מצורע התשס"ה

בפרשת השבוע מסופר על נגעי בתים- מה קורה כאשר בית מסוים נדבק בצרעת.

ע"פ השלבים המפורטים בפרשה, ניתן לראות שמדובר בתהליך מאוד טראומתי וכואב

לבעלי הבית.

ראשית, כאשר אדם רואה משהו חשוד בבית, עליו לפנות אל הכהן, שהוא הגורם המקצועי

לטיפול בנגעים.

הכהן מצווה לפנות את הבית לפני שהוא מגיע לראות, כך שאם יימצא שהבית אכן נגוע בצרעת, לא ייטמאו הכלים בבית.

זוהי הטראומה הראשונה. אדם רגיל שביתו הוא מקום אינטימי, אותו הוא מסדר כפי שהוא רוצה, והוא חי בו כרצונו, ואילו כעת ברגע אחד, כל פנים הבית מוצא החוצה, לעיני כל.

לא רק זה, אלא גם שייתכן שזהו כבר מן עונש. בילקוט שמעוני מוסבר, שאם ראובן בא לשמעון ומבקש ממנו לשאול פטיש, ושמעון, כיוון שלא רוצה ליהנות אחר מנכסיו, משקר ואומר שאין לו. הקב"ה שולח צרעת בביתו של שמעון, וכך הוא צריך לפנותו, ואז כולם רואים שאכן יש לו פטיש.

השלב הבא, בהנחה שהצרעת לא נרפאה, עושים "שיפוץ" בבית, חולצים את האבנים הנגועות ומשליכים אותן מחוץ לעיר, ומגרדים שכבה מכל הבית, כך שכל הצבע והיופי של הבית יורד, ולא רק זה אלא גם לוקחים עפר ומצפים את הבית - כך שכרגע הבית נראה כמו בית בוץ שבונים הילדים בארגז החול - טראומה מס' 2.

והטראומה הגדולה ביותר, אם טרם נרפא הנגע, יש לנתוץ את כל הבית.

אדם צריך לעמוד מול ביתו, שהוא עיקר נכסיו, ולצפות בו מנותץ עד היסוד.

המפרשים מוצאים הבדל בין צרעת הבית לבין שאר סוגי הצרעת, אותם הכרנו בפרשת
תזריע - לפחות מבחינת הניסוח.

כל סוגי הצרעת בפרשת תזריע, מוצגים במילים "כי יהיה": "אדם כי יהיה בעור בשרו", "והבגד כי יהיה בו נגע צרעת", "ואיש או אישה כי יהיו בו נגע" וכו', ואילו פרשת נגעי בתים נפתחת במילים "וידבר ה' אל משה ואל אהרון לאמור, כי תבואו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחזה, ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחזתכם".

זוהי פתיחה שנראית כמעט חגיגית.

רש"י על הפסוק מסביר - "בשורה היא להם שהנגעים באים עליהם".

איך זה יכול להיות בשורה? הרי ראינו איזו טראומה גדולה נגרמת בעקבות הצרעת?

אלא ממשיך רש"י - "לפי שהטמינו אמוריים מטמוניות של זהב בקירות בתיהם כל מ' שנה שהיו ישראל במדבר, וע"י הנגע נותץ הבית ומוצאן".

איזה פלא!

לאחר שלושה שבועות של סיוט והשפלות, ולאחר שהאדם נאלץ לראות את ביתו נהרס, פתאום מתברר שבכלל יש אוצר בקירות הבית, ועכשיו הוא יכול לבנות בית הרבה יותר טוב!

מה באה התורה ללמדנו?

התורה באה ללמדנו, שגם כאשר המצב נראה הגרוע ביותר, ייתכן, ועלינו להאמין שאכן כך הוא, שלמעשה אנחנו בתהליך למצב טוב יותר, שבסופו יתברר שאדרבה, ללא התהליך הקשה אף פעם לא היינו מגיעים לסופו הטוב, כי ללא נגע הצרעת בבית, אף אחד לא היה חושב להרוס את ביתו וכך לגלות את המטמון הטמון בו.

מסר זה עולה גם מהפטרת השבוע.

התקנה לקרוא הפטרה מנביא בכל שבת, נולדה בתקופה בה נאסר על עם ישראל לקרוא בתורה, ולכן מצא פתרון לקרוא בנביא, בנושא שהוא מזכיר את המסר בפרשת השבוע (היו שבעה עולים כל אחד 3 פסוקים, ולכן הפטרה צריכה להיות בדר"כ לפחות 21 פסוקים).

מה הקשר של הפטרת השבוע לפרשת השבוע?

לכאורה פשוט- פרשת השבוע היא מצורע ומסופר בהפטרה על ארבעה מצורעים.

אבל למעשה פה נגמר הקשר, וזה נראה קשר רופף מאוד.

כדי שנבין את הקשר האמיתי, לדעתי, חשוב שנדע מה הרקע למסופר בהפטרה.

מלך ארם צר על שומרון תקופה ארוכה, וישנו רעב כבד בשומרון, עד שראש של חמור נמכר בשמונים כסף! מלך ישראל (שבירתה היא שומרון), מסייר בעיר לראות את מצבה ואשה אחת מבקשת ממנו עזרה. שואל אותה המלך כיצד יוכל לעזור לה, ואשה זו מספרת שהיא עשתה הסכם עם אשה אחרת: היום יאכלו את בנה של המתלוננת, ומחר את של השנייה. ובאמת אכלו את בנה של המתלוננת, אבל עכשיו אין האישה השנייה עומדת בהסכם, והיא מחביאה את בנה.

המלך, בשמעו את המצב הקשה אליו הגיע העם, קורע את בגדיו, ואז מתגלה שהוא לובש שק מתחת לבגדי המלוכה, לאות צער וכחלק מתהליך החזרה בתשובה.

כנראה שהתנהגות זו מביאה למפנה, ואלישע מתנבא שמחר יהיה שפע של אוכל, עד שלא רק שיהיה סלת ושעורים, אלא גם מחירם יהיה סביר ומתאים לכולם.

וכאן ממשיכה ההפטרה שלנו ומספרת על הנס הגדול, של הבריחה של בבא ארם, ועל הישועה לעם ישראל.

גם בהפטרה אנו רואים, שלכאורה עם ישראל נמצא במצב קשה ביותר, אנשים אוכלים חמורים וסוסים (כאשר אחד מהעבדים מציע לשלוח חמישה רוכבי סוסים לבדוק את מחנה ארם, בסוף יוצאים רק שני סוסים - אין יותר כי הם נאכלו ע"י העם), נשים אוכלות את ילדיהן, והעיר נמצאת במצור שלא נראה שהולך להיגמר.

ודווקא במצב זה באה הישועה, ודווקא ע"י אלה שבשולי החברה, אלה שאסור להם להימצא בתוך העיר - ארבעת המצורעים.

עם ישראל עומד כיום מול אחת משעותיו הקשות ביותר, אך עלינו לבטוח בקב"ה, ולהאמין שדווקא מתוך צרה זו, תצמח תשועה גדולה לעם ישראל, ו"כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", במהרה בימינו אמן.