איסור שאור ודבש בקרבנות

בכל הקרבנות הקרבים במזבח יש איסור להקריב חמץ ודבש. שנאמר "כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ כי כל שאר וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה' “(ויקרא ב,יא).

אולם מה הסיבה לאיסור זה? בחז"ל בראשונים ובאחרונים ישנם כמה הסברים:

1.פסיקתא זוטרא(ויקרא)מוסבר שהטעם הוא משום רמז לגאוה ולכן לא ראוי במקדש:

'כי כל שאור אחר מרובה ואחד ממועט ואחד עירוביו. וכל דבש. אחד מרובה ואחד ממועט ואחד עירוביו. לא תקטירו ממנו אשה לה'. כל שהוא אשים הרי הוא אסור בכל שאור וכל דבש לפי שהשאור מתנשא בעריבה. הדבש מתנשא בבישולו לפיכך כל שאור וכל דבש הרי הוא בבל תקטירו'

2.הרמב"ם(מורה נבוכים ג,מו) מסביר שזה לעשות ההיפך מעבודת הקרבנות של הע"ז

וכן הרמב"ן הסכים להסבר זה (ויקרא ב,יא).

3.ספר החינוך(מצוה קיז') מסביר שלשה הסברים:

א. שאיסור החמץ שמחמיץ לאט בא ללמד מדת הזריזות, ואיסור הדבש בא ללמד להתרחק מרדיפת תאות הגוף ולאכול בצורה בריאה שכך ראוי לאנשים מכובדים וישרים.

ב.איסור שניהם בא ללמדנו להתרחק ממידת הגאוה שמסומלת בדבש ושאור.

ג.איסור דבש בא כנגד בריאת העולם שהיתה בצורה של שיתוף רחמים ודין ולכן כנגד זה להיות בצורה ממוצעת ולא קיצונית, ודבש הוא מתוק בצורה קיצונית.

4.האברבנאל(ויקרא ד"ה "ונפש כי תקריב")מסביר שלשה הסברים:

א.השאור והדבש היו גורמים לעשיה לא טובה של הקרבן,החמץ היה גורם לאחר הקרבן עד אחר זמנו, ואילו הדבש היה גורם שיקריבו לפני שעשו בו כמו שצריך.

ב.השאור אינו ראוי להקרבה כיון שאינו ראוי לאכילה כרגע, והדבש ראוי מיד לאכילה ולכן יש חשש שהכהנים ילקקו את הדבש שידבק באצבעותיהם.

ג.השאור כנגד יצה"ר והדבש כנגד החלשות השכל,ושני דברים אלו לא ראוים שיהיו בכהנים.

5.הכלי יקר(ויקרא ב,יא ד”ה “ כל שאור” )מסביר שהסבה היא משום שהם כנגד המציאות החומרית ההכרחית ולכן אין בהם מעלה שיהיו ראוים לעלות לריח ניחוח לה'.

6.דעת זקנים מבעלי התוספות(ויקרא שם.ד”ה “כי כל שאור”):הסיבה שהם אסורים זה משום שהם לא סופגים מלח ובקרבן יש חשיבות לעניין המלח.

7.בעל הטורים( ויקרא שם. ד"ה "לא תעשה חמץ")מסביר שזה מטעם ריחוק מיצה"ר.

8.רבנו בחיי(ויקרא שם. ד"ה "כי כל שאר").מביא את הרמב"ם ובנוסף מסביר שני הסברים:

א.הם כנגד יצה"ר, והקרבן בא לכפר על עברות. ולכן הם הפכים ומימלא אין להביאם יחד. ובנוסף כיון שהם כנגד יצה"ר זהו כטובל ושרץ בידו.

ב.הם רומזים למידת הדין ולכן לא ראוי להביאם.

9.הרב קוק(עולת ראי"ה ד"ה "ועוד תני בר קפרא”)מסביר שהטעם הוא משום שהשאור ודבש מרמזים על הכחות הגשמיים ולכן הם מרמזים על ההשקעות בחומרי הגשמי.

נ.ב.דברי הפסיקתא זוטרא זהים לדברי החינוך בהסברו השני. אולם במדרש לא מופיע בפרוש שזה משום להרחיק את מידת הגאוה מהאדם. ולכן אולי אפשר גם לדרוש שכוונת הפסיקתא היא שלא ראוי להקריב דבר רמז לגאוה, כיון שעמלק בגימטריה 'רם' שרומז שכחו של עמלק הוא מהגאוה(כך מופיע בשם היהודי הקדוש בשם הקבלה שכיום הלחימה בעמלק היא בכפיית הגאוה).ועמלק הוא שפוגם בביהמ"ק שלכן 'רבי יהושע בן לוי בשם ר' אלכסנדרי אמר כתוב אחד אומר "תמחה את זכר עמלק" וכתוב אחד אומר "כי מחה אמחה" כיצד יתקיימו שני כתובים אלו?-עד שלא פשט ידו בכסא "תמחה" כשפשט ידו בכסא "מחה אמחה". אפשר ב"ו יכול לפשוט ידו בכסא של הקב"ה?-אלא ע"י שהחריב ירושלים שכתוב בה "בעת ההיא יקראו לירושלים כסא ה' “ לפיכך "מחה אמחה".'(תנחומא פרשת תצא סימן יא) ולכן ה' נישבע בכיסאו שימחה זכר עמלק "כס יה" כרמז על שהם פוגמים בירושלים כסא ה' בעולם. לכן לא ראוי להקריב דבר שמרמז על גאוה כדבש ושאור שהוא היפך ירושלים. וזה גם קשור לגאוה באדם שגורם לשכינה שתסתלק כי ה' לא מוכן לדור בכפיפתו 'אמר רב חסדא ואיתימא מר עוקבא כל אדם שיש בו גסות הרוח אמר הקב"ה אין אני והוא יכולין לדור בעולם שנאמר מלשני בסתר רעהו אותו אצמית גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל אל תקרי אותו אלא אתו לא אוכל'(סוטה ה,א)ומימלא זה היפך מהקרבנות שבאות להשראת שכינה בישראל. שזהו מכח הענוה שאז משרה שכינה שלכן 'מי שדעתו שפלה מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כל הקרבנות כולם שנאמר זבחי אלקים רוח נשברה'(שם, ב). לכן חשוב שלא יהיה שום קשר לגאוה שהוא מסלק השכינה וגורם לחורבן המקדש וביטול הקרבנות.

עוד אפשר להסביר בפסיקתא,שהנה המצבות נאסרו ואילו המזבחות מותרות. והסביר מרן גדול הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א (ב"תורת המקרא”פרשת “ויצא”)שהמזבח נבנה ע"י אדם ואילו המצבה היא גוש אבן טבעי. לכן נאסרו המצבות כדי לומר שהטבע אין בו קדושה אלא אנו צריכים לקדשו לה' כמו המזבחות שאנו בונים.להראות ההיפך מהדעה שהטבע קדמון וקדוש כשלעצמו. והנה אותו דבר אפשר לומר שהדבש והשאור תופחים ועולים מעצמם ולכן יש בו אותו עניין של מצבות שנאסרו.