בס"ד

שבת תשעה באב הוא העת הנכון לעסוק בתיקון יסוד 
סיבת החורבן והגלות, שאמרו רבותינו ז"ל (יומא ט:): 
"מקדש שני, שהיו עוסקין בתורה ובמצוות וגמילות 
חסדים, מפני מה חרב? - מפני שהיתה בו 'שנאת חינם'! - 
ללמדך ששקולה שנאת חנם כנגד שלש עבירות" עי"ש.
התיקון הנרצה אם כן לבנין בית קדשנו ותפארתנו - 
הלא הוא "זה לעומת זה" (קהלת ז, יד) בריבוי "אהבת חינם!", 
תיקון המידות וישרותם, בדרכי הענווה המפוארה שורש 
כל המידות טובות.
ליקטנו אפוא בזה מענינא דיומא, צרור עובדות נוסף 
בענייני "בין אדם לחבירו", מאוצרותיו הרבים של רבינו 
שליט"א. - ובתיקון "אהבת חינם" נזכה מהרה יחד עם כל 
בית ישראל לגאולה השלמה אמן.
***
אחת הנשים הצדקניות שבירושלים לפני למעלה 
מחמישים שנה, היתה הרבנית שישא ע"ה, אשת חבר של 
מוהר"ר דוד שישא זצ"ל. - היא היתה "אשת חסד" בכל 
ליבה ונפשה! 
בעיקר היתה עוסקת בגמילות חסד של אמת, שנים 
רבות היתה "בחברא קדישא", והתעסקה במסירות נפש 
בחסד נעלה זה שעם המתים. - אמרו עליה, שמעולם לא 
סירבה לצאת מיד כשנקראה אל המצוה הגדולה, ביום 
ובלילה, בקור ובחום, בערב יום כיפור, או באמצע סעודת 
פורים... תיכף כשקראוה עזבה מיד את כל עיסוקיה, 
ונרתמה בכל לב אל מצוות חייה! 
מידי שבוע דאגה שיהיו כל צרכי השבת ערוכים 
ומוכנים כבר ביום חמישי, מחשש שמא ביום שישי 
תיקרא בפתאומיות, כפי שקרה פעמים רבות, ולא 
תספיק להכין את השבת...
פעם אחת נקראה למלאכתה ביומא רבא דראש השנה 
באמצע התפילה, כמו שנפסק בזה בשולחן ערוך (או"ח סי' 
תקכ"ו א-ד) שיש להתעסק במת ביום טוב במה שנצרך לו, 
בדרך המבואר שם. - היא עמדה אז בעזרת הנשים של בית 
הכנסת הגדול 'פרשבורג'  שבמאה שערים, בתפילה 
נרגשת, כשכולה ספונה בתוך דפי ה'מחזור' המלא ורטוב 
בדמעותיה הרותחות... אך תיכף כשרמזו לה שעליה 
לצאת למלאכה, סגרה מיד את המחזור, ויצאה ישירות 
בצעידה רגלית מהירה לעבר בית חולים 'וואלך' ["שערי 
צדק" הישן]. 
היא לא שתה ליבה אל המרחק הרב שמשכונת בתי 
אונגארין עד בית החולים, והלכה בנמרצות ובכל לב, את 
כל רחוב מאה שערים, ואת כל מעלה רחוב שטראוס, 
ושוב את רחוב יפו הארוך עד בית החולים. - ותיכף 
בהגיעה שמה ניגשה היישר לעריכת הטהרה וכו' כדת 
וכדין!
כשסיימה, נתנה שוב צעדיה בחזרה רגלית, בכל אותו 
מסלול בכיוון ההפוך... ובהגיעה נכנסה מיד לבית הכנסת, 
חזרה  לפינתה השקטה עם המחזור העבה, והמשיכה 
בתפילתה החרישית בדיוק באותו מקום שפסקה בו. - 
כל זה היה ביום א' דראש השנה. 
והנה כמה שעות לאחר מכן, בלילה השני של ראש 
השנה, שוב הגיעו להזעיקה בדחיפות, לרגל מקרה נוסף 
ב"מ, ונצרכה שוב לצאת לעריכת 'טהרה' כדין. - אולם 
הפעם הורה לה הגבאי [שידע היטב שכבר הלכה היום עד 
בי"ח וואלך וחזרה רגלית], בהוראתו המפורשת של 
הראב"ד מרן הגאון רבי דוד יונגרייז זצוק"ל, שעליה הפעם 
לנסוע ברכב של החברא קדישא עם הנהג הגוי, שעמד 
הכן במיוחד למקרים שכאלו. ובהיות שהיתה אז כבר 
למעלה מגיל שבעים! [היא עבדה בחברא קדישא עד גיל 
שמונים בערך], הורה הרב שאין לה ללכת רגלי את כל 
הדרכים הארוכות הללו, כי אם להשתמש ברכב. 
