מישהו סובר אחרת?

   צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ... וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָם: (במדבר ה' ב' - ג').

   בפרשת השבוע מתוודעים אנו לסוד אביר אדיר כביר ונדיר בכל מה שקשור "לכבוד עושר תהילה ויוקרה", ומי שיאמץ את הסוד הזה עמוק אל תוך ליבו - הרווח הנפלא יהא כולו שלו, לא רק בעולם הבא, אלא גם בעולם הזה. מה כוונת המשורר והסופר?

   רבים וטובים ומתוקים וחמודים בטוחים "שהמקום עושה את האדם". לדעתם, ככל שהאדם מעפיל גבוה יותר בסולם החברה והאצולה והתהילה והיוקרה - מעמדו האישי והחברתי מזנק ומתחזק ומתגבר ומתעצם, והאיש הופך להיות חשוב יותר ויותר.

   קחו למשל את כס ראש הממשלה. אנשים נלחמים על הכסא הזה ומדירים שינה מעיניהם ומזילים מכספם וממונם ונוחותם ועושים קמפיינים ועובדים קשה לפרסם את עצמם בכל פינה ונישה אפשרית, כדי לזכות לתואר "ראש הממשלה". ואם ישאל השואל: מה מיוחד בתואר הזה? התשובה האמיתית היא "כלום".

   זה רק מטיל על האדם אחריות נוספת (אחריות ציבורית) ומכניס אותו למלחמת הישרדות מתמדת (הצבעות אי אמון וכו'), כמו כן זה גוזל לאדם את חייו האישיים והמשפחתיים... וחז"ל הטיבו להגדיר את השררה במשפט אחד: "הרשות" (המלכות והשררה) מקברת את בעליה ומקצרת ימיו של האדם, (יומא פ"ו ע"ב וברש"י שם ד"ה מקברת בעליה, ועיין גם במהרש"א ח"א ברכות נ"ה ע"א ד"ה והמנהיג עצמו), ומכיוון שהגמרא יודעת שאנשים לא אוהבים לשמוע את האמת הזו, לכן היא טורחת להביא "ראיות מהשטח" לדבריה, (כמפורט בגמרא פסחים פ"ז ע"ב, וברש"י שם ד"ה קיפח). 

   אם כן למה אנשים בכל זאת מוסרים נפשם ומחזרים אחרי מִשְׂרַת ראש הממשלה וכס מנהיג המפלגה? בגלל "הכבוד המדומה"!

   הם רוצים להרגיש חשובים ומכובדים... להפוך "לאורח כבוד" ולהיות מוזמן לאירועים חשובים... שאנשים יחפצו להימצא בקרבתם ולהצטלם עימהם... להיות "מאן דאמר" שדעתו מתחילה להיות מפורסמת...

   ומי אמר שזה "כבוד מדומה"? המציאות! כאשר אותו ראש ממשלה מודח מכיסאו או שהוא כושל בבחירות הבאות וההנהגה עוברת ממנו לרעהו הטוב ממנו, באותו רגע סרים ממנו התהילה והיוקרה - וההוד וההדר נוטשים אותו והוא חוזר להיות עממי ופשוט כמו כולם, ולפעמים אפילו משפחתו זורקת אותו, כפי שקרה במדינת 'גואטמלה' שבאמריקה, שלאחר שהנשיא שם התפטר - אשתו התגרשה ממנו כדי לתפוס את מקומו, (מפני שלפי החוקה שם אסור לקרובי הנשיא להתמודד בבחירות כדי לרשת אותו).

   לא יאומן! לא רק שאותה אישה לא קיבלה את בעלה בזרועות פתוחות לאחר שסיים את תקופת נשיאותו, אלא היא אף התגרשה ממנו ונטשה אותו בכדי שתוכל להגיש מועמדות לנשיאות ולהמשיך להשיג את הכבוד המדומה שנעצר לה. והבדיחה הגדולה ביותר זה שאותה ליצנית יצאה לתקשורת ואמרה לאומה כשדמעות תנין זולגות מעיניה "אני מתגרשת מבעלי כדי להתחתן עם העם"... (פורסב ברשת bbc ובrotter בתאריך25.3.2011).

