט)".

אולם, דבריו אלה של רש"י טעונים הסבר. שהרי, 'מנוחה' איננה דבר מציאותי, אינה ישות העומדת בפני עצמה. על פי המקובל בשפתנו, פירושה של המילה 'מנוחה' הוא – שב ואל תעשה. הווי אומר, שמנוחה היא היפוכה של מלאכה ועשייה. והלוא הקושי היה, שהפסוק אומר שא-להים סיים את מלאכתו ביום השביעי, כלומר, שהוא אמנם,עשה מלאכה ביום זה. אם כן, אותו מדרש שאומר, שא-להים יצר מנוחה ביום השבת, איננו פותר את הבעיה, אינו מוציא אותנו מן הסתירה הפנימית.

מכאן מוכח, שהפירוש של המושג 'מנוחה' – הנאמר ביחס לשבת – (שמות כ, יא) "וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי" – הוא שה' יצר ישות ומציאות חדשה אשר שמה 'מנוחה'.

בכדי להבין זאת, עלינו להעמיק מעט יותר. (שם, א) "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" ביארו המפרשים (יעויין רמב"ן) שברגע הראשון של הבריאה, נבראו שתי ישויות, שכוללות בתוכן בכוח – בפוטנציה – את כל שעתיד לצאת מהן בששת הימים ואף בעתיד הרחוק יותר. המילה 'שמים' – מסמלת את הכוחות הרוחניים שנבראו. לדוגמה – ביום השני, עתידים להיווצר מכוח זה, המלאכים. המילה 'הארץ' – מסמלת את כל עולם החומר על אופניו השונים, שנוצר בכל ששת ימי הבריאה. יש להדגיש, כשאנו אומרים 'ישות רוחנית' כוונתנו, למציאות שאין חמשת החושים של האדם נגישים אליה. כשאנו אומרים 'ישות גשמית' כוונתנו, לדברים שניתנים להשגת האדם בעזרת חמשת חושיו. ולשם הבהרה: השדות המגנטיים והאלקטרומגנטיים או גלי הקול, בעלי תדרים גבוהים ובעלי תדרים נמוכים מאלה שהאדם מסוגל לשמוע או לראות, אנו רואים בהם, ישויות חומריות, למרות שאין, אוזן האדם או עינו נגישים אליהם. זאת מפני, שאנו מצליחים לזהותם, לאתרם ואף לרתום אותם לשירותינו, בעזרת אמצעיים וכלים חומריים שונים. הווי אומר, שלמרות שחמשת חושינו, אינם מצליחים לזהותם, וזו הסיבה, שאלפי שנים לא ידע האדם על קיומם, בדיוק כפי שלא ידע על קיומה של קרינה רדיואקטיבית וכדומה, הרי, שבסופו של דבר, אנו מצליחים בעזרת גורמי-ביניים, מכשירים שונים, המשמשים כמתווכים, ליצור קשר עם אותם כוחות. לכן, אותם שדות, גלי אור וקול, בעלי תדר גבוה או נמוך, נכללים במדע הפיסיקה – שפירושו 'תורת החומר' ביוונית, ולא בתורת המטפיסיקה שפירושו 'עולם הרוח'.

הקדמה זו, באה לסבר את אוזננו, שכמו שיש מציאות של 'קרינה רדיואקטיבית' שלפעמים גורמת נזק לאדם, ולפעמים מרפאה אותו ממחלות, וכל זאת, למרות, שאיש מעולם לא ראה את הקרניים של אותה קרינה. כך גם, תתכן 'מציאות' של מנוחה, למרות שאיש לא ראה ולא יראה לעולם ועד, את המציאות הזאת! שהרי גם את 'האוויר' לא ראה איש מעולם, וגם על קיומו של 'החמצן' 'לא-חלם' אף איש מדע. אולם בימינו, אנו יודעים אף לשקול את האוויר, ואנו מסוגלים 'לצוד' את החמצן ולהשתמש בו לצרכינו. כלומר, שדבר שלא רואים ואף לא ממששים, עדין לא אומר שהוא לא קיים! דברים אלה נאמרים כדי לענות על השאלה הנדושה, שמותרסת כנגד כל טעון אודות כוחות רוחניים: "תראה לי את זה", "מאיפה זה בא" וכיו"ב!