וכדקיימא לן הלכתא בזה (ביצה ו. ובתוס', או"ח שם ס"ד): "יום 
טוב שני לגבי מת, כחול שויוה רבנן" עי"ש.
היא מילאה כמובן אחר הוראת הרב, ואכן הגיע הנהג 
הערבי עם הרכב הגדול, והמתין עליה ברחבה שמתחת 
'בתי אונגארין' [כיום נבנתה שם שכונת 'שומרי אמונים'], 
ונסעה עימו הלוך ושוב כדת וכדין (עי' ביאוה"ל שם), בעצם 
יומא דראש השנה. 
ברם כשהגיעה לביתה החל ליבה לנוקפה, מדוע חיללה 
היו"ט בנסיעה ברכב? "הרי הייתי יכולה שוב ללכת 
רגלית! זה לא כל כך נורא!"... - היא בכתה מרות על כך 
בתשובה שלמה, וכל חייה היתה מזכירה זאת ברטט, 
ומתחרטת על כך שנסעה ברכב בעצם יום הדין... 
ללמדנו גודל מידת אהבת חסד ויראת שמים שבדורות 
קודמים, שאף שקיבלה הוראה מפורשת מהרה"ג הפוסק, 
היתה מייסרת עצמה על כך! 
ומה מאוד מתאים בזה, פירוש העולם בפסוקי מגילת 
איכה (ה, ז): "אבותינו חטאו ואינם, ואנחנו עוונותיהם סבלנו". 
- כשאבותינו 'חטאו' [רק בשוגג] כבר נעשו מחמת כן 
"ואינם!" [אויס מענטש!]. - ואילו "אנחנו, 'עוונותיהם' 
[לשון מזיד] סבלנו", יכולים לסבול זאת...
[מתוך שיחה פרטית י"ט אלול תשע"א]
*
שח לי אברך אחד מתלמידי היקרים, שהשתתף בסדרת 
'שיחות מוסר'  שמסרתי בעזהי"ת בענייני חינוך בבית
פנימה, וחשיבות הזהירות בכבוד ההדדי שבין האב והאם. 
- כי עיקר החינוך ובניינו מיוסד על  'הדוגמא האישית' 
שרואים הילדים בבית, כיצד האבא והאמא מכבדים זה 
את זה, באהבה ואחוה שלום ורעות!
בעקבות שיחות אלו, שינה האיש טעמו ומנהגו בביתו 
מקצה לקצה! 
יום אחד ראה את זוגתו ניצבת על יד הכיריים בהכנת 
ארוחת הצהריים, בטיגון 'שניצל' על גבי המחבת. - תוך 
כדי עבודתה המסורה נצרכה להפוך את השניצל באמצע 
הטיגון, בכדי שיתבשל כראוי גם מצידו השני, ומתוך 
שהיתה מרוכזת במלאכתה לא שמה לב שנוטלת בידה 
'מזלג' מלוכלך ומטונף  להפיכת הבשר, במקום המזלג 
הנקי שהיה מיועד לכך...
כראות זאת בעלה היקר - שזה עתה שינה את הליכות 
רוחו בביתו - לא רצה לכעוס, על אף שהמקרה המביש 
חרה לו היטב! בהיותו 'איסטניס' מטבעו. הוא עצר ברוחו 
והתגבר על כעסו, וחשב שאין מן היושר לזעוף בה 
ולהעליבה בעת שעוסקת בנאמנות כל כך בהכנת טרף 
משפחתה, הלא אין היא אשמה בטעות זו שנעשתה 
בשגגה... 
לפיכך חישב את צעדיו בחכמה ובדרך צנועה, הוא קרא 
אפוא לאחד מילדיו, ואמר לו בלחש: "הבט נא אל אמא, 
שעושה מלאכתה נאמנה! היא לא שמה לב ולקחה בידה 
מזלג מטונף לעבוד בו... אבל אסור לפגוע בה, כי היא 
עוסקת בעבודת הקודש בכל לב! ורוצה שהכל יצליח! 
ובודאי יהיה איכפת לה מאוד... גש נא בשקט, והחלף לה 
את המזלג כשלא תשים לב בדבר... וכך תמנע ממנה צער 
מיותר!
- למחרת סיפר הילד לאביו כמשיח לפי תומו, שהיום 
בבוקר אמא הביאה לו ללבוש חולצה מכובסת, שהיתה 
עוד רטובה... אבל לא רצה לפגוע בה ולצערה, ולכן לבש 
אותה כך כמו שהיא, אף שהיה לו קצת קשה...
ובזאת למד האברך ונוכח בעצמו, כמה חשובה הדוגמא 
האישית שבחינוך! וכמה משפיעה היא מאוד על 
התנהגות הילדים בחן ובחסד, ובמידות טובות וישרות!
