כפרה תמורת אימה !!
נכתב על ידי DL2000, 2/8/2012
בס"ד
שוב ושוב ספרה הרבנית את
מס' הכפיות שבסכו"ם.
לצערה הרב חסרה כפית
אחת, עשויה כסף טהור. אחרי הסעודה
שהתקיימה בבית הרב, כשאספה את
הכלים מהשולחן, הבחינה שכפית אחת,
עשויה כסף טהור, חסרה. היא חיפשה
ובדקה שוב ושוב – אך לשווא. המסקנה
הייתה בלתי-נמנעת: מישהו גנב אותה.
רבה של העיר פרנקפורט, רבי ישעיהו הלוי
הורוביץ, המכונה 'השל''ה הקדוש', שהיה
גם ראש הישיבה המקומית, התעצב אל
ליבו. צערו לא הייתה על הכפית שנגנבה
חלילה, שכן אמונה חזקה בליבו שהכל
מלמעלה ולטובה. אך מה שהעיק על ליבו
הייתה העובדה שהאנשים שאכלו על
שולחנו לא היו אורחים-פורחים. הייתה
זו קבוצה נבחרת מתלמידיו, שהרב נהג
להזמינה לסעוד עמו. ואם חלילה הייתה
ידו של אחת מהם בידו הרי זו בושה
וכלימה לאותו רב שאלו תלמידיו!
החשד נפל על אחד הבחורים. הוא התנהג
באותה סעודה בצורה מוזרה, והרבנית
הייתה בטוחה שידו הייתה במעל. גם
בעלה הרב נטה לחשוד בבחור, ושלח
אחד מתלמידיו הנאמנים לערך חיפוש
חשאי בכליו. ואכן – אוי לאותה בושה
וכלימה כפית הכסף נתגלתה בין חפציו.
הבחור נקרא אל הרב, וכשהוא נעלב עד
עמקי נשמתו טען וחזר וטען שאינו יודע
איך הגיעה אליו הכפית. הוא היה מוכן
להישבע שלא הוא הגנב.
השל''ה החליט לסיים את הפרשה
והבטיח לתלמיד לשמור על העניין בסוד.
אך 'אוזניים לכותל'. הסיפור נתגלה
למספר בחורים, והתלמיד חשעצמו מאוד
שלא בנוח. יום אחד נעלם מהישיבה.
עגמת נפש רבה נגרמה לרב על שהבחור
נאלץ לעזוב בגין כפית של כסף את
הישיבה. מכל מקום, הוא נעלם בין יום
ועקבותיו לא נודעו.
חלפו שנים רבות. השל''ה נתמנה לכהן
כרבה של העיר פראג, ולעת זקנתו החליט
לעלות לארץ-הקודש, ולהגשים בכך את
חלום חייו.
לאחר נסיעה ארוכה ומיגעת, הגיע הרב
לנמל יפו. ברדתו מהאוניה השתטח על
הארץ ונשק בלהט לאדמת ארץ-ישראל.
הוא קם על רגליו, ואז הבחין שלידו ניצב
אדם שנראה כפקיד בכיר. מייד התברר,
שהאיש הוא, לא פחות ולא יותר, הפחה
של יפו בכבודו ובעצמו.
הפחה הסביר כי הוא נוהג לקדם כל אנייה
שמגיעה ליפו. אם נמצאים בה אנשים
מכובדים הוא מזמינם אל ביתו. "לכבוד
יחשב לי", סיים הפחה, "אם כבודו יכבדני
בביקור בביתי".
האירוח היה למופת. הפחה דאג עבורו
למזון כשר, והעניק לו את כל הכבוד
הראוי. עם בוקר, כאשר ביקש הרב לצאת
לירושלים, הואיל הפחה להראות לו את
הבית. הוא הכניסו לחדר-אורחים גדול
שבו היה מוצג אסף גדול של חרבות,
פגיונות ושאר כלי-נשק. הפחה הצביע
על אחת החרבות, והתפאר כי זו החרב
החדה ביותר בעולם.
