התכונות המייחדות את האדם מצויות בחלק הגוף שמן הצוואר ולמעלה. מן הצוואר ולמטה דומה כל איש לרעהו וכל אשה לרעותה. אנו נבדלים זה מזה בראשנו השונה. בשאר חלקי הגוף, מלבד הראש, דומים אנו באופן בסיסי לחיות. גם להן יש אותם איברים, שאינם משקפים אספקט כלשהו של האישיות. ואכן, על פי ההלכה היהודית עלינו לכסות את איברינו הדומים לאיברי בעלי החיים, ולגלות רק את האיברים שבהם משתקפת אישיותנו הייחודית. איברים אלו הם הראש והידיים. עובדה היא שאנו מכירים כל אדם, רק כאשר אנו מסתכלים בפניו. אם נכסה את פניו ונתבונן בשאר חלקי גופו, קרוב לוודאי שלא נכירו.

הבדלה ברורה זו תסייע לנו להבין מדוע לא קיימת כל דרישה כלפי חיה שתנהג אף היא בצניעות ותכסה את מערומיה. אצל החיה אין הבדל בין הראש המייחד לבין הגוף הפונקציונאלי. אצלה הכול פונקציה, גם הגוף וגם הראש. אין לה בחירה או יכולת יצירה, כולה אינסטינקטים, והיא עונה רק לגירויים ביולוגיים. אין לה משהו ייחודי לגלות, ועל כן אין לה גם מה להסתיר. מן הראש ועד לזנב – כולה גוף.

*           *           *

גם אם תעמוד קבוצה גדולה של בני אדם יחד, יכיר המתבונן בהם - כל אחד מהם. כל אחד מחברי הקבוצה שונה מרעהו בצורה ברורה וחדה. ייחודיות זו היא חותמו של האלוקים שהטביע ביצוריו, כמבואר בתלמוד: "לפיכך נברא האדם יחידי, להגיד גדולתו של הקב"ה, שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד - כולם דומים זה לזה. ומלך מלכי המלכים, הקב"ה, טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון, ואין אחד מהם דומה לחברו" (סנהדרין דף ד', ע"ב).

מיליארדים של יצורי אנוש חיים על פני תבל, ואין איש דומה לרעהו. ייחודיותו של כל אדם היא אוצרו הגדול, והיא בולטת בעיקר בפניו. ניקח לדוגמא את העיניים. אמנם אין צורתן שונה מאדם לרעהו, אך יש להן כושר מיוחד לשקף את הנשמה ואת האישיות הייחודית של כל אדם. לכן, הן גם נקראות "ארובות הנשמה".

בלשון הקודש מביעה המילה פָּנים את התוך, את הפְּנים. התורה רואה בפנים את השתקפות התכונות הייחודיות היוצרות את אישיות האדם. פני האדם מאחדות אפוא בצורה מסתורית ונעלמת את הצד הפיסי-ביולוגי של האדם יחד עם אישיותו-נשמתו.

בפני האדם ובראשו טמון הניצוץ האלוקי, המתבטא בבחירה החופשית בין טוב לרע. כל תפקודי הראש והפנים - החשיבה, הדיבור, הראייה, ההבחנה, השמיעה ויכולת האכילה – מטרתם לבחור בין הטוב לרע, בין האמת לשקר, בין הקדושה לטומאה.

*           *           *

אין אנחנו מסתירים את פנינו, משום שהן משקפות את אישיותנו דמוית האלוקים. אנו מסתירים את גופנו, משום שהוא משקף את מאפייני הבהמיות שבנו.

חשוב להתבונן מהו הרקע שבעטיו נוצר הבגד הראשון.

בשעותיו הראשונות הילך אדם הראשון עירום, ללא לבוש לגופו: "והיו שניהם ערומים, האדם ואשתו, ולא יתבוששו" (בראשית כ', כ"ה). רק לאחר שחטא, נזקק האדם ללבוש. מה אירע באדם בעקבות חטאו, שמכאן ואילך הוא נזקק ללבוש?

חז"ל מפרשים שפעולת הזיווג אצל אדם וחוה היתה כפעולות אכילה ושתיה. בכל איבריהם הם ביצעו את רצון ה' באופן מושלם וללא תערובת יצר הרע. כל פעולותיהם היו משולות להנחת תפילין אצלנו.

רק לאחר החטא נאמר עליהם: "ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי ערומים הם" (שם ג', ז'). רק עתה נוצר מצב שבו עליהם לכסות את גופם, כי מעתה רוב פעולתו מכוונת לתענוג ולא לעניין האלוקי.

אדם וחוה בטרם החטא, לא הזדהו עם גופם, אלא עם נשמתם. הגוף היה פרט הנספח לעצמיותם, לנשמתם. הגוף היווה כיסוי לנשמה. לאחר שחטאו ונמשכו לצד החומר, שוב לא היה הגוף עצמו כיסוי מספיק להם. מעתה הם הזדהו במידת מה עם הגוף, והתביישו לעמוד עירומים לפני בוראם.

מאז נוצר הבגד הראשון, הוא הפך סימן היכר אופייני לאדם, והוא מבדילו מכל החי אשר על הארץ. הלבוש מהווה סימן היכר לקביעה: "מותר האדם מן הבהמה".