   המציאות הזו קיימת גם בנושא העושר. אדם שיש לו ממון רב ועושר אגדי - יש לו הערצה חברתית מקיר לקיר מאלג'יר ועד קהיר, וכולם סוגדים לו והופכים לידידיו ומחפשים את קרבתו (או ליתר דיוק "את קרבת ארנקו"). אך ברגע שהאיש מתרושש ומצבו הפיננסי משתבש וחשבון הבנק שלו מתייבש, באותו רגע חינו וזוהרו נעלמים ומתאדים, ואף אחד כבר לא זוכר את המסכן.

    העיוות הזה שייך גם בענייני גבורה וכבוד ועוצמה ושאר ירקות... אנשים מעריכים את השרירים והכוחנות והעוצמה החיצונית של האדם - ולא את פנימיותו האמיתית, ורואים זאת בשטח שבזמן שהאדם מאבד את מעלותיו החיצוניות - אף אחד כבר לא מתעניין בו, והמפורסמות אינן צריכות ראיה.

   שורה תחתונה, אנו חיים בעולם מעוות ומסולף ומכבדים ומעריכים את התפאורה והחיצוניות של האדם - ולא את פנימיותו האמיתית - וזה כבר הפך לנורמה מקובלת.

   האמת היא שהחיצוניות מקיפה אותנו בתחומים נוספים. מחייכים בעבודה ללקוחות "לא מרוב חיבה", אלא מפני שזה הנוהל - והרי אנו לא רוצים לקבל מכתב פיטורין... רצים אחר האופנה החדשה ומשתדלים להיראות בלבוש טוב ומרשים גם אם זה עולה לנו בממון רב ומאמצים מרובים, כדי להרגיש "שייכים ומכובדים".

   אם תיכנסו פעם לחנות ותשאלו את הקליינטים לפני הרכישה את השאלה הבאה: מה רע בחולצה הישנה \ בספה הקודמת בנעלים שלבשת אתמול... הרי המצב שלהם מעולה ויתכן אפילו שרכשת אותם לא מזמן. אם כן למה להחליף? תופתעו לשמוע את התשובות "החכמות" הבאות: כן, אתה צודק, אבל זה כבר לא עדכני, זה מהעונה הקודמת ולא שייך לקולקציה החדשה... (נ.ב. ומה רע בכך? וכי אתה לא מהקולקציה הקודמת? האם אתה עדכני? וכי נולדת השנה?)

   ומדוע אנו מעלים את הנקודה הזו לכותרות ועושים ממנה עסק גדול? מפני שהנגע הזה של "חיי חיצוניות" מקיף אותנו בכל המישורים - ולא רק בנושאים גשמיים ופעוטים, ואת פירות הבאושים והמחיר הגבוה אנו חשים גם בערכים המקודשים ביותר, ומפאת שהנייר צר וקצר ואי אפשר להאריך ולהכביר בדוגמאות - נציין שתי דוגמאות בולטות:

   1) חוסר תקשורת "פנימית ואיכותית" בין בעל ואישה והורים וילדים, והתוצאה היא "משבר נישואין ונוער נושר".

   2) מתפללים במהירות ובהבלעת מילים וניקוד וללא הפעלת רגש וכוונה (כאדם הפורע חובו למלך שחפץ לסיים את העניין במהירות ולהסתלק כבר מהמקום), והתוצאה היא שהחיבור הכללי שלנו עם הבורא הופך להיות רעוע וקטוע ומקרטע וצולע וסינטטי וחיצוני ושברירי ועראִי, ואין פלא שבשעת חולשה ומשבר יצר הרע מצליח לכבוש אותנו בקלות.

   ברשות הקוראים החמודים והמתוקים נתעמק רגע בדוגמא השנייה שצייננו - וננסה לפשט את הדברים ולהתבונן מקרוב על ההבדל בין עבודת ה' פנימית, לעבודה חיצונית.