מתבאר אפוא, בפסוק זה, לדעת המדרש שהובא ברש"י, שהקב"ה אמנם עשה מלאכה ביום השביעי, והמציאות שנוצרה על ידי מלאכה זו, היא, 'מנוחת-שבת'. וכך אמנם, מכנים אנו את השבת –"יוֹם מְנוּחָה וּקְדֻשָּׁה" (מנחה של שבת). ההגדרה 'קדושה', גם היא מבטאת מציאות רוחנית מסוימת, וכפי שאומר הפסוק (שם, ג) "וַיְבָרֶךְ אֱ-לֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ" -  פירושו, שהקב"ה יצר ביום זה 'אטמוספרה-רוחנית' מיוחדת, שנקראת קדושה. ומאחר וכך, יכולה הנשמה, המסוגלת לכך, להשיג השגות רוחניות גבוהות יותר. כך, באותו אופן, נוצרה מציאות שנקראת 'מנוחה'. על כן, אומרים אנו בתפילה, שהגדרת יום זה היא "יום מנוחה וקדושה". הווי אומר, שאותה 'אטמוספרה-רוחנית' בנויה מתרכובת – סינתזה – של שתי הישויות, של זו הקרויה 'מנוחה' ושל זו הקרויה 'קדושה'.

בניגוד למה שרבים סבורים ומסבירים, שהשבת היא 'יום מנוחה סוציאלי', ובכך מציינים את מעלתה של התורה, שנתנה זכויות לעובד כבר לפני למעלה משלשת אלפים שנה. אנו חוזרים ומדגישים, שאמנם, נכון הדבר, שהמלאכה על כל סוגיה אסורה על הכול, אולם, המנוחה שנוצרה, היא הרבה יותר עמוקה ומהותית. לכן, אסור לדבר בשבת דברי חולין ונלמד הדבר מהפסוק (ישעיהו נח, יג) "וְדַבֵּר דָּבָר" ודרשו חז"ל (שבת קיג, ב) "שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול". וכל זה כדי להחיל על האדם את מנוחת השבת, על כל חלקי גופו, כולל הפה. ומסופר בגמרא, שחסידים ובעלי מעלה, אפילו מחשבת חולין אינה עולה בדעתם ביום השבת. ומאחר ועל האדם להימצא כל כולו, בתוך 'מציאות-של-מנוחה' נקראת השבת 'מעין-עולם-הבא'. שכן, רק בעולם הבא, תימצא נשמתו של האדם במציאות ששום דבר מתחום החומר ובעיותיו לא ידאיג אותה. השבת – מהווה אפוא, 'אי-של עולם-הבא' בתוך מרחבי העולם הזה.

הראנו לדעת, שביום השביעי יצר א-להים מציאות חדשה שנקראת 'יום מנוחה וקדושה', אשר מי שיצליח לחדור אל תוכה, יצא מחוץ ל'תחום המשיכה' של בעיות ודאגות העולם הזה. בדיוק כפי שטייסי-החלל, מצליחים להתנתק מתחום המשיכה של כדור הארץ ולשייט במרחבי החלל, מבלי שכוח המשיכה של כדור הארץ משפיע עליהם.

אולם, נשאלת השאלה: האם כל אדם מסוגל להיכנס אל אותה 'בועה' ששבת שמה? התשובה היא, לא ולא! כשם, שלא כל אדם מסוגל להיות טייס-חלל (אסטרונאוט) ועליו להיות בעל כישורים מיוחדים בכדי שגופו יחזיק מעמד בתנאי הטיסה. ואמנם, נדירים האנשים שעוברים את מבחני המיון בכדי להיות טייסי-חלל, אולי, 'איש אחד ממאה אלף מצאתי', כך גם בכדי להתנתק מהמציאות של עולם-הזה ולהיכנס אל תוך ה'מעין עולם-הבא', צריך תכונות מיוחדות.

