פרשת קרח התשס"ג

לפני כמה דקות, קראנו לחתן בפרשת "ואברהם זקן".

זה זמן רב אני שואל את עצמי, מדוע נבחרה דווקא פרשה זו להיקרא בשבת חתן? והרי לכאורה הפרשה אינה כל כך מרגשת, אין כאן שום מעורבות של החתן ו/או הכלה, אלא ציווי של אברהם לעבדו, למצוא לבנו כלה.

לעניות דעתי, אולי היה כדאי לקרוא בפרשת יעקב ורחל. זוהי פרשה רומנטית, מסופר כמה אהב יעקב את רחל "ויאהב יעקב את רחל", ומוכן לעבוד בשבילה 7 שנים, "אעבדך שבע שנים ברחל בתך הקטנה", ורואים כמה אהב אותה, ששנים אלה נראו לו כמו כמה ימים (מבחינת קושי העבודה ולא מבחינת משך הזמן כי אם מחכים למשהו, הזמן נראה ארוך יותר)
"ויעבד יעקב ברחל שבע שנים ויהיו בעיניו כימים אחדים, באהבתו אותה".

מדוע באמת לא נבחרה פרשה זו?

אין זו אלא כי באה פרשת "ואברהם זקן" ללמד אותנו לקח חשוב.

כדי להוביל אותנו ללקח, שלדעתי יש ללמוד מפרשת "ואברהם זקן", אתחיל בסיפור,
שמובא במדרש רבה.

במדרש מצוטט הפסוק "אלוקים מושיב יחידים ביתה, מוציא אסירים בכושרות",
פסוק שמופיע במזמור לחג השבועות, ובקשר לפסוק זה מביא את הסיפור הבא:

גבירה אחת שאלה את ר' יוסי בן חלפתא: "בכמה ימים ברא הקב"ה את עולמו", ענה לה ר' יוסי בן חלפתא: "בששה ימים". שאלה: "ומה עושה מאז", ענה: "יושב ומזווג זיווגים". תמהה הגבירה, "הרי זה מאוד פשוט לזווג זיווגים, אני יכולה לעשות זאת בקלות". אמר לה ר' יוסי בן חלפתא: "אם בעינייך זה קל, קשה לפני הקב"ה כקריעת ים סוף".

מה עשתה הגבירה? לקחה אלף עבדים ואלף שפחות שלה, וזיווגה אותם.

למחרת באו כולם, זה מוחו פצוע, זה יד שבורה, זאת עם פנס בעין, שאלה אותם:"מה קרה?", אמרו,"אני לא רוצה אותה והיא לא רוצה אותי".

באה הגבירה לר' יוסי בן חלפתא ואמרה לו "אין אלוקים כאלוקיכם".

אמר לה ר' יוסי:"וכי לא אמרתי לך קשה היא לפניו כקריעת ים סוף"?

ואני שואל אתכם מורי ורבותי, מדוע הזיווג קשה לפני הקב"ה כקריעת ים סוף?

אנחנו מכירים עוד משהו שקשה כמו קריעת ים סוף -

קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף.

מדוע זיווג ופרנסה קשים כמו קריעת ים סוף, ומה היה כל כך קשה בקריעת ים סוף?

קודם כל נברר למי היה קשה. האם לקב"ה?

-          אולי בקריעת ים סוף היה צריך לשנות סדרי בראשית? לא, כי הקב"ה התנה על הים מששת ימי בראשית שהוא יבקע כשבניו יצאו ממצרים.

-          אולי לגבי זיווג קשה לקב"ה כי צריך לחשוב כביכול כל הזמן מה הזיווג המתאים?
לא, כי הקב"ה קובע זאת ארבעים יום לפני יצירת הולד, כמו שמביאה הגמרא במסכת סנהדרין דף כ"ב עמ' א', "אמר רב יהודה אמר רב, ארבעים יום קודם יצירת הולד, בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני".

-          אולי לגבי פרנסה קשה, כי תמיד צריך לדאוג לפרנסה של כולם? לא, כי הגמרא במסכת ביצה קובעת, שמזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד ראש השנה.

אלא יש לומר שהקשיים הם אצל בני האדם.
מה היה קשה לבני ישראל בקריעת ים סוף?
נזכר בסיטואציה: בני ישראל עומדים ליד ים סוף, ומהצד השני צבא מצרים רודף אחריהם. המדרש מספר שנחלקו לארבע כתות: כת אחת אמרה, בואו נלחם במצרים, כת שנייה אמרה בואו נתפלל לקב"ה, כת שלישית אמרה בואו נכנע למצרים, כת רביעית אמרה בואו נתאבד ונקפוץ לים.
רואים מצוקה מאוד קשה והתלבטויות רבות של העם, אך בינתיים הים לא נבקע.
רואה נחשון בן עמינדב שלא קורה כלום, תופס יוזמה וקופץ לתוך המים. רק לאחר שקופץ נחשון לתוך המים נבקע הים.

הקושי בקריעת ים סוף היה, למרות כל ההתלבטויות ודרכי הפעולה השונות, לקפוץ למים, ולסמוך על הקב"ה ולהאמין בקב"ה שיסייע בדרך זו שבחרו.

כך גם לגבי פרנסה. יש הרבה מאוד התלבטויות בקשר לפרנסה: האם העסק שלי יצליח?

האם לקנות סחורה זו? האם לעבוד אצל מעביד פלוני? האם לחפש הזדמנויות במקום אחר? האם ההחלטה שאני עומד לקבל נכונה?

הקושי הוא למרות כל ההתלבטויות, "לקפוץ למים", לבחור בדרך פעולה מסוימת, תוך אמונה בקב"ה שיסייע בדרך שבחרנו.

