מקץ התשס"ו – חנוכה

בימים אלו אנו חוגגים את חג החנוכה. מה אנחנו חוגגים בחג זה?

ע"פ הברייתא במסכת שבת, דף כ"א עמ' ב', אנו חוגגים בגלל נס פך השמן.

לאחר הניצחון על היוונים, רצו להדליק את המנורה, ולא מצאו שמן טהור, אלא רק פך שמן קטן אחד, שהכמות בו הייתה מספיקה ליום אחד, אך לבסוף הספיקה לשמונה ימים, לכן נקבע חג החנוכה לשמונה ימים.

שואל הבית יוסף את שאלתו המפורסמת- אם הנס היה בזה שפך השמן שהיה אמור להספיק ליום אחד, הספיק לשמונה ימים, אז צריך לחגוג רק שבעה ימים, כי הרי ההדלקה ביום הראשון לא היה דרך נס, אם כך, מדוע חוגגים את חג החנוכה שמונה ימים?

על שאלה זו נתנו תשובות רבות, וקראתי שרב אחד רצה לכתוב ספר המרכז תשובות אלה, אך לבסוף אמר שעד שיסיים יהיו עוד אלף תשובות חדשות.

בכל מקרה, שאלת הבית יוסף היא שאלה קשה...

ועוד שאלה, בתפילות חנוכה, אנו מזכירים את החג בקטע על הניסים. ומה אנו מזכירים בקטע זה? רק את הניצחון במלחמה, ואין אף מילה על נס פך השמן.

מדוע בעל הניסים לא מזכירים את נס פך השמן, ובברייתא במסכת שבת לא מזכירים את הניצחון במלחמה?

לפני שנציע תשובות, נבחן סיטואציה מעניינת בפרשת השבוע.

הרי זהו לא מקרה שברוב הפעמים שבת חנוכה היא בפרשת מקץ, עד כדי כך שאנו בקושי מכירים את הפטרת מקץ, ולכן כנראה ניתן למצוא רמז בפרשה, שמתאים ללימוד שלומדים מחג החנוכה.

בפרשת השבוע אנו ממשיכים בסיפורי יוסף ואחיו. השבוע יוסף עולה לגדולה במצרים. יש רעב במצרים ובכנען, ואחי יוסף יורדים למצרים לקנות אוכל. יוסף מזהה אותם ומחליט לטפל בהם בצורה מיוחדת- שולח אותם חזרה להביא את בנימין, ושומר את שמעון אסור אצלו.

כאשר האחים חוזרים ליעקב, הוא אינו מסכים לשלוח את בנימין, אלא רק לאחר שתם האוכל יעקב נענה לשכנועו של יהודה ומסכים לשלוח את בנימין.

בנקודה זו בסיפור, ישנו מפנה מבחינת רמת הפעילות של יעקב. עד כאן יעקב נראה לנו מאוד פסיבי: בוכה על יוסף, ממאן להתנחם, מדבר במרירות, ונראה שהוא לא התגבר על אבידת יוסף.

פתאום, לאחר הסכמתו לשלוח את בנימין עם האחים למצרים, קם יעקב ונכנסת בו רוח קרב, והוא מתחיל לצוות את בניו כיצד להיערך לפגישה המחודשת עם שליט מצרים.

אומר להם אלו מתנות לקחת לאיש, כמה כסף לקחת, ובסוף מסיים בתפילה:

"ואל שדי יתן לכם רחמים לפני האיש".

תפילה שעל פניו נראית מאוד מובנת- יעקב מבקש שהאיש המצרי ירחם את בניו ויתן לכולם לחזור בשלום הביתה, אך אם נדקדק מעט, נראה שיש בה דברים שהם מעבר לפשט.

ראשית, יעקב קורא לאל "אל שדי". איזו תכונה זו של האל שמתגלה באל שדי?

המדרש תנחומא שיעקב התפלל "מי שאמר לשמים וארץ די, יאמר ליסורי די".

