בס"ד

תחת אשר לא עבדת את ד' אלוקיך בשמחה (טיב הקהילה)
והיה כי תבוא אל הארץ אשר ד' אלוקיך נותן לך נחלה וירשתה
וישבת בה. הנה ידוע מאמרם ז"ל: "אין והיה אלא לשון שמחה",
ואפשר שבא הכתוב להורות דרך חיים לכל אחד ואחד הבא בשערי
העבודה כפי מה שקיבל מאבותיו ורבותיו באופני ודרכי העבודה,
שיראה לקיימם מתוך שמחה, ואז יזכה שתהיה לו התורה לחלקו
ונחלתו. וזהו אמרו: והיה כי תבוא אל הארץ, רומז על חלקו
בעבודת השם, שאם הוא עושה ומקיים את המצוה מתוך שמחה,
אזי הוא זוכה שהמצוה היא שלו והיא אליו לנחלה ולירושה.
וזה גם כן טעמה ומהותה של מצות הביכורים שנצטוינו עליה
בפרשה זו, כי עיקר הדבר בא להראות את גודל החביבות שיש לנו
אל השם יתברך, אשר על כן אנו מזדרזים להביא אליו מראשית
פרי אדמתנו מנחה לכבודו.
וגם בזמן הזה שאין אנו זוכים לקיים מצות הביכורים, מכל מקום
ענין זה שייך גם בכל המצוות, להיות תמיד מן הזריזים לדבר מצוה,
שבזה מראה האדם שאין הוא עושה את המצוה מפאת ההכרח,
אלא אדרבה שמחה היא לו לעמוד ולשרת לפני השם.
וכמו שמצינו בחז"ל הק' שהפליגו מאד במעלת המקדימים
לבוא לבית הכנסת, עד שאמרו בגמ' (ברכות מ"ז ע"ב) לעולם ישכים
אדם לבית הכנסת כדי שיזכה וימנה עם עשרה ראשונים, שאפילו
מאה באים אחריו נותנין לו שכר כנגד כולם. ונוכל להמחיש
לעצמנו על דרך המשל בשמחת נישואין, שכל מי שמרגיש יותר
קרוב אל השמחה הרי הוא מקדים לבוא, ואלו שבאים רק כדי
לצאת ידי חובה הרי הם מאחרים ביאתם ומקדימים יציאתם.
ואותו הדבר בשעת התפלה וכן בכל שאר המצוות, שאלו
המקדימים לבוא הרי הם מראים בכך את חיבתם ודביקותם אל
השם יתברך.
וכמה גדולה היא מעלתה וחיובה של עבודת השם מתוך שמחה,
עד כדי כך שמצינו בפרשה זו שמשה רבנו אמר להם לישראל בעת
שניבא להם על כל הרעה שימצא אותם באם ח"ו לא ישמעו בקול
השם ומצוותיו, ובתוך הדברים הוא אומר להם שכל התוכחה
הזאת באה עליהם "תחת אשר לא עבדת את ד' אלוקיך בשמחה
ובטוב לבב מרוב כל".
אם כי למראית העין נראה הדבר שאין כאן כי אם איזה מעלה
נוספת, ואשר על כן, עם כל חשיבותה, עדיין אינו מובן לאזני
השומע, ולפליאה היא בעיניו, וכי בשביל דבר זה בלבד שהיה חסר
להם לישראל כבר מגיע להם תוכחה נוראה ואיומה כזאת ?!
אכן זה מה שכתוב כאן, כי בהעדר השמחה של מצוה להאדם,
הרי הוא מראה על פגם וחסרון בכל טיבו ומהותו, וכמעט שאין
ערך לתורה ומצוות כאלו, ואפילו אם יהא מדקדק על כל המצוות
קלה כבחמורה על כל פרטיהן ודקדוקיהן, אך יחסר לו השמחה
בעת עשייתן, הרי הוא מגלה בזאת על עצם פנימיותו ואי
השתייכותו אל הדבר. ולא עוד, אלא שיש בזה משום מרידה
בכבוד המלכות, כמו שמצינו בספר נחמיה (פרק ב') שאמר לו המלך
"מדוע פניך רעים ואתה אינך חולה, אין זה כי אם רוע לב". כי
העומד בפני המלך ומשרת לפניו בפנים עצובות ונפולות, הרי הוא
כמעיד ואומר בפני המלך שקשה עליו עבודתו וכמשא כבד יכבד
ממנו, ובודאי שאין לך מרידה במלכות גדולה מזו.