אמרו חז"ל (ב"ר יא, ח) בשעה שברא הקב"ה את השבת אמרה לפניו לכולם יש בן זוג, ליום ראשון את היום השני, ליום שלישי את היום הרביעי, ליום חמישי את היום השישי, ורק לי לא נתת בן זוג. ענה לה הקב"ה, לשבת: אכן צודקת את, בשעה זו אין לך בן זוג, אולם, עתידה לקום אומה וישראל שמה, והיא תהיה בן זוגך. מאמר מפורסם זה צריך ביאור. מה פירוש הדבר שהיום השני הוא הבן זוג של הראשון, והשלישי של הרביעי? הלוא רגילים אנו להבין, שבני זוג הם אנשים החיים יחדיו, פועלים יחדיו, מולידים יחדיו, וכיוצ"ב. ואילו בנדון דנן, כל יום בא לאחר שנסתיים היום הקודם לו. מעולם לא חיו יחדיו שני ימים שונים! נלענ"ד שההסבר הוא כך: הצמחים והדשאים שנוצרו ביום השלישי, יוצרים שיתוף פעולה עם המאורות שנוצרו ביום הרביעי. מבלי אור השמש, אין הצמחים יכולים לגדול, לפרוח ולהתקיים. הווי אומר, שהצמחים והמאורות, הם 'בני-זוג' – החיים ופועלים יחדיו מתוך תיאום ומביאים יחדיו לעולם פירות רבים ומגוונים. וכיוצ"ב בשאר היצירות שנוצרו בימי בראשית. אולם, השבת טענה, שעם אותה ישות שקיימת בקרבה, 'מנוחה-וקדושה', אין שום יצור יכול להתחבר אליה ולהיות בן זוג שלה. ואכן, כך אומרים אנו (שחרית של שבת) "וְלֹא נְתַתּוֹ ה' אֱ-לֹהֵינוּ לְגוֹיֵי הָאֲרָצוֹת. וְלֹא הִנְחַלְתּוֹ מַלְכֵּנוּ לְעוֹבְדֵי פְסִילִים. וְגַם בִּמְנוּחָתוֹ לֹא יִשְׁכְּנוּ עֲרֵלִים". פירוש הדבר, שהם אינם מסוגלים להתחבר אם אותה ישות מיוחדת ששבת שמה.

אכן, פסקו חז"ל (סנהדרין נח, ב) "עובד כוכבים ששבת חייב מיתה שנאמר (בראשית ח, כב) "וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ" ". והרמב"ם (הלכות מלכים פ"י, ה"ט) כתב: "גוי ששבת אפילו ביום מימות החול אם עשה אותו לעצמו כמו שבת חייב מיתה, ואין צריך לומר אם עשה מועד לעצמו".  וכאן המקום לשאול, אותו פסוק שנאמר בפרשת נח, הלוא מדבר על הכוכבים והמזלות ולא על בני אדם. הכיצד למדו מכאן חז"ל, שאסור לנכרי לשבות בשבת, והאיסור חמור עד כדי כך, שהעובר עליו מתחייב מיתה? ונראה לבאר, שהבריאה כולה, שברא הקב"ה בששת ימים, איננה שובתת לעולם. למן הכוכבים במסילותם, הגלאקסיות האדירות, הכוכבים העצומים, הנעים במהירויות עצומות, קרוב למהירות האור. ועד לחלקיקים האלמנטאריים, בתוך האטומים של החומר, שאיש לא ראה אותם, וגם לא יראה אותם לעולם ועד, אשר גם הם אינם נחים לעולם, אלא, מתרוצצים 'ברצוא-ושוב' במהירות בלתי נתפסת. וכך גם, אם נצא מעולם הדומם ונעבור אל עולם הצומח והחי, נראה, את אותה חוקיות – העשבים והעצים, לעולם אינם עוצרים את פעילותם. בעלי החיים, ממשיכים באורח חייהם, למן היוולדם ועד מותם. אין אפוא שום סיבה שרק האדם יצור לעצמו חלל ריק בדמות מנוחה. ואם פעם חשבו, שהמנוחה מטיבה עם האדם, והיציאה לגִמלה בגיל מבוגר הייתה משאת נפשו של כל אדם, הרי שהיום הוכח, מבחינה מדעית, באופן ברור ביותר, שהעבודה מטיבה עם האדם, משפרת את בריאותו ומרוממת את מצב רוחו. והראיה, שהאנשים העשירים ביותר בעולם, ממשיכים לעבוד יום, יום, ושעה שעה, במשך כל חייהם, גם בגיל זקנה ושיבה!

