בס"ד

בליקוטי  מוהר"ן תנינא, בתורה ס"ז כותב  רבינו
הקדוש, על חורבן בית המקדש, דברים המאירים
את עינינו, לדעת מהו באמת היחס שלנו לחורבן,
וזו לשונו: "וְהִנֵּה מַה שּׁעָבַר אַיִן, כִּי כְּבָר נִשְׂרַף בֵּית-מִקְדָּשׁנוּ ,
אַךְ כָּעֵת, שׁהַשּׁם יִתְבָּרַךְ מְצַפֶּה לָשׁוּב אֵלֵינוּ וְלַחֲזר וְלִבְנוֹת בֵּית-
מִקְדָּשׁנוּ , רָאוּי לָנוּ שׁלּא לְעַכֵּב, חַס וְשׁלוֹם, בִּנְיַן בֵּית-המִּקְדָּשׁ ,
רַק לְהִשׁתַּדֵּל בְּבִנְיָנוֹ..."
רבינו הקדוש מלמד אותנו, שאין מה לבכות על דבר שכבר
היה, כי מה שהיה היה, והבכי לא יחזיר את הגלגל לאחור,
וכל שכן שלא מתאבלים  על עצים  ואבנים שנשרפו. וכי
כמה עלה לשלמה המלך לבנות את בית המקדש הראשון?
עשר מליון או כמה עשרות מליונים? זו הבעיה? כסף? אם
כל יהודי יתן רק דולר אחד, כבר יהיה מספיק בשביל לבנות
בית מקדש מפואר ביותר.
אלא בודאי הבכיה היא על המצב שלנו עכשיו, על כך שעדיין
אנחנו חסרים את אותם חסרונות שבגללם נחרב הבית, שאילו
היינו מתקנים את אותם חסרונות, בודאי כבר היה נבנה מחדש,
ולכן למעשה בכל יום ויום שלא נבנה בית המקדש, זה כאילו
הוא נחרב באותו יום.
למעשה אנחנו  בוכים על הדעת שחסרה, כי  אמרו חז"ל,
שכל מי שיש בו  דעת  כאילו נבנה  בית  המקדש בימיו,
וממילא מובן שמי  שאין בו דעת, הרי  זה עצם החורבן.
אנחנו בוכים על החורבן של כל כך הרבה מנשמות ישראל,
שרחוקים  כל כך מאור ה', ולא חיים את האור  שבתורה
ואת המתיקות של אור האמונה, ובכל יום ויום, הולכים
בהבלי העולם הזה ורודפים אחר התאוות, ונערי ונערות
ישראל, ממלאים את הרחובות בחיפוש אחר הריגוש הבא
והתאווה הבאה, כמאמר הנביא: תשתפכנה אבני קודש
בראש כל חוצות - זה החורבן שאפשר ואפשר להרגיש,
ולבכות עליו בדמעות ובכי תמרורים.
כשארץ ישראל  נחשבת למקום ראשון בטומאת  הניאוף, על
זה יש לבכות ולבכות ולבכות, שזהו אחד מהעוונות החמורים
ביותר, שיש עליו עונש כרת ר"ל, ומהעוון הנורא הזה, עושים
מצעדי גאווה, ה' ירחם.
כשאני שומע אנשים, שאכפת להם מעם ישראל, והם
נאנחים ואומרים: כמה צרות יש לעם ישראל. אני מגיב
ואומר: כמה ניאוף יש  בעם ישראל!  רבינו קורא לניאוף:
הרע הכולל! הניאוף הוא השורש של כל הרע שיש בעולם.
כל עוולה, כל צער, כל אכזריות, כל המחלות, כל התאונות,
כל המלחמות, כל הדברים המזעזעים שהמח לא יכול
לסבלם – הכל בא מהניאוף.
על זה צריכים לבכות! על כך שהתאווה הנוראה הזו, שהורסת
את כל העולם, אין מי שיזהיר עליה ירחיק ממנה, ואפילו בקרב
מחנה שומרי התורה והמצוות, לא מדברים על כך שזו תאווה
רעה שצריכים  להתרחק  ממנה, ולא  מלמדים  על החשיבות
של שמירת העיניים ושצריכים לצאת מהתאווה הזאת ולבטל
אותה וכו', ויש שאפילו מוצאים לה היתרים – זו הגלות. ועל
זה הבכי.