בתוך-כך שלף את החרב מתערה. הרב,
שבתחילה לא הבין לשם-מה מציג האיש
לפניו את כלי-הנשק, נחרד עכשיו. פני
הפחה, שהיו שלוות וידידותיות, השתנו
לפתע ונהפכו למזרות-אימה. שנאה
הייתה שפוכה עליהן. בעיניים מלאות
זעם הביט בשל''ה הקדוש שניצב מולו.
"שעתך האחרונה הגיעה", קרא לעברו.
"אמר את תפילתך האחרונה, טרם אכרות
את ראשך בחרב זו!".
השל''ה הישיר את מבטו לעבר הפחה,
ולפתע חש כי זעה קרה מכסה את כל
גופו. הוא ידע – בהבזק של שנייה – כי
כבר ראה בעבר את העיניים האלה. כן,
אלה עיניו של הבחור שעזב את הישיבה
לאחר שנחשד בגנבת הכפית. "גרמת לי
עלבון על לא עוול בכפי", אמר הפחה.
"בגללך נאלצתי לעזוב את הישיבה. עתה
אנקום בך". הרב הישיש ניסה לדבר על
ליבו, לספר לו כמה הצטער על כל האירוע,
אך דבריו לא עשו כל רושם על בן-שיחו.
"שכב על הארץ" – ציוה עליו בגסות.
השל''ה עשה כדברי הפחה, תלמידו
לשעבר. הוא עצם את עיניו, וקרא בכוונה
גדולה: "שמע ישראל"... ואז, לפתע חש
שמישהו מצמיד נשיקה קלה על מצחו.
הוא פקח את עיניו וראה מולו את הפחה
מחייך שוב בידידות ובטוב-לב, ממש
כשם שנהג ביום אתמול.
"רבי", פנה אליו תוך שהוא מסייע לו
לקום על רגליו. "רבי, סלח נא לי על
הפחד ועל החרדה שגרמתי לך. עשיתי
זאת לטובתך".
"מאז עזבתי את הישיבה", הסביר הפחה,
"עברו עלי דברים רבים. התרחקתי, כפי
שאתה רואה, מהאווירה של הישיבה. אך
בסתר לבי אינני יכול לשכוח את הימים
רוויי-האושר, בהם שקדתי על התורה
במחיצתך.
"כשראיתיך יורד מהאוניה, התגברתי על
רגשותי ולא גיליתי את זהותי. בלילה
התהפכתי על משכבי. רגשות חרטה הציפו
את ליבי. לבסוף הגעתי לכלל החלטה:
אם תאות לקחתני עימך ולהופכני לבעל-
תשובה, אעזוב כל אשר לי ואלך אחריך.
"במחשבה זו נרדמתי, ובחלומי – רואה
אני שהשל''ה הקדוש הגיע לארץ-הקדש
בקדושה ובטהרה. ורק רבב אחד קטנטן
מעיב על שלמותו: העוון שבגללו נעלב
פעם אחד מתלמידיו. בחלומי הראו לי
גם מה עלי לעשות כדי להסיר כתם זה
לחלוטין, וכך אמנם עשיתי. אימת פחד
המוות שנפלה על ראשך הייתה כפרה על
עוונך".
השל''ה חיבק באהבה ובחום את תלמידו
לשעבר: "אם כך, הרי החרדה שחרדתי
הייתה כדאית", אמר בשמחה כפולה,
על הרבב שתיקן ועל תלמידו ששב אליו
למרות כל התלאות ולאחר כל השנים.
איש לא ידע לאן נעלם הפחה של יפו.
גם מי שהבחין בשני הנוסעים היהודים
הרוכבים ירושלימה לא היה מעלה על
דעתו שאחד מהם הוא הפחה הנכבד,
שהחליט לשוב אל צור מחצבתו, אל עמו
ואל אלוקיו.
להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן
דיונים - תשובות ותגובות (0)