וזאת היא תכלית עבודתנו, להשריש בקרבנו את טוב חלקינו
שזכינו להיות בנים לעם קדוש עם הנבחר, אשר השי"ת שהוא
מלך כל העולמים ואדון כל הנשמות בחר בנו להיות לו לעם קדוש,
ולעמוד לפניו ולשרתו ולברך בשמו, ובודאי שככל שירבה
להתבונן בדבר כן יתרבה ויגדל שמחתו בעשיית מצוותיו יתברך,
עד שיהא יושב ומצפה כל ימיו מתי יבוא דבר מצוה לידי
ואקיימנה.
וידוע מה שמובא בשם האר"י הק' שהיה מעיד על עצמו, שזכה
להשיג את כל אותן המדרגות הנעלות והנשגבות, מחמת שהיה
עובד את השם יתברך מתוך שמחה של מצוה. והיה אומר:
שבאמצעות השמחה יוכל האדם להגיע גם לידי רוח הקודש, כי
ערך השמחה ומעלתה גדולה היא עד לאין שיעור.
היה פעם יהודי זקן אשר היה חולה בכל גופו, וסבל יסורים
קשים ומרים עד שלא הרגיש שום טעם בחייו, באחד הימים הגיש
קוויטל לאחד מן הצדיקים בו הוא מבקש שיתפלל הרבי בעבורו
שיסתלק כבר מן העולם, פנה אליו הרבי ושאלו: האם עדיין הנך
מניח תפילין בכל יום ? ענה לו הזקן: הן! אם כן, אמר לו הרבי: דע
לך! שכדאי הדבר ושוה הוא שיחיה האדם כאן בזה העולם ויסבול
יסורי איוב במשך כל שנות חייו, אפילו אם בתמורה לכך יזכה
לקיים רק מצוה זו של הנחת תפילין, ולו פעם אחת בלבד...
ומסופר על הרה"ק ר' לוי יצחק מבארדיטשוב זי"ע שפעם אחת
ניגש לפני התיבה וקרא את ברכות השחר, תוך כדי שהוא מדלג על
ברכת 'שלא עשני גוי', לאחר התפלה שאלוהו הנוכחים על פשר
הדבר, נענה להם בתמיה: וכי מה אתם חושבים, שאוכל להתאפק
שבע שעות מבלי לברך את הברכה הזאת אשר כה חביבה היא
בעיני, והלא ברגע הראשון שהיה באפשרותי מיד קפצתי ובירכתי
לפני השי"ת על גודל זכייתי להיות חלק מן העם הנבחר העומדים
לשרת לפני השם.
לדאבונינו נשתנה כהיום כל אופן ההסתכלות על חיי התורה
והמצוות, וזה מה שגורם את כל ההעדר של רגשי השמחה בעת
קיום התורה והמצוות, כי אף שבדורינו מקיימים את כל המצוות
בהידור רב ומדקדקים על כל קוצו של יו"ד, אך מה ערך לכל זה
כאשר כל העשייה חלול וריק מכל זיק של תוכן, מבלי שום הרגש
של קדושה. וכפי שהיטיב להגדיר זאת מרן הסטייפלער זצ"ל
שהחילוק בין דורנו לדורות הקודמים, שבדורות הקודמים ידעו
שיש תרי"ג מצוות, אך לא כן כהיום שיש תרי"ג בעיות שצריך
להתמודד איתם מבלי להיתקל בהם...
ויה"ר שנזכה לקיים כל מצוות השם באהבה ובשמחה מתוך נחת
והרחבת הדעת אכי"ר.