"וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזֹת בֵּיתֶךָ"

"הדר בפונדק בארץ ישראל פטור ממזוזה שלשים יום. והשוכר בית בארץ ישראל, חייב במזוזה מיד, משום ישוב ארץ ישראל" [שו"ע,יו"ד,רפ"ו,כ"ב]

הפוסקים דנו האם חובה לקבוע מזוזה בפתחי בתי החולים והחדרים שבו. החולים עצמם פטורים כי אינם בגדר שוכרים, והתשלום על האשפוז ניתן על השירות ולא על שכירת הנכס הנדל"ני. כמו כן, האשפוז הינו עראי במהותו ואינו מרצון. הנהלת בית החולים לכאורה אינה חייבת בקביעת מזוזות כי זוהי "חובת הדר", אולם מבחינתה המקום משמש מקום אכסון קבוע לכל הציוד הרפואי והמיטות, ומחסנים חייבים במזוזה. גם הרופאים והאחיות שבמשמרות הרציפות עשויים לשכב לנוח בחדרם. למעשה מקובל להקפיד על קביעת מזוזה בכל חדרי בתי החולים, למעט חדרים המיועדים לשימוש בזוי. אלא שלדעת הגרשז"א אין לברך כי יתכן שאינו בכלל "בתי אוצר" [מחסן] משום שאין זו מהותו של בית החולים [אלא ציוד עזר לטיפול בחולים] וגם חדרי הצוות אינם קבועים עבורם [נשמת  אברהם יו"ד,רפ"ו]. לעומתו, סבר הרב ווזנר [שבה"ל,ב,קנ"ו] שיש לברך בשם ומלכות.

מעבר לדיון ההלכתי, התורה עצמה קבעה שהמזוזה היא סגולה לשמירה ואריכות ימים. לכן משמעותי ביותר לחולים שתהיה מזוזה על פתח חדרם, ולעתים הם מבקשים להניח מזוזה על מיטתם כסגולה לשמירה. בוודאי אין להוריד לשם כך מזוזה שכבר נקבעה על הפתח, שהרי זוהי הורדת קדושה וביזוי מצווה. הרב זילברשטיין התיר לקחת מזוזה סתמית [שטרם נקבעה] כקמיע לצורך החולה, על סמך המסופר בירושלמי [פאה,א,א] שרבי שלח מזוזה לארטבון [שר גוי] בתמורה למרגלית יקרה שקיבל ממנו, והסביר לו את סגולת השמירה שבה. וק"ו ליהודי -שאין בכך בזוי. אולם נאמנים עלינו דברי הרמב"ם: [מזוזה,ה,ד]

אלו שכותבין מבפנים שמות המלאכים או שמות קדושים או פסוק או חותמות הרי הן בכלל מי שאין להם חלק לעולם הבא, שאלו הטפשים לא די להם שבטלו המצוה אלא שעשו מצוה גדולה שהיא יחוד השם של הקב"ה ואהבתו ועבודתו כאילו הוא קמיע של הניית עצמן כמו שעלה על לבם הסכל שזהו דבר המהנה בהבלי העולם.

אמנם הרמב"ם לא דיבר על נטילת מזוזה כפי שהיא ללא תוספות, אך המסר ברור: עדיף לקיים את צו ה' ולהקפיד על מזוזה כהלכה, ו"תורה ומצווה מגנא ומצלא"[סוטה,כא,א]