נח התשס"ג

בפרשת השבוע, האנושות, שנוצרה אך בפרשת השבוע שעבר, חווה שתי קטסטרופות גדולות- המבול והפלגה.

במבול מושמד רובה המוחלט, חוץ מנח ואשר איתו בתיבה, ואילו בדור הפלגה, האנושות שהייתה מאוחדת ומרוכזת במקום אחד, נפוצה לכל רחבי תבל.

ההשוואה בין שני דורות אלה, המבול והפלגה, היא בלתי נמנעת.

שניהם חטאו ושניהם נענשו, ומפרשים רבים עמדו על השאלה - חטאו של איזה מן הדורות כבד יותר, והאם רמת העונש תואמת את רמת החטא.

מה היה חטאם של דור המבול? "ותשחת הארץ לפני האלוקים ותמלא הארץ חמס".

ותשחת- מפרש רש"י "לשון ערווה" כלומר גילוי עריות וחמס זהו גזל.

אנו רואים כי התורה מזכירה שני חטאים עיקריים של דור המבול - גילוי עריות וגזל. על איזה מהם נענשו במבול? "קץ כל בשר בא לפני" למה? "כי מלאה הארץ חמס מפניהם", ושוב נפנה לרש"י (בשם הגמרא בסנהדרין), לא נחתם דינם אלא על הגזל.

לעומת זאת, מה היה חטאם של דור הפלגה? רש"י מפרש שיצאו נגד הקב"ה ורצו להלחם בו. אמרו:"לא יתכן שנחיה בחוסר ודאות, מתי שירצה יביא עלינו מבול - אנו צריכים להיות אדונים לגורלנו - ללא התערבות הקב"ה".

ומה היה עונשם - הפרדתם איש מאחיו, ע"י פיזורם הפיזי בעולם, וכן ע"י בלילת שפתם, ונתינת שפה אחרת לכל מה שיקרא בעתיד, "עם".

רש"י שואל: "וכי אי זו קשה של דור המבול או של דור הפלגה" ועונה:

"אלו - דור המבול - לא פשטו ידם בעיקר, ואלה- דור הפלגה - פשטו ידם בעיקר להלחם בו.".

איזה מהדורות עונשו כבד יותר- "אלו נשטפו- דור המבול נאבדו מן העולם- ואלו- דור הפלגה לא נאבדו מן העולם.".

לכאורה קשה: אם חטא דור המבול קל יותר מדוע עונשם כבד יותר?

לרש"י תשובה לשאלה, אך לפני שנראה מהי תשובתו, ברצוני להציע תשובה אחרת.

ראשית, חשוב לדעת שברוב המקרים, הענישה ע"י הקב"ה, היא מידה כנגד מידה. אם אדם חטא בנושא מסוים, באותו הנושא הוא נענש על מנת שיוכל להבין מהי סיבת העונש ועל ידי כך, לחזור בתשובה ולתקן את חטאו.

לדוגמא, מסופר בגמרא, מסכת ברכות דף ה' עמ' ב', על רב הונא שהיו לו ארבע מאות חביות יין. יום אחד בדק את חביותיו וראה שנחמצו - הפסד כבד מאוד - אין מחיר חומץ כמחיר יין. נכנסו אליו חכמי העיר ובקשו ממנו לפשפש במעשיו על מנת לבדוק מדוע דווקא קיבל עונש זה, כלומר על איזה חטא או עבירה.

שאל אותם: "האם חשוד אני בעיניכם" שאלו אותו:"וכי חשוד הקב"ה להעניש ללא משפט צדק" רב הונא הבין שכנראה הם יודעים משהו ולכן ביקש מהם להגיד לו מה ידוע להם.

אמרו לו, ואני מתמצת על מנת לא להכביר במילים, כי הוא פוגע בשכרו של מי שמטפל בכרם שלו. רב הונא אמר שהעובד הנ"ל לוקח בעצמו יותר ממה שמגיע לו, אמרו לו בדרך משל: מי שגונב מן הגנב - גם הוא טועם טעם גניבה, כלומר בכל זאת זו נחשבת גניבה (אגב המשפט "הגונב מגנב פטור" אינו נכון אלא חסר ויש להשלים "פטור מתשלומי כפל").

הסכים רב הונא, וקבל על עצמו לתת לעובד את המגיע לו. יש אומרים שחזר החומץ להיות יין, ויש אומרים שעלה מחירו של החומץ ונמכר במחיר יין.

מהסיפור רואים שרב הונא פגע בפרנסת העובד מהכרם ולכן נפגע גם הוא מן השמים בפרנסתו מהכרם.

אז אם זה כך, שהקב"ה מעניש מידה כנגד מידה, איזו מידה כנגד מידה יש בעונש המבול? הרי ראינו שגזר דינם של דור המבול נחתם על הגזל, ומי שחוטא בגזל היינו מצפים שרכושו ייגזל ממנו, אך בוודאי לא כליה מוחלטת של האנושות...

לכן, לי נראה שהמבול הוא אינו עונש, אלא דרך להתחיל מחדש את האנושות. בעולם המחשבים ישנו מושג שנקרא אתחול Reset. כאשר המחשב אינו פועל בצורה תקינה ואינך יודע מדוע, בדר"כ הפתרון הוא לאתחל את המחשב. לדעתי המבול בא להשיג תוצאה דומה, ואנו רואים גם שהמצב לפני הבריאה היה מים ע"פ הארץ, וזהו בדיוק המצב שהמבול מביא אליו.

