כל היצורים חוננו על ידי אלוקים באינסטינקטים הדרושים לקיומם. אין בעל חיים שיש לו אינסטינקט המזיק לו, או אינסטינקטים חסרי תועלת.

מסיבה זו אין חיה המתאמצת להשיג פרט כלשהו מעבר לצרכיה. לאחר שהשיגה את כל צרכיה הגשמיים, היא שבעת רצון.

אברהם אבינו ראה, כי רק לאדם יש נטיות שאין בהן תועלת לקיומו הגשמי, והן אפילו מזיקות ופוגעות ברווחתו הגשמית. באדם קיים דחף, שלעולם אינו מאפשר לו להישאר מרוצה לאורך זמן. אברהם אבינו ראה כיצד האדם אינו שמח בחלקו ואינו שבע רצון, למרות העושר או ההצלחה הגשמית שהוא נוחל. העובדה שהאדם מסתכל תמיד מעבר לאופק חייו, גילתה לאברהם את החץ המורה על מטרת חיים נעלה יותר מאשר הקיום הגשמי.

כמיהה זו מהווה מכשול לאושר הגשמי, והיא מובילה את האדם למאבק תמידי. אף שהוא אינו רעב, מחפש האדם דברי מתיקה המזיקים לבריאותו, ולמענם הוא מוכן לבזבז חלק מחייו. הוא עושה את חיפוש התענוגות למטרת חייו ואת הפריה והרבייה לאידיאל. הוא ממציא תענוגות ושאיפות מלאכותיים ובלתי טבעיים, ומחפש באופן תמידי אביזרים שונים של מותרות וצורות שונות של פעילויות בלתי נחוצות. נטייה זו של האדם גורמת אסונות גדולים ביותר הן לבודדים והן למין האנושי בכלל. את כל זה ראה אברהם אבינו.

בהבינו את החסד המיוחד של מתכנן העולם, הגיע אברהם למסקנה, כי נטיות אלו של המין האנושי נוצרו גם הן למען אושרם של הבריות. האושר הגדול ביותר מצפה לאדם אחר המוות. מציאות זו הינה נשגבה הרבה מעבר לכל מה שגורם לאדם את תחושת האושר הגדולה ביותר בחיים העכשוויים. לנוכח ידיעה זו, שהאדם חש אותה במעמקי לבו, אפילו הגיע האדם אל פסגת החוויות של האושר הגשמי, לעולם אין הוא מסוגל להיות מרוצה לחלוטין. מכאן נובעת הכמיהה התמידית לאושר גדול יותר. אך, האנשים אינם מבינים את מהות כמיהתם, ועובדה זו עומדת להם לרועץ. בשאיפתם העיוורת להשקיט את הכמיהה הרוחנית התמידית שאינה מניחה להם לשקוט על שמריהם, האנשים תרים אחר הנאות שונות, כל אחד לפי נטייתו ותנאי סביבתו. דברי מתיקה ומותרות, הרפתקאות, אידיאלים כוזבים, תהילת פרסום ריקנית, התרגשות ממלחמה ורדיפה אחר פעלתנות מלאכותית. אך כל אותן הנאות חומריות אינן מספקות את כמיהת הנשמה, והם נותרים צמאים ומחפשים פורקן כבתחילה.

כאן הוא גם המקור לרדיפה הבלתי ניתנת לריסון אחר בצע כסף, למרות חוסר יכולתו של האדם להשתמש בו ליותר מכדי צורכו. כמו כן, רק אצל האדם קיים גם האינסטינקט של רדיפה אחר הכבוד המזיק תכופות לאושרו, ורק לעתים נדירות מביא לו תועלת גשמית.

התחום היחיד שאינסטינקט זה מביא בו תועלת, הוא תחום האופי והמידות. אמנם השאיפה לכבוד מזיקה לשלוות רוחו של האדם לרווחתו הפיזית, ולאושרו הגשמי, אולם היא מהווה תמריץ רב עוצמה להשגת מצויינות באופי ובמעשים טובים.

מכאן הכיר אברהם אבינו כי האדם לא נוצר רק למען קיומו הגשמי. מן העובדה שאנשים מוכנים למסור את נפשם למען התהילה ולמען מה שנראה בעיניהם אמת, הבין אברהם אבינו, כי ה' טבע באדם דחף אשר מחד מסוגל להובילו לגובהי שמים, לגדלות במידות ובמעשים, ומאידך עלול להורידו לשאול תחתיות ולגרום את מותו. בעולם תכליתי, שכל התופעות המצויות בו פועלות לשימור החיים, הנטייה למות למען כבוד ואמת נוצרה למען מטרת החיים שלאחר המוות. אברהם הכיר כל זאת, הגיע לאמונת האומן, והחל לקרוא בשם ה'!