[מתוך שיחה פרטית י"ט אלול תשע"א]
***
נוהג היה החוזה הקדוש מלובלין זי"ע [יו"ד בהאי שבתא 
- ת"ב תקע"ה] לערוך 'סעודה שלישית' בחושך, כמנהג 
החסידים. - תלמידו הנאמן היהודי הקדוש מפשיסחא 
זצוק"ל, היה אוהב להידחף באין רואים בין הציבור, כדי 
שלא יחושו לכבודו במקום מכובד וכדומה, הוא היה נכנס 
אל הטיש בחשכה ובלאט שלא ירגישו בו, ודוחק עצמו 
בין האנשים...
שבת אחת היו 'דחיפות' חזקות מאוד! ואיש אחד 
שעמד מאחוריו נשען עליו חזק בכל כוחו לכל אורך 
הטיש, מחוסר יכולת לנוע לשום צד, ומחמת הדוחק 
שדחפוהו מאחוריו... - והיהודי הקדוש נשאר לעמוד על 
עמדו בעוז, ובגבורה עצומה!
משהעלו את האור בנרות בסוף הסעודה כנהוג, ראה 
פתאום האיש על מי הוא נשען כך, ואת מי דחף כל הטיש, 
ונתכרכמו פניו, הוא ניגש לפני היהודי ברעדה ורטט, 
ובדמעות בעיניו ביקש והפציר בו שימחול ויסלח לו! 
היהודי הק' לא הבין מה רוצה ממנו, ואמר: "הרי נשען 
עלי ספר תורה! שכן כל יהודי הוא ספר תורה!" - החל האיש 
בוכה חזק יותר, וטען: "אדרבה, אם כן הלא נשענתי על 
ספר תורה בעצמו!" - נענה היהודי: לא כן! כל יהודי צריך 
לחשוב שהשני הוא 'ספר תורה'! אבל הוא עצמו לא זכה 
עדיין למדרגה זו... ואם כן אין כאן שום מקום לבקשת 
מחילה...
[מתוך שיחה פרטית ער"ה תשע"א]
*
כאשר שהה מרן הגאון רבי יאשע בער סולובייצ'יק בעל 
"בית הלוי" זצוק"ל  בווארשא, הגיעה אליו משלחת 
מחשובי העיר 'בריסק' דליטא, והציעו לפניו בחרדת 
קודש את כתר הרבנות בעירם, שהיתה אז עיר ואם 
בישראל, מלאה חכמים וסופרים, ומפורסמת ברבנים 
החשובים שכיהנו בה מדורי דורות.
הבית הלוי שהיה ידוע בגודל ענוותנותו וצדקותו 
הנוראה, ומאידך גם בתקיפותו הגדולה, סירב בעוז לקבל 
שררה זו, ודחה אותם בתוקף, בטענה שאינו ראוי כלל 
לאותה איצטלא... ולא הוא הרב המתאים לכסא נכבד זה, 
והם טועים בו מאוד וכו'. [עיין התנצלותו הנפלאה בריש 
הקדמת ספרו הגדול "בית הלוי"]. וככל שניסו לשכנעו, 
לא הועיל ולא כלום.
נענה אחד מרבני המשלחת, ואמר ברוב התרגשות: 
"רבינו! עשר אלף יהודים טובים יושבים בבריסק 
ממתינים ומצפים! נפשם כלתה אליכם ולהנהגתכם, 
ואתם עדיין מסרבים?!"...
בשמעו זעקה זו שנבעה מקרב לב, קם תיכף על אתר 
ממקומו, תפס המעיל והמקל בידו, ואמר באש 'אהבת 
חסד' שיקדה בקרבו: "הנני מוכן ומזומן! אם אוכל בזה 
להטיב עם ישראל, ולמנוע צערם של ישראל, שוב איני 
מסרב בדבר!". - ואכן נתמנה לרב אב"ד ד'בריסק' לאורך 
שנים ודורות טובים כנודע.
- כאשר סיפרו טיב מעשה נפלא זה לפני מרן החפץ 
חיים זצוק"ל, נאנח בכאב וגנח מעומק ליבו, באומרו: הנה 
רבינו הבית הלוי הלא הוא האדם האיתן והחזק ביותר 
בדעתו בכל הדור הזה! - ואם הוא השתכנע כששמע 
שיהודים מחכים ומצפים עליו, וקם תיכף ומיד! על אחת 
כמה וכמה  מלך המשיח! שאם יראה שמצפים עליו 
ומשתוקקים לו מאוד, בודאי בא יבוא תיכף ומיד! - ואם 
אינו מופיע עדיין, סימן הוא שאין בני ישראל מצפים 
מספיק לגאולה...
כיצד הגיע לזה החפץ חיים, לקשר את הסיפור ששמע על 
הצדיק אל הגאולה ולמשיח?... - אין זאת אלא מחמת 
ציפייתו והשתוקקותו הגדולה, שהיה חושב בה בכל עת, 
צופה ומצפה לישועתם של ישראל בב"א.
[קובץ "כלליות", שיחה כ"ח, דף קי"ג]