ואמנם, ביום ראשון, אותו בחרו לעצמם הנכרים כיום שבתון, מלאים הרחובות שיכורים, עד שסכנה לנסוע בכביש. בערי גרמניה, עוברות מטעם הרשות-המקומית מכוניות, האוספות שיכורים המוטלים בצידי הכביש ויכולים להידרס בכל רגע ורגע. זה היום, שבו מגיע המספר הרב ביותר של תלונות למשטרה על גנבות, שדידות, דקירות, פציעות ורציחות וכהנה מעשה פשע ועבריינות. הרי לנו, שאותה סטייה מהחוק שקבע הקב"ה פועלת לרעת האנושות. לצערנו, גם בישראל ניתן לבדוק ולהוכיח את מה שכתבנו. כשאין קדושה גם אין מנוחה! גם כאן השבת, אצל אותם שמחללים אותה, ואינם שומרים על הפורמולה של מנוחה וקדושה, הופכת השבת ליום של השתוללות יצרים וליום של פורענויות. אין לך שבת שאינה מסתיימת באסונות קשים ומחרידים, והשבר הולך וגואה משבת לשבת, ומשנה לשנה. ה' ישמרנו ויצילנו ויחזיר בתשובה את תועי הדרך שיזכו לטעום טעמה של שבת ויזכו להבין 'שטועמיה חיים זכו'!

טעות היא לחשוב, שהשבת היא יום מנוחה סוציאלי, כפי שחושבים, רבים מהבורים ועמי הארצות. שבת הוא יום של עבודת ה', יום של עבודת נפש, רוח ונשמה, לכן, נשמתו של האדם הישראלי 'משודרגת' ביום זה, הוא מקבלת תוספת של 'נשמה יתירה', בכדי שיוכל לעבוד את הקב"ה באופן הנעלה ביותר. עד שיוכל להגיע לדרגה ולהרגשה של 'מעין עולם הבא'. כעת הבנו את תלונה של השבת, שמבין כל שבעים אומות העולם, אין איש המסוגל להתחבר אליה. משל למה הדבר דומה, לחשמל בעל מתח גבוה, שאין שום מכשיר ביתי מסוגל להתחבר אליו, מפני שברגע שיתחבר אליו, המכשיר יותך או יישרף מיידית. בכדי שמכשיר יוכל לקבל אנרגיה מקווי חשמל בעלי מתח גבוה, הוא חייב להיבנות מחומרים אחרים, באופן אחר ובאיכות אחרת.  זו התשובה שנתן הקב"ה לשבת, אכן, בעתיד, צפויה להיווצר אומה בעלת גוף אחר, גוף אשר תוסר ממנו עורלתו, גוף אשר יחובר אל קדושת הקב"ה, גוף אשר תשכון בו נשמה עילאית שהיא חלק א-לוה ממעל. אותה ישות אשר ישראל יקרא שמה, היא זאת שתוכל להיות בן זוג של השבת, תוכל לחיות בתוך 'בועה של מנוחה וקדושה', ותוכל להגיע לדרגות נישאות. כבר ידועים דבריו של האר"י ז"ל, שהשכל של התלמיד בשבת הוא כמו השכל של הרב ביום חול. והיה רגיל לומר רבן של ישראל, מו"ר הגאון רבי אלעזר מ. שך זצ"ל, שיש קטעים של ספר "קצות החושן" שניתן להבין אותם רק בשבת!

כתב מרן רבי ירוחם הלוי לייווביץ זצ"ל המשגיח של ישיבת "מיר" בליטא:

"הנה מציאות השבת, אשר נאמר עליה (בראשית ב, ג) 'ויקדש אותו', וכתב על זה האבן עזרא: כי הברכה תוספת טובה וביום הזה תתחדש בגופות דמות כח בתולדות, ובנשמות יתרון השכל. ובשמות (כ, ח) מוסיף עוד: 'ויקדשהו, כי השם קדש זה היום וזימנו לקבל הנפשות תוספת חכמה יותר מכל הימים'. ובמקום אחר כתב עוד: 'וידוע זה למרגישים'. וברמב"ן שם בבראשית מביא דברי האב"ע וכתב: 'ודבריו בזה נכון למאמינים בו, כי אין זה מושג בהרגש לאנשים'. והנה לפני האב"ע היה זה פשוט, וגם להשימם בפשט הפסוק, כי אמנם למה לא? מי באמת רואה מעין אור הקדושה של יום השבת המקרין את פני האדם הנכנס ביום הקדוש בקצת הכנה לשבת? רואים אנו מזה ודאי בחוש ובהרגש כי יום השבת הוא במציאות יום שונה מכל הימים, יום של קדושה, יום עם תוספת 'נשמה יתירה'!

במדרש (ויק"ר כז, י) על הפסוק 'שור או כשב או עז כי יולד והיה שבעת ימים תחת אמו, ומים השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה': "אמרו משל למלך שנכנס למדינה וגזר ואמר כל אכסנאין שיש כאן לא יראו פני עד שיראו פני המטרונה תחלה, כך אמר הקב"ה לא תביאו לפני קרבן עד שתעבור עליו שבת"  – הנה כי גם עגל בהמה יכולה להרגיש קדושת שבת!