צניעות הגוף מרחיקה את המרכיבים הארוטיים. מעתה נמשכים אנו זה לזה לא באמצעות האינסטינקטים של הגוף, אלא באמצעות המאפיינים המבליטים את האישיות, שהיא ביטוי לצד האלוקי שבנו. אם המיוחד שבי נמשך אל המיוחד שבזולתי, קיים סיכוי שהיחס בינינו יהיה ייחודי ונמשך. בדרך זו יכילו היחסים אלמנטים רוחניים של קדושה, המבטיחים את הנצח. משיכה גופנית גרידא, אינה ייחודית ואין לה המשך נצחי.

חשיפת הגוף מגבירה את המודעות הפיסית, ומצד שני, כיסוי הגוף מגביר את המודעות העצמית הרוחנית. הכיסוי מאשר את קדושת הגוף.

*           *           *

מיכה הנביא מציב את הצניעות כאחד משלושת מרכיבי היסוד של חובת האדם בעולמו: "הגיד לך אדם מה טוב, ומה ה' דורש ממך, כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלוקיך" (מיכה ו', ח'). ה"הצנע לכת" הוא נתיב לשלמותו המוסרית של האדם.

הדרישה אינה מצטמצמת לתחום הביגוד. זוהי משימה המוטלת על כל אדם: "הגיד לך אדם מה טוב". מסלול חייו של האדם, ביתו, הילוכו, שיחו ושיגו חייבים להיות טבועים בחותם הצניעות. אין דרכו כדרך אותם אנשים שמגמת פניהם היא למקד אליהם תשומת לב מן החוץ.

מה עלוב הוא אדם שגם מעשיו הטובים מהווים מכשיר לראווה ולהתבלטות. מה מצער לראות אדם שאמנם כלפי חוץ עוסק בעבודת הבורא, אך לאמיתו של דבר, הגיגיו נתונים בעשיית רושם ובצבירת מבטים. לא אחת אנו פוגשים באדם ששמו הולך לפניו כמי שפועל גדולות ונצורות, והנה לתדהמתנו, מגלים אנו אדם קטנוני, שאך יצר הפרסומת בוער בקרבו. נסה לעניין אותו במעשה טוב שאין כבוד בצידו, והוא "יתנער" ממנו.

הצניעות מתבטאת גם בדיבור. דיבורים המכילים ביטויים בלתי מוסריים, סגנון צעקני או טון דיבור שחצני וקולות שנועדו למטרות פרסומת ופומביות- מידת הצניעות סולדת מהם.

האדם מודרך על ידי מניעים החבויים במעמקי נפשו. הגורם העיקרי לרצון ההתבלטות הוא ראייתו את עצמו במרכז, קרי: אנוכיות. לעומת זאת, אדם המכיר במיעוט ערכו, לא יבקש להבליט את אישיותו. ההכרה בגדלות האלוקים מונעת ממנו להגזים בהערכת עצמו, ובאופן זה הצניעות הופכת לחלק מישותו.

יש לזכור גם כי היחס שבין המעשים ומניעיהם הוא דו סטרי. ולכן, ככל שירבה האדם להצניע את מעשיו ולהצטנע בדיבורו ובהליכותיו, תעמיק מידת הצניעות בנפשו פנימה, ועמה תבוא ההתעלות מעל האנוכיות.

*           *           *

הישגיו הגדולים של היהודי נמצאים הרחק מעין רואה, במסתרי לבו ובקפלי מחשבתו. שם שוכנות העצמה והנחרצות. הקרבות הפרטיים שהאדם עורך בפנימיותו, היכולת לומר: "לא" לחטא, לזוהר ולפיתוי, כולם הישגים המתבצעים בחשאי. איש מלבדו ומלבד האלוקים אינו יכול להעריך את המאמצים הכבירים שהשקיע כדי לנחול ניצחון.

לכן, כה יקרה היא הגבורה הפרטית של האדם בעיני האלוקים, הרואה ויודע את צפונות לבו של האדם. היחס האישי שלי עם האלוקים, הוא קשר שבן אנוש אחר אינו יכול להשתתף בו. אף אחד, פרט לאלוקים, אינו יכול לדעת מה הן מחשבותי הנסתרות ומהן שאיפותי הכמוסות. מעשי הגבורה הנשגבים ביותר מבוצעים בפרטיות ובצנעה.

*           *           *

פנימיות ופרטיות זו, המבטאת את האידיאליזם היהודי המקודש, מתייחסת במיוחד לחיי האשה היהודית.

סגולותיה של האשה עשויות להיות מוקד לטוהר ולהשראת השכינה בבית. כוח המשיכה שיש לאשה, ממלא כראוי את התפקיד שלמענו נוצר, בהיותו מסייע לייצב את חיי המשפחה. מצד שני, כוח זה עלול להוות מקור לגירויים מחריבים והורסים. לכן, מצווה האשה יותר מן הגבר, לשמור על צניעותה, הן בתחום ההצטנעות הנפשית והן בהמנעות מחשיפה גופנית.

עקרת הבית – עיקרו של הבית, תפנים את כל כוחותיה פנימה. זהו פשר המושג: "כל כבודה בת מלך פנימה". אין מדובר בהסגר או בצמצום, אלא בהכוונה פנימה של האישיות ותכניה.

דרגת הכבוד העליונה שמגיע אליה בן בזכות אמו, היא דרגת כהן גדול בהכנסו אל קודש הקודשים ביום הכיפורים, כשהוא לבוש בגדי לבן כסמל הטהרה והאורה. ואמנם פיארו חז"ל את דרכה של אשה, שבזכות צניעותה זכו בניה להיות כהנים גדולים.

בתת ה' לאדם ולאשתו כותנות, נאמר לנו שהבגד הוא תוספת למעשה בראשית, מעין עור שני לאדם, מעין גופניות נאצלת יותר.