על זה בוכים – על ההעלמה שיש על האור של הצדיק
שמלמד את בני ישראל מה היא עבודת ה' באמת, שמלמד
את ישראל  אמונה, תפלה, להתרחק מתאוות,  שהדברים
האלו, שהם היסודות של היהדות, הם בהסתרה ובכיסוי
ולא מדברים מהם ולא עובדים עליהם, בוכים על החושך
הנורא הזה.
רק מי שקצת ראה אור, וקצת טעם טעם של אמונה, רק הוא
יכול לבכות על ההעלמה שהעולם נתון בה, וגם על מה שהוא
עדיין רחוק, כי מי שבכלל לא ראה שום אור של תורה, שום
אור של אמונה, שום אור של קדושה, ולא טעם את הטעם
של היהדות, הוא לא יכול לבכות על כלום, בטח לא על חורבן
בית המקדש, וגם לא על החורבן הנורא של נשמות ישראל
ונשמתו שלו.
אדם בא לומר את הקינות, והן נראות לו כבדות וארוכות
ומשעממות – הוא לא מבין על מה לבכות, הוא לא מבין
שהוא צריך לבכות על החורבן של עצמו, באיזה חושך הוא
מונח, שלא ראה מאורות מימיו, ולא טעם טעם קדושה
מימיו, ולכן הוא לא יכול לבכות על חסרון הדברים האלו,
כי הוא לא  יודע שהם חסרים  לו, לכן הוא לא  מקונן על
חסרונם, והאמת היא, שאדם זה שלא מקונן, צריכים לקונן
ולבכות עליו.
הדבר העיקרי שמאפיין את חוסר הדעת שהוא עצם החורבן, זה
הבכיה של חינם, שמי שאין לו דעת, הוא לא יכול לבכות בכי
של געגועים לרוחניות, כי כאמור הוא בכלל לא מרגיש מה חסר
לו, ואם הוא בוכה זה בודאי רק בכיה של חינם, שבוכה שרע לו
ומר לו וחסר לו ולא טוב לו וכו'.
מזה  מובן  מה  שאמרו חז"ל שהחורבן נגזר  על  בכיה  של
חינם של אבותינו במדבר, שלכאורה זה נראה שלא בצדק
– הם בכו ואנחנו צריכים לסבול עד עכשיו? אלא, בודאי
שהם בכו והדור הבא אחריהם המשיכו לבכות ועד היום
אנחנו ממשיכים לבכות, כי  כאמור, אדם שנמצא בחושך
רוחני, שלא טועם את טעם הקדושה ולא רואה את אור
האמונה, הוא לא מסוגל לבכות שום בכי מלבד בכיה של
חינם, שבוכה – למה יש צרות? למה ככה ולמה ככה. הוא
לא רואה ולא חש כלל, את החלק שלו כגורם לצרות שישנן,
ואפילו  אם  מבין קצת מרחוק שמסתמא הוא  לא  לגמרי
בסדר ויש לו מה לתקן, הוא עדיין לא יודע כלל מה לעשות,
כי הוא בחושך ולא יודע היכן נמצא האור.
על אלה  שרחוקים מכל וכל, אותם תינוקות שנשבו  שאינם
יודעים מיהדותם כלל, אנחנו בכלל לא מדברים, כי בודאי שלא
שייך אצלם בכיה על החורבן, אלא אנחנו מדברים על עצמנו,
שבשביל  שנבין באיזה חושך אנחנו נמצאים, צריכים  להביא
דוגמא, איך נראה אדם  שראה את  האור ומרגיש מה חסר
לעולם, שרק הוא יכול באמת לבכות על החורבן כמו שצריך.
הדוגמא היא רבי נתן מברסלב זצוק"ל, שבכל ט' באב,
היה נכנס מתחילת הצום, למקלט סגור, ושם היה ממרר
בבכי ברציפות מתחילת הערב וכל הלילה, עד לצהרי יום
המחרת! הוא לא ישן ולא הפסיק לרגע לבכות נהרות של
דמעות, על ההעלמה שידע שישנה על אור הצדיק, אור
התורה, אור האמונה, על כך שעם ישראל הולכים בחושך,
שהעולם הזה עדיין מושך אותם, ועוד איך מושך אותם. כי
הוא ידע מה זה אור, לכן הוא יכול היה לבכות על החושך!