איתא בגמ' (עבודה זרה ע, א) דאמרי עכו"ם 'יהודאי לא מנטרי שבתא, דאי מנטרי שבתא כמה כיסי קא משתכחי בשוקא'. – גוים לא מתארים לעצמם כי שיש ביכולת לשמור את השבת, עול כזה! כבד מנשוא! ולמה אנחנו איננו מרגישים כל ההכבדה, אנחנו הלא קוראים לשבת עונג!" ("דעת תורה" דברים ח"א, עמ' רכג-ד).

הרי לנו שמרן המשגיח זצ"ל, מביא ראיות ברורות על השינוי המתחולל ביום ש"ק בכל הקשור לקדושה. עד שאף אצל עגל, השבת יוצרת עילוי ושינוי ומכשירה אותו להקרבה.

ואמנם, סיפר עליו הגה"צ רבי שלמה וולבה זצ"ל, שהיה תלמידו: "פני אדמו"ר נ"ע השתנו בשבת קודש כל כך, עד שתלמיד חדש שראה את אדמו"ר בימות חול, כאשר הוא נכנס לישיבה בליל שבת קודש, היה נדמה לתלמיד כי יש לישיבה משגיח מיוחד יותר גדול, ליום השבת, ולא זהו שראה בימות חול. רק במשך הזמן התרגל להבין כי פני אדמו"ר משתנות כל כך בשבת קודש.

ובאמת אמר אדמו"ר על עצמו שיש לו 'חוש בשבת', כלומר, הוא מרגיש בקדושה היתירה עם כניסת השבת, ולא כמונו שצריכים לעקוב אחרי השעון כדי לכוון את זמן הדלקת נרות" ("עלי שור" ח"ב, עמ' שפב).

הגאון הגדול רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל 'היה מדבר על רבו ראש ישיבת ואלוז'ין, מרן רבי נפתלי צבי יהודה ברלין זצ"ל – הידוע בכינוי הנצי"ב – מתוך התרגשות מיוחדת: "מספרים על קדושי עליון, כך אמר, בני הדורות שהלכו, שבשבתות היה קלסתר פניהם משתנה. הוד שבקדושה היה חופף עליהם, בנוסף לאצילות שהיתה נסוכה על פניהם בששת ימי המעשה.

אני אספר את אשר ראו עיני בשינוי תואר פני מורי ורבי הנצי"ב זצוק"ל בשבת קודש:

נוגה מיוחד ואור עליון היה נסוך על פניו של הנצי"ב בשבת, וזאת בנוסף להוד תארו הנפלא במשך כל ימות החול. במוצאי שבת, ברגע שהבדיל, השתנו פניו, ונועם זיו קדושת השבת שנראה על פניו נעלם. היה זה כאילו לא אותו האיש ולא אותה קדושה" (בדרך עץ החיים, כרך א', עמ' 45).

הגה"צ רבי אליהו לאפיאן זצ"ל, סיפר שרבו המובהק רבי שמחה זיסל זצ"ל – המכונה ה"סבא מקלם" – סבל בסוף ימיו מחוסר דם, והיה תמיד חיוור בפניו, לא נראה בהם שום אדמימות. אבל משעת כניסת השבת עד צאתה היו פניו להבה, ואזיל חיורא של כל ימות השבת, ואתי סומקא בפניו כל השבת, כאדם בריא וחזק. כל זה ראינו כולנו, כל מי שלמד בקעלעם, בכל שבת קודש" ("לב אליהו" בראשית, עמ' רטז).

אולם, האם ידועה הדרך כיצד מגיעים למדרגה זו? התשובה: אכן, יודעים אנו! ונראה זאת בדברי אחד מגדולי רבותינו הראשונים, רבינו בחיי, המגדיר לנו מה עלינו לעשות בשבת:

"ושנפנה מחשבותינו בו מעסקי הגוף ושנתעסק בו בדרכי הש"י שהוא עסקי הנפש כי נתחייבנו ללכת בו אל הנביאים ואל החכמים שבכל דור ודור לבקש תורה מפיהם לשמוע דברי הש"י... ומפני קדושת יום השבת קראו הנביא עונג שנאמר (ישעיה נח, יג) וקראת לשבת עונג כלומר עונג הנפש כי המשכילים ויראי ה' מתענגים בו בעסקי הנפש ונפשם השכלית תתעדן עדון שכלי וחשקה בהשגת השי"ת חשק הצמא למים. כענין שכתוב (תהלים מב, ג): 'צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹהִים לְאֵל חָי' " (שמות כ, ח).