ומדוע יש להתחיל מחדש את האנושות?

כאשר אתה אחראי על קבוצת אנשים ומנסה להשיג מטרה מסוימת, ישנן שתי דרכים להטיל את המטלות: אפשר להגיד באופן כללי מה יש לעשות ולצפות שהצוות יגיע לתוצר עצמאית, ולחלופין ניתן לפרט ברחל בתך הקטנה את כל הדרוש ואת כל השלבים הקטנים על מנת להשיג את המטרה.

באותה צורה, ניצבו בפני הקב"ה שתי אפשרויות בבואו לברוא את העולם, ולמעשה את האנושות: דרך אחת - אנושות בעלת ציווי אחד בלבד, לא לאכול מעץ הדעת, ואידך זיל גמור, כלומר לגבי שאר החוקים ואמות המידה המוסריות - על האנושות למצוא אותם בעצמה, ודרך שנייה, נתינת ספר חוקים מפורט - לא להשאיר דבר לשיקול דעת.

משיטות אלה נגזרת גם הענישה - לפי השיטה הראשונה אין להעניש אם בוצע משהו נגד אמות המידה של הקב"ה- מכיוון שאין עונשין אלא אם מזהירין, ואילו ע"פ השיטה השנייה, ניתן להעניש על כל עבירה על החוק.

נראה שהדרך הראשונה עדיפה, מפני שהיא מראה על שיקול דעת נכון, ויכולת בחירה בין טוב ורע.

הקב"ה ניסה בתחילה לברוא את האנושות בצורה כזו:

לפי פשטות המקרא, הציווי היחיד על האדם היה איסור האכילה מעץ הדעת.

לא היו חוקים וציוויים אחרים מלבד זה.

אך האנושות לא השכילה לנצל את חופש הבחירה שבידיה ולפעול על פי אמות המידה המוסריות שהקב"ה ציפה, ולכן הקב"ה, שאינו יכול להעניש את האנושות על עברותיה, מכיוון שלא צוו, מחליט למחות את האנושות, על מנת ליצור אנושות חדשה.

אך למוד מהניסיון הקודם, הדבר הראשון שהקב"ה עושה כאשר נח ומשפחתו, שמהם תתחיל האנושות מחדש, יוצאים מן התיבה, היא לצוותם את שבע מצוות בני נח, המהווים חוקים בסיסיים, המאפשרים קיום לאנושות: איסור גזל, שפיכות דמים, יצירת בתי דינים על מנת שיהיה סדר ולא אנדרלמוסיה.

מעניין לציין, כי לעם ישראל נועד המסלול השני מעת הבריאה, "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי" ואין ברית אלא תורה שנאמר "אלה דברי הברית אשר צווה ה' את משה", כלומר תנאי לקיום העולם הוא חיים ע"פ חוקי התורה.

התורה היא ספר (חוקים) מפורט, היורד עד פרטי פרטים בכל תחומי חיי האדם. כלומר, לא נתנה לעם ישראל האפשרות ליצור לעצמו חוקים.

ומדוע יש לצוות על חוקים, שהשכל האנושי היה מגיע אליהם לבדו, כגון לא תרצח, לא תגנוב?

ראשית, מה שמבצעים בגלל שהבנתו מורה כך, ההבנה יכלה להשתנות ועמה גם המעשים.

שנית, ידועה המידה האנושית, לנסות להתנגד לכל דבר שמכריחים אותנו לעשות או אוסרים עלינו לעשות, ולכן כאשר נאסר עלינו לעשות דבר מה, גם אם בהבנתנו ובאופיינו איננו רוצים לעשות אותו מעשה, מכיוון שנאסר עלינו, לבנו נמשך לאיסור, כלומר יותר קשה לשמור על מצווה כאשר אנו מצווים עליה.

כמובן שבמצב כזה השכר למי ששומר בכל זאת על המצווה הוא גדול יותר, מפני שלפום צערא אגרא - השכר הוא לפי מידת הצער, וזה מה שאמרו חז"ל, "גדול המצווה ועושה, ממי שאינו מצווה ועושה."

כאמור ראינו, כיצד ניתן להסביר כי המבול אינו עונש, אלא דרך ליצירת אנושות חדשה בשיטה חדשה.

אם נחזור לפירוש רש"י, לגבי האסימטריה בין עונש דור המבול לעונש דור הפלגה, רש"י מסביר כי "דור המבול היו גזלנים והייתה מריבה ביניהם לכן נאבדו- כלומר אין שלום ואחדות בין האנשים- ואלו- דור הפלגה- היו נוהגים אהבה ורעות שנאמר שפה אחת ודברים אחדים למדה ששנאוי המחלוקת וגדול השלום."

גדול השלום עד כדי כך שהקב"ה מוחל על כבודו, ואינו מעניש את דור הפלגה בעונש המגיע להם, ואילו המחלוקת שנואה עד כדי כך, שהקב"ה מחמיר בעונש דור המבול ומביא עליהם כליה.

ואומר הנביא הושע- "חבור עצבים אפרים- הנח לו", כלומר כל עוד אפרים- עם ישראל, מאוחדים "חבור", למרות שהם מאוחדים על מנת לעבוד עבודה זרה (עצבים), "הנח לו"- כלומר אין מענישים אותו, אך לעומת זאת "חלק לבם" – אם הם חלוקים, "עתה יאשמו".

ניקח מכאן לקח, ונשמור תמיד על אחדות בינינו, ובעזרת אחדות זו, יביא הקב"ה את הגואל, במהרה בימינו אכי"ר.