התלמוד במסכת חגיגה, דף י"ב עמ' א', אומר שכאשר הקב"ה ברא את העולם, העולם היה מרחיב והולך, מתפשט והולך, עד שנזף בו הקב"ה ואמר לו די. ואומרת הגמרא זהו שאמר ריש לקיש אל שדי- שאמר לעולם די.

למה הכוונה? כאשר הקב"ה ברא את העולם, הוא טבע בו חוקים לפיהם מתנהל העולם- חוקים להם אנו קוראים טבע. מדוע נברא העולם כך? כדי שאנו בני האנוש נוכל לחיות בו. אם בכל יום השמש הייתה זורחת בשעה מפתיעה אחרת, או אם כל פעם שהיינו זורקים משהו הוא היה הולך לכיוון אחר, או אם כל פעם שהיינו זורעים חיטה, היינו מחכים לראות כיצד הארץ תפתיע אותנו ומה יצמח הפעם- חיינו לא היו חיים, לא היינו יכולים לתכנן שום דבר.

אך בכל זאת, לעיתים הקב"ה נאלץ להתערב בטבע ולשנותם, לצורך השגת מטרות מסוימות- מה שאנו קוראים לו נס.

מכאן שהתרחבות העולם מייצגת את התנהגות העולם ע"פ כללי הטבע, והקב"ה שאמר לעולם די- אל שדי- מייצג את ההתנהלות הניסית, שחורגת מדרך הטבע.

כך מסביר זאת גם האדמו"ר מפיאצסנה הי"ד, הרב קלונימוס שפירא, מחבר הספר "אש קודש", שהוא אוסף דרשותיו שנשא לפני צאן מרעיתו, בשנים הקשות של השואה בגטו ורשה.
אומר האדמו"ר, כי מדרך הטבע אם מישהו חולה, יש תרופה מסוימת המתאימה לרפאותו.

אך מה קורה אם לא ניתן להשיג תרופה זו? הקב"ה יכול להגיד די להתנהלות הרגילה ולרפאו ללא תרופה.

יעקב מבין שמדרך הטבע, האיש המצרי הוא  שצריך לשחרר את בניו ושלחם לביתם, אך עם זאת הוא מבקש מאל שדי, שיחרוג מדרך הטבע, ויציל את בניו ללא תלות באיש.

כך גם מובן מהמשך דבריו של יעקב לפי הסברו של האדמו"ר מפיאצסנה- "יתן לכם רחמים לפני האיש". מדוע מתפלל יעקב שהאיש ירחם עליהם? הרי עדיף שהקב"ה ירחם עליהם...ועוד, מדוע רחמים לפני האיש? הרי צריך לומר רחמים בלב האיש, מה המשמעות של לתת רחמים לפני?

אלא מסביר האדמו"ר, שמדרך הטבע, הדברים יתבררו רק לאחר שבניו יגיעו אל האיש, אך יעקב מבקש שהקב"ה ירחם על בניו עוד לפני (תיאור זמן) שיגיעו אל האיש, ושהכול ייפתר בצורה שלא כדרך הטבע.

אם כך ראינו, שיעקב מבקש שבניו יצליחו בעזרת נס.

כך גם קרה בחנוכה. הניצחון במלחמה, שאנו מזכירים בעל הניסים, הוא שלא כדרך הטבע. כדרך הטבע, חלשים שהם מועטים, לא מנצחים רבים שהם חזקים, ולכן בתפילות, אנו מזכירים את הנס של הניצחון במלחמה.

אך עדיין לא הסברנו את השאלה לגבי נס פך השמן. מדוע מציינים גם את היום הראשון, הרי בו לא היה נס?

על כך עונה לנו ר' חנינא בן דוסא. לא ישירות על חנוכה, אלא בשיחה עם בתו, שמתוארת במסכת תענית, דף כ"ה עמ' א'. בערב שבת אחד, ראה ר' חנינא בן דוסא את בתו עצובה. שאל אותה מדוע, אמרה שכלי השמן התחלף לה בכלי חומץ, ולכן היא לא יכולה להדליק נר לשבת.