מסרתי שיעור ברדיו, ודברתי על כך שאמונה פירושה להודות
על הכל, להאמין שאין שום רע בעולם, וה' רק טוב ומטיב תמיד
וכו', אשה אחת התקשרה ואמרה לי: כבוד הרב, הבן שלי עזב
את דרך היהדות, עזב את הישיבה ועכשיו הוא מחלל שבת
– גם על זה אומר תודה?
על ידי התשובה  שהשבתי לה, נוכל  להבין ממש את
הפנימיות  של ההודאה. לפני שנכנסתי לעומק  הדברים,
הסברתי  לה את הסיבות הפשוטות, מדוע היא  צריכה
להודות ולהיות בשמחה, וכךאמרתי לה:אם העצבות והמרה
שחורה, שלך ושל בעלך, תועיל להחזיר לכם את הילד לדרך
הישר, אני מוכן להתיר לכם להיות בעצבות... וכן אני אומר
לכל אחד ואחת: אם  העצבות והמרה  השחורה והדיכאון
וכו', יועילו לכם לדבר שחסר לכם, לתשובה שלכם, לבעיות
שלכם – אני מוכן למצוא לכם היתר להיות בעצבות... אבל
כולם יודעים היטב שהעצבות לא פותרת שום בעיה, רק
מחריפה אותה. ואסביר את זה בכמה אופנים:
קודם כל,  אפילו  בדרך  הטבע,  כשילד  רואה  הורים  עצובים,
בוכים, כועסים, מודאגים וכו', הוא לא רוצה להיות כמותם,
והוא כביכול אומר: אם הדרך שלכם לא מביאה אתכם לאושר
ושמחה וכח להתמודד עם כל קושי, למה שאלך בדרך הזאת?
לפי מה שנראה לעין אין לכם מה להציע לי כלל, הסחורה שלכם
היא 'לא מציאה' כלל. אם התורה שלכם לא נותנת לכם שמחת
חיים בכל מצב, אני לא רוצה אותה.
לעומת זאת,  כאשר בן רואה את הוריו  שהם שמחים
ורוקדים ומודים על הכל, ומקבלים הכל באמונה, זה
מחזיר אותו בתשובה! נכנסת בו הערכה והערצה להורים
כאלה בעלי אמונה, והוא רואה עין בעין את הכח והאור
של האמונה, שנותנת להורים של שמחה והכוחות להתגבר
על הכל, והוא בעצמו כבר רוצה לזכות לאור הזה, כי בודאי
האור הזה חסר לו, כי כל מי שרחוק מה', זה בגלל שהוא
נמצא בתוך תוכו בדכאון, והוא מחפש את השמחה.
כך צריכים להתנהג, בהודיה ושמחה ואמונה, וחצי שעה ביום,
להתפלל עליו בסתר, בלי שידע כלל שמתפללים עליו, וכשאדם
בשמחה, התפלות שלו מתקבלות מיד, ונמצא, שגם בדרך
הטבע, ההתנהגות של ההורים, שהיא באמונה ושמחה, מחזירה
את בנם למוטב, וגם התפלות מתקבלות.
אלו עדיין הסבות הפשוטות להיות במשחה, ועכשיו יש את
הסבה השלישית, שיש בה את כל עומק האמונה וקבלת
הנהגת ה' באהבה ובתודה. נזכיר שהשאלה שנשאלה היא,
למה הם צריכים להודות  על  כך שהבן שלהם התרחק?
התשובה לכך היא, משום שלמעשה, הבן הזה, גם קודם
שהתרחק בפועל, היה רחוק  מיהדות לגמרי! אחרת לא
היה  מתרחק - וכי מי שטעם טעם של תורה, טעם  של
אמונה,  טעם של יהדות, האם יהיה מוכן לעזוב  את זה
אפילו לשבריר שניה בשביל כל הון שבעולם? בודאי שלא.
מי שראה את האור וטעם את הטעם של התורה, האמונה,
היהדות, זה לא נסיון בשבילו כלל!
