בס"ד

ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה, הגענו לשבת שחל בה ראש
חודש אלול. על רבי ישראל מסלנט זצ"ל מסופר שהיה מתעלף בשומעו
שהגיע חודש אלול. מכירים אנו את מקומנו אין הגענו לדרגה שכזאת, אבל
חושבים אנו שחודש הרחמים והסליחות יראה אחרת השנה, יקבל משנה תוקף
ורצינות אחרי שנה כה קשה שעבר עם ישראל, אחרי שנה כה נוראה שאיבדנו
הרבה מרועי הדור וצדיקיו ונפרצו אותם חומות שהגנו וסוככו עלינו כמו שאנו
אומרים בקטעי הסליחות: "אנשי אמונה אבדו, באים בכוח מעשיהם. גיבורים לעמוד
בפרץ, דוחים את הגזירות. היו לנו לחומה ולמחסה ביום זעם. זועכים אף בלחשם,
חמה עצרו בשוועם. טרם קראוך עניתם, יודעים לעתור ולרצות. כאב ריחמת למענם, לא
השיבות פניהם ריקם". הקטע הבא אמור להוריד לנו דמעות כנחל ולשבר את ליבנו:
"מרוב עוונינו אבדנום, נאספו מנו בחטאינו. סעו המה למנוחות, עזבו אותנו לאנחות. פסו
גודרי גדר, צומתו משיבי חמה. קמים בפרץ אין, ראויים לרצותך אפסו. שוטטנו בארבע
פינות, תרופה לא מצאנו". אך הקטע האחרון אמור לעוררנו ולגרום לנו לשוב בתשובה,
לשפר מעשינו ולדבוק בבוראינו ובתורתו הקדושה: "שבנו אליך בבושת פנינו לשחרך א-ל
בעת סליחתינו". הקב"ה ישתבח שמו לעד חפץ לעוררנו, חפץ לקרבנו אליו, אין הוא רוצה
לייסרנו או לצערינו חלילה, אוהב הוא אותנו אהבה גדולה ומחבב אותנו כבניו. מצפה
הוא יתברך שנטיב דרכינו ונשפר אורחותינו ומיד יגאלנו גאולת עולם ויבנה לנו את בית
מקדשינו ותפארתינו. בנו תלוי הדבר - בתשובתינו ובבקשת סליחתינו, בהתקרבותינו
לתורה ולמצוות, בריבוי מעשי חסד וצדקה ובהגברת האהבה, האחוה והשלום בקרב העם
כולו. ובעניין הצדקה סיפר רבינו יוסף חיים זצ"ל בסיפרו "עוד יוסף חי" סיפור. מעשה
בעשיר גדול שהיה ירא שמים אך היה קמצן מאוד שלא היה נותן אפילו פרוטה לעני.
מרוב קמצנותו, לא היה 'מעז' לקחת בכיסו מטבעות של נחושת ושל כסף אלא רק של זהב
טהור, כדי שאם יפגוש אותו )חלילה( עני בשוק או בבית הכנסת ויבקש צדקה, יאמר לו
שאין לו כסף קטן בחיקו ואין לו כעת זמן ועת לפרוט את מטבעות הזהב שברשותו. היה
עני אחד מחוכם שניסה לבקש צדקה מאותו עשיר אך ללא הצלחה. אותו עני הבין את
מעשיו של אותו עשיר שלוקח אך ורק מטבעות של זהב, ודבר כזה חשוב לא היה מסוגל
לבקש מאותו עשיר. והנה אותו עני היה מביט בעשיר בבית הכנסת וראה שכאשר מגיע
לפסוק: "פותח את ידיך", היה מאריך הרבה ופותח שתי ידיו כלפי השמים. שאל העני את
ידידו של העשיר את סיבת הדבר ופשר מעשיו, ואמר לו שידידו העשיר היה בתחילת ימיו
עני מרוד. יום אחד שמע מחכם אחד שאם מכוונים כראוי בפסוק זה, זוכים לעושר ושפע
גדולים מן השמים. כך עשה והתעשר, וממשיך במנהגו מידי יום ביומו. מה עשה אותו עני?
בא למחרת לתפילת שחרית וישב מול העשיר. כשהגיע העשיר לפסוק: "פותח את ידיך",
פתח כמנהגו את ידיו לרווחה. מיד קפץ אותו עני, עמד לפני העשיר ופתח שני ידיו כנגד
העשיר לקבל ממנו צדקה. בראות העשיר את ידי העני הפתוחות, הבין שכדאי לתת לו
צדקה, שאם הוא לא יתן, אזי גם בשמים לא יתנו לו שפע בפתיחת ידיו, ותיכף אמר לבנו
שישב לידו שיתן לעני שתי פרוטות של נחושת, אולם העני אמר שאם יתן פרוטות של
נחושת, גם משמים יתנו לו מתנה גרועה כמו נחושת. כששמע כך העשיר, אמר לבנו
שיתן לו שני דינרי כסף, אך גם אז אמר העני שיתנו לו משמים מתנה בינונית. בלית
ברירה הוכרח העשיר לתת לו שני דינרי זהב... אם הסיפור הזה קרה במציאות רק
ה’ יודע, אך מסיים רבינו יוסף חיים זצ"ל וכותב מוסר נוקב המתאים לכולנו:
וזה שאמר הכתוב )בפרשתינו(: "כי פתוח תפתח את ידיך" - בלשון כפול, פתח
את ידך לפני הקב"ה לקבל השפע כמו שתפתח את ידך לו לעני, שאם תפתח
ידיך לעני במתן בינוני, גם אתה פתח לפני הקב"ה לקבל שפע בינוני. ואם
של העני גרוע, גם שלך גרוע, כי מידה כנגד מידה לא בטלה. אחים ואחיות
יקרים, נתחזק יותר ויותר בתורה ובמצוות, בעשיית צדקה וחסד, ונזכה
להצלחה וישועה וגאולה שלמה.