אמר לה ר' חנינא בן דוסא "מאי אכפת לך מי שאמר לשמן וידלוק, הוא יאמר לחומץ וידלוק", ואומרת הגמרא שהחומץ דלק עד למוצ"ש, ולקחו ממנו אור להבדלה.

ר' חנינא בן דוסא יודע, שהעולם עובד לפי כללים מסוימים, אך הוא גם יודע שכללים אלה נקבעו ע"י הקב"ה, והקב"ה יכול באותה המידה להחליט שהדברים יעבדו אחרת.

אומנם בדר"כ השמן הוא הדולק והחומץ לא, אבל אם יודעים שהכול נובע מהחלטות של הקב"ה, אז באותה המידה גם החומץ יכול לדלוק.

אגב, זהו אותו ר' חנינא בן דוסא שבמסכת ברכות, דף ל"ג עמ' א', שבשכונתו היה ערוד (נחש) שהיה ממית אנשים. באו לר' חנינא לבקש את עזרתו. ר' חנינא הניח את עקבו על חורו של הערוד, הערוד הכיש אותו ומת- הערוד.

אומנם בדרך הטבע, כאשר הערוד מכיש, האדם מת, אך כאשר מדובר בר' חנינא בן דוסא שיודע שהקב"ה נמצא מעבר לטבע, הערוד יכול להכיש ולמות, ולמוכש לא קורה דבר.

ועוד על ר' חנינא בן דוסא, הרי אנו אומרים בסדר העבודה, שהכהן הגדול היה מסיים את הקטרת  הקטורת בקודש הקודשים, היה נושא בהיכל תפילה קצרה, ובה היה מבקש, בין היתר, שלא תכנס לפני הקב"ה תפילת עוברי דרכים על הגשם, כי הרי עוברי הדרכים לא רוצים שירד גשם, אך כל שאר העולם רוצה.

מספרת הגמרא במסכת יומא, דף כ"ג עמ' ב', שפעם אחת היה ר' חנינא בן דוסא בדרך והחל לרדת גשם. אמר ר' חנינא ריבונו של עולם, כל העולם בנחת וחנינא בצער? מיד הפסיק הגשם.

כאשר הגיע לביתו אמר- ריבונו של עולם, כל העולם בצער וחנינא בנחת? מיד המשיך הגשם.

כל העולם יודע שכדי שיצמחו הזרעים הם צריכים גשם, ולכן אם לא יורד גשם הם מצטערים, אבל ר' חנינא בן דוסא יודע שאם ירצה הקב"ה, יצמחו הזרעים גם בלי גשם, ולכן כאשר יורד עליו גשם כשהוא בדרך הוא מצטער, כיוון שהוא יודע שזה לא הכרחי.

כך מלמד אותנו ר' חנינא בן דוסא, שגם הטבע הוא למעשה נס תמידי שעושה הקב"ה, וזהו גם המסר שניתן ללמוד מחג החנוכה. אומנם בפך השמן היה מספיק שמן ליום אחד, אבל עצם זה ששמן דולק זה נס מהקב"ה, ולכן קבעו את החג לשמונה ימים.

אנו צריכים ללמוד מכאן, שאין לקחת שום דבר כמובן מאליו. אנו אומרים כל בוקר "מודה אני..." וצריך לדעת שזה לא מובן מאליו שהנשמה תחזור בבוקר. אנו מברכים "פוקח עיורים"- אבל חשוב שנדע שיש אנשים שלא יכולים לברך ברכה זו בפשטות.

אם כן, נשתדל מעתה, לראות את מה שסביבנו כנס גדול שעושה עמנו הקב"ה, ולא לראות דבר כאילו הוא מובן מאליו, ומי שאמר די לעולמו, יאמר די לצרותינו וישלח לנו במהרה את משיח צדקנו, אכי"ר.