נמצא, שלמעשה כבר קודם לכן, הוא היה רחוק, רק שעוד לא
ראו את זה עליו, ורק עכשיו הוא הסיר את התחפושת, אם כן,
זו טובה עצומה שצריכים להודות עליה ולרקוד ולשמוח, שרק
עכשיו הם יודעים עד כמה הוא רחוק ויכולים להתחיל לעבוד
לקרב אותו. ובאמת, אם יודו על האמת, גם הם רחוקים כמותו
ולא טעמו טעם תורה וכו', ולא ראו מאורות מימיהם, אחרת היו
מצליחים להעביר לו את האור הזה, בלי לומר לו מלה, וכל שכן
על ידי התנהגותם המלאה באור ושמחה. אם כן, זו עוד טובה
עצומה, שצריכים לרקוד ולהודות עליה, שעכשיו הם גם יתחילו
לחזור בתשובה ולהתקרב לאור התורה – דבר שמקרב אותך
לה', לא צריכים להודות עליו?
כשאדם מסתכל כך על כל דבר ודבר בחיים, זה נקרא שיש
לו דעת, שמאמין שהכל לטובה ויכול להודות על הכל! זה
הפירוש האמיתי למה שאנחנו אומרים בקדיש:
יהא שמיה רבא מברך וכו', שהאדם צריך שיהיה
מסוגל לצעוק בכל רגע נתון, בכל מצב ובכל נסיון: יהא שמיה רבא מברך! לקפוץ לאש
ולהגיד: ה' טוב ומטיב! אין רע בעולם! זה הפשט של אמירת 'אמן יהא שמיה רבא',
שמברך את ה' על הכל: יתגדל ויתקדש וישתבח וכו'.
זו הדעת שעליה אנחנו בוכים שהיא חסרה. שמי שיש לו את הדעת הזאת הוא באמת בוכה
כשרואה את אחיו שחסרים מהדעת הזו, שלא רואים את האור, את הזכות להיות יהודי, שלא
שמחים בכל נקודה ונקודה הכי קטנה של יהדות שיש להם, ולא מאמינים בה' שה' רק טוב
והכל לטובה ואין שום רע בעולם, ולא יודעים איך להתמודד עם הנסיונות של החיים, באופן
שיצמחו על ידם, שיתקרבו לה' על ידם - עליהם יש לבכות, גם על מי שחרדי לגמרי, ועדיין
רודף אחרי תאוות, שזה מראה שהוא עדיין לא טעם את הטעם של הדעת ולא ראה את האור
של האמונה, כמו שרבינו הקדוש כותב בליקוטי מוהר"ן, בתורה קנז: "אִ ם יִ תְ דַּ בֵּ ק עַ צְ מוֹ לְ דִ בְ רֵ י
הַ תּ וֹרָ ה הַ יּ וֹצְ אִ ים מִ פִּ י הַ צַּ דִּ יק, תָּ מֵ הַּ אֲ נִ י אֵ יךְ אֶ פְ שׁ ָ ר אַ חַ ר-כָּ ךְ לִ סְ בּ ל וְ לַ חְ פּ ץ חַ יֵּ י הָ עוֹלָ ם הַ זֶּ ה (אָ בוֹת
פֶּ רֶ ק ד): 'כָּ ל הַ נֶּ הֱ נֶ ה מִ דִּ בְ רֵ י תּ וֹרָ ה נוֹטֵ ל חַ יָּ יו מִ ן הָ עוֹלָ ם'."
בגלל שרחוקים מהדעת, שהכל בהשגחה והכל לטובה, בגלל זה בוכים בכיה של חינם,
שלא יודעים להתקרב לה' על ידי כל מה שעובר, אלא בוכים ומתלוננים כאילו ה' עושה
לנו רע ח"ו, ובגלל זה לא נבנה בית המקדש. כי בית המקדש זה הדעת, ובלי דעת, גם
בית המקדש לא יכול לעזור לאדם, והעובדה, שהוא חרב. לכאורה כשהיה קיים, היה
צריך להמשיך לעם ישראל את השגת הדעת? אך רואים שלא.
אלא, עיקר בית המקדש זה הדעת, ולכן באמת עיקר קדושת וכח בית המקדש לכפר היה
תלוי בכהן הגדול, שהוא העיקר, כי הוא בחינת הצדיק שבדור, שרק הוא ממשיך את הדעת
לכל אדם.