כך גם לגבי זיווג/נישואין. גם כאן הרבה התלבטויות, לשני הצדדים:

איך נסתדר בעתיד? מה יקרה אם חס וחלילה תיפגע הפרנסה? איך היא תסתדר עם המשפחה שלי? איך הוא יהיה עם הילדים?
ובקיצור האם אני עומד/ת להתחתן עם האיש/אשה הנכון/ה?

גם כאן הקושי הוא, למרות כל ההתלבטויות ואי הוודאות, לבצע את הצעד של הנישואין, תוך בטחון בקב"ה שזהו הזיווג שיועד לי מיצירתי.

וזה מה שבאה ללמד אותנו פרשת "ואברהם זקן". אברהם מורה לעבדו למצוא כלה לבנו. העבד שואל שאלה "אולי לא תאבה האישה", אברהם עונה לשאלה אך לפני שהעבד ממשיך לשאול שאלות, אברהם אומר "ה' אלוקי השמיים... הוא ישלח מלאכו לפניך"
וע"י זה "ולקחת אשה לבני משם".

כלומר אברהם רוצה לומר לעבדו, אם תתחיל לשאול אותי שאלות, אין סוף לשאלות, ולא לכולם יש לי תשובה, אך עליך לצאת למשימתך, ולסמוך על הקב"ה שיסייע לך בהשלמתה על הצד הטוב ביותר.

אני הטעיתי אתכם קצת בתחילת השיחה, ואמרתי שאנחנו קראנו לחתן "ואברהם זקן" אך למעשה הנכון הוא שהחתן הוא זה שקרא לנו את הפרשה, כמו רוצה לומר לנו, שאומנם היו ויש עדיין אי ודאויות, אך למרות זאת עשה את הצעד, וקפץ למים, אך הוא מאמין שהקב"ה יהיה בעזרו.

מה הקשר לפרשת השבוע?

פרשת השבוע מלמדת אותנו את החשיבות של עזרת הקב"ה בבחירת בן הזוג.

המדרש מספר כיצד התחילה מחלוקת קרח ועדתו:

בפרשת במדבר נקבע כי נשיא למשפחת הקהתי יהיה אליצפן בן עוזיאל.

קורח נפגע מדבר זה כי אמר: לסבא קהת יש ארבעה בנים, עמרם ויצהר וחברון ועוזיאל.

הבכור עמרם, שני בניו אחד קיבל מלוכה (משה) ואחד קיבל כהונה גדולה (אהרון).

מי אמור להיות הבא בתור? לא קורח שהוא בכורו של יצהר, האח השני? למה קיבל את הנשיאות בנו של קטן האחים?

בא קורח הביתה, וסיפר לאשתו על דבר הנשיאות. אשתו כעסה גם כן ורמזה שמשה בודה את הדברים מליבו, ואין כאן ציווי של הקב"ה.

אך כאן קורח לא היה יכול לעשות דבר, כי הוא נפגע לבדו, ולא היה יכול להסית אנשים אחרים. כעבור זמן, בפרשת בהעלותך מסופר על טקס קידום הלווים. הטקס כלל גילוח של כל שער הגוף שלהם, וכן תנופה שלהם ע"י אהרון (כמו שעושים ללולב).

כאשר חזר הביתה, וראתה אותו אשתו, וכן כאשר שמעה על כך שאהרון הניף את כל הלווים, צחקה על קורח ואמרה שמשה, לא רק שלקח לעצמו ולאחיו את המנהיגות, הוא גם עושה צחוק מכל השבט שלו.

גם כאן קורח לא היה יכול לעשות דבר, כי מדובר רק בשבט לוי.

בסוף פרשת שלח לך, משה מלמד את העם על מצוות ציצית.

קורח חוזר הביתה ומספר לאשתו, ואשתו שוב צוחקת, וטוענת שמשה בודה את
הדברים מליבו.

הנה אתן לך טענה שתראה שהדברים הם בדיה: טלית שכולה תכלת חייבת בציצית? כן. מדוע?  ומה טלית של צמר פתיל אחד של תכלת פוטר אותה,
טלית שכולה תכלת מדוע תצטרך ציצית?

ובעזרת טענה זו קורח הסית את מרעיו, ובאו נגד משה ואהרון.

בפסוק הראשון של הפרשה נאמר: ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי ודתן ואבירם בני אליאב ואון בן פלת בני ראובן".

ואילו בפסוק שמספר על העונש, נזכרים רק קרח ודתן ואבירם. היכן און בן פלת?

המדרש מספר שאון חזר הביתה וסיפר לאשתו על דבר המחלוקת. אמרה לו אשתו:
"למה אתה מכניס את עצמך למחלוקת זו? הרי אם ינצח משה הוא יהיה המנהיג ואם ינצח קורח הוא יהיה המנהג, ובכל מקרה אתה לא תרוויח כלום".

אמר לה: "את צודקת ומה אעשה שנשבעתי לקורח שאצטרף אליו".
אמרה לו: "אני אטפל בנושא".

השקתה אותו יין ונרדם, והיא ישבה בפתח האוהל פיזרה את שערה והחלה מסרקת אותו. כאשר באו לקרוא לו, ראו אותה עם שיער פזור, לא רצו להיכשל בזה,
ולכן הלכו בלי לקרוא לו.

ועל שתי נשים אלה נאמר:"חכמות נשים בנתה ביתה ואיולת בידיה תהרסנו".

חוכמת נשים- זאת אשתו של און בן פלת שבחוכמתה שמרה עליו בחיים.

ואיולת- זו אשתו של קורח שבידיה גרמה להשמדת המשפחה.