לא נותר לנו אלא להתפלל ולבקש "וְהַנְחִילֵנוּ ה' אֱ-לֹהֵינוּ בְּאַהֲבָה וּבְרָצוֹן שַׁבַּת קָדְשֶׁךָ. וְיָנוּחוּ בָהּ כָּל יִשְׂרָאֵל מְקַדְּשֵׁי שְׁמֶךָ".

סיכום: ביום השביעי ברא הקב"ה יישות מיוחדת, כוח רוחני נעלה, שכדי להתחבר אליו על האדם לשמור בדייקנות את כל הלכות שבת, בנוסף על האדם להאמין בקיומו של אותו כוח עליון, לחשוק לספוג לקרבו את 'מנוחת השבת'. אותם אנשי מעלה, הזוכים לכך, נמצאים בהתפשטות הגשמיות עד שאינם מרגישים שום צער ושום דאגה, ונמצאים במצב שנקרא 'מעין עולם הבא'.

תוספת למאמר:

פעם השמיע מרן הרב מבריסק זצ"ל, באוזני מקורביו: "כל גזירה על הדת המתחדשת על ידי הפורקי עול, מקור הגזירה לא בא מכוחם, אלא הוא מפני שאנחנו נתרפינו במצוה זו ומתרשלים בה...

וכגון, אם מתעוררת גזריה של 'גיוס בנות', הוא משום שיש אצלנו רפיון בצניעות... ואם מתעוררת גזירה על 'גיוס בני הישיבות', הוא מפני שיש אצלנו רפיון בלימוד התורה...

ואם מתעוררת גזירה על 'קדושת השבת', הוא מפני שיש אצלנו רפיון בדקדוק שמירת הלכות שבת...

וכאשר אנו מתחזקים בקדושת השבת על ידי לימוד הלכות שבת, או תוספת לימוד תורה בשבת, ממילא כבר לא יהיה בהם כח לפרוץ בה פרצות, וכן כל כיוצא בזה.

והוסיף מרן הגרי"ז זצ"ל ואמר, כי ההתעוררות שניכר אצל הפורקי עול ביום הכיפורים אשר רבים מהם צמים בו, ולא נוסעים במכוניות, הוא משום שאנחנו החרדים נמצאים או במצב של התעלות יתר משאר ימות השנה" ("עובדות והנהגות לבית בריסק" ח"ד, עמ' קסז).

בשנת תשל"ח בערב שבת קודש, אירע פיצוץ באוטובוס של "אגד", שהיה בדרכו לשכונת בית-וגן. באותו פיגוע, נפצע באופן קשה, בנו של הגאון רבי רפאל דוד אויערבך זצ"ל. הוא הובא במצב אנוש לבית החולים "הדסה עין כרם". היו סביבו כל בני המשפחה כשהם שבורים והמומים. ביום השבת, הפצוע שבק חיים. והנה, בהגיע זמן הסעודה השלישית, בקש רבי רפאל דוד,  שתי לחמניות וישב וערך את סעודת השבת, ואף את הזמירות שנהוג לזמרם, שורר כהרגלו מידי שבת בשבת, וכלל לא היה ניכר עליו, שהוא עורך את שולחנו ליד גופת בנו, המונחת לידו. איש לא הבחין במראה פניו ובהתנהגותו, שום שוני בין שבת נוראה ואיומה זאת, לבין שבת רגילה אחרת. אולם, מיד עם צאת השבת, פרץ האב בבכי נורא ואיום, מתוך כאב עמוק, כאב שליווה אותו עד יום מותו (הגאון רבי אביגדור נבנצל "שיחות לספר בראשית", עמ' קצ).

הבה נתבונן, האם יכול אדם רגיל לשבת ולאכול ולשורר ליד גופת בנו, עלם צעיר, שאך זה נהרג בצורה נוראה ואכזרית? ברור, שזה מעבר לכוחות אנוש! רק אותו כוח על-טבעי, אותה נשמה יתירה שנמצאת אצל מי ששומר שבת כהלכתה, מתוך דקדוק ההלכה ומתוך התעלות שבקדושה, היא שיכולה לתת לאדם את הכוח, להתנתק בשבת מכל צער ויגון, אף מן האסון המחריד ביותר  ואף מן השכול האכזרי ביותר!