לכן ה' לא בונה את בית המקדש, כי אין לנו עדיין את ההכנה, להבין שזה מה שאנחנו
מבקשים, את הדעת שמאירה על ידי צדיק הדור דווקא. כל זמן שלא מחפשים את
הצדיק, ולא מבקשים את הצדיק  - הצדיק אבד ואין  איש שם על לב – אין לנו את
הכלים לבניין בית המקדש.
הכלל הוא שה' עדיין לא יכול לבנות את בית המקדש, משום שלא מחפשים את הדעת! ולכן
ה' עשה את הגלות, כדי שנבין שמשהו עיקרי ויסודי חסר לנו, שהוא מעבר ללימוד התורה
וקיום המצוות בשטחיות, אלא הוא דבר פנימי שהוא החיפוש אחר האמונה והדעת, האור
האמיתי של התורה, שאפשר למצוא אותו רק על ידי התקרבות לצדיק האמיתי.
ובשביל זה עשה ה' גם את כל הגלויות הפרטיות הללו, כגון: שבן מתרחק וכד', כדי לעורר
את ההורים להבין, כמה הם רחוקים מיהדות, ויחזרו בתשובה. או כגון: בני זוג, שהאשה
חזקה בדרך התשובה, ובעלה לא בדרך איתה, והיא בוכה: למה הוא לא מתעורר? – זה
בשביל ללמד את האשה הזאת, להסתכל באמונה ובהודאה, להכיר טובה לה', על כל
חסדיו, שברוך ה' היא התקרבה, והיא נשואה ויש לה ילדים שלומדים במסגרות תורניות
וכו', ואם היא תהיה בשמחה ותלך עם הודאה ואמונה, בעלה יראה את האור ויתקרב
גם הוא, ותפילותיה יעשו פירות וכו', ובינתיים גם אין ויכוחים ומריבות, והעיקר, זה בא
לעורר אותה לחפש את הדעת שחסרה לה, את האמונה שה' רק טוב, שהכל רק לטובה,
שמי שיאמין ככה ויודה לה' על הכל, הוא יראה עין בעין איך הכל באמת אך ורק לטובה
– אין שום רע כלל! ה' רק טוב ומטיב!
זו הדעת שעליה נאמר, שמי שיש לו דעת, כאילו נבנה בית המקדש בחייו, שזו הדעת שיכולה
להחזיר את כל העולם בתשובה!
לסיום: שמעתי שהרב יוסף שלום אלישיב זצ"ל, ביקש שילמדו אותו לומר 'תודה' באנגלית.
שאלו אותו בשביל מה? אמר להם שהוא רוצה להודות לרופא שטיפל בו, שהיה דובר אנגלית
בלבד. אמרו לו: בשביל מה לטרוח? אנחנו נאמר לו תודה בשמך. אבל הוא התעקש שילמדו
אותו וחזר על המלה באנגלית: 'thank you', שוב ושוב  כדי שיוכל לומר  לרופא תודה
בשפתו. מקורביו תמהו על מאמציו, ושאלו אותו שוב, למה כל כך להתעקש ולהתאמץ? בסוף
הוא הסביר להם כך: רואים בתפלת שמונה עשרה, שבכל הברכות, שליח הציבור מוציא את
הציבור ידי חובתו, מלבד ברכת ההודאה, שבה גם הציבור אומרים 'מודים אנחנו לך', מכאן
למדנו, שבהודאה אי אפשר להוציא את השני ידי חובה, אלא הוא צריך להודות בעצמו, לכן
הוא מתעקש ללמוד את המלה באנגלית ויוכל להודות בעצמו למיטיבו!
יהי רצון שנלמד להכיר טובה לכל אחד, ובעיקר לקדוש ברוך הוא שמחיה אותנו, ולצדיק
שמאיר את עינינו ומגלה את אור הדעת בעולם, ונזכה להאמין בה' יתברך בשלמות,
שה' הוא טוב ומטיב תמיד, ואין שום רע בעולם כלל, ונפסיק אחת ולתמיד להתבכיין,
ובזכות זה נזכה לביאת  משיח צדקנו ולבניין בית מקדשנו ולגאולה
שלמה במהרה בימינו אמן ואמן.