   כיצד נראה אדם יהודי לאחר תפילת נעילה של יום כיפור? רואים עליו שהוא יצא מלפני המלך!!! הוא יותר קדוש, איכותי, גיבור מול היצר, וותרן במידותיו, חזק ביראת שמים... וכיצד נראה אדם לאחר שהתפלל בריצה וטיסה והבלעה וחיפזון? האם רואים עליו לאחר התפילה שלפני שתי דקות הוא יצא מקודש הקודשים - מפגישה עם מלך המלכים?

   האם יש איזו "קדושה נוספת" שהוא זכה לקחת איתו "צידה לדרך" עד לפגישה הבאה - עד לתפילה הבאה? אם כן מה הפלא שיראת השמים שלו צולעת ומקרטעת והוא לא מצליח לכבוש את יצריו?

 אכן הפנימיות נחוצה בכל דבר. ברוחניות, בחיי חברה ומשפחה, בחינוך...

   וכיצד כל המרקחת הזו מתקשרת לפרשת השבוע שלנו?

   בפרשת השבוע אנו מוצאים את הפסוק צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ, וביאורו הוא כך:

   בזמן שהשכינה הקדושה נמצאת במחנה - אזי המקום מתקדש, והטמא והצרוע צריכים לצאת משם. אך כאשר השכינה הקדושה עוזבת את המקום - המקום חוזר להיות חולין וגשמי לכל דבר, והטמא והמצורע כבר יכולים להיכנס לשם. מכאן למד רבי יוסי בגמרא: לא מקומו של אדם מכבדו, אלא האדם מכבד את מקומו (תענית כ"א ע"ב).

   בגמרא הזו מגלה לנו רבי יוסי את שתי הדברים שראינו מקודם:

   1) לא המקום עושה את האדם לחשוּב. פירוש: מי שאופיו ריקני ואין לו כל איכות פנימית, אפילו אם הוא ישדר חשיבות ויפגין עשירות ושררה, אין לחשיבות הזו כל כיסוי. והראיה שכאשר השררה תיפול מאותו אדם - כל חשיבותו תעלם ותפוג, כפי שהארכנו לבאר מקודם.

    2) "אדם חשוב" עושה את המקום למקום חשוב. פירוש: מי שיש לו איכות פנימית ומעלות נפלאות - בכל מקום שהוא יהיה - אותו מקום יהפוך למקום חשוב.

   עד כאן הדברים ברורים ונפלאים. אלא שהמתבונן בפרשה מגלה שיש גם חשבון הפוך, חשבון שרואים בו "שמקום החשוב כן מביא את החשיבות". היכן?

   יש הלכה בהלכות סוטה שצריך לתת לתוך המים שמשקים בהם את האישה, "עפר קדוש". מה זה עפר קדוש? עפר שנמצא בקרקע המשכן. ומה עושים אם נוצר מצב שבמשכן אין עפר? המדרש בפרשתנו מגלה לנו שלוקחים עפר מחנות טמבור, שמים אותו על רצפת המשכן, והמשכן מקדש אותו והופך אותו "לעפר קדוש" (ספרי נשוא פיסקה י' ד"ה ומן העפר).

   וכאן הבן עומד ושואל: האם אין סתירה בין הדברים? מקודם ראינו שלא המקום מכבד את האדם - אלא האדם מכבד את המקום. ואילו כאן רואים שהמקום כן פועל על הנמצא בו ומקדש אותו. כיצד זה יתכן?

   עד כאן ראינו שני דברים: 1) בענייני גשמיות, האדם עושה את המקום. 2) בענייני רוחניות, לא רק האדם עושה את המקום, אלא גם המקום עושה את האדם. והשאלה נשאלת:

   מקודם הארכנו לבאר שהעושר הכבוד והתהילה הגשמיים הם בעצם חיצוניים, וכאשר הם מסתלקים - תהילתו של האדם גם הולכת עימם, והוא נשאר ריק מכל מעלה. אם כן כיצד יתכן לטעון כעת "שהאדם עושה" את המקום? הרי מתברר שלאדם עצמו בעצם אין כלום?

   שאלה עמוקה זו נפלאה עד מאוד, והיא מיושבת על פי דברי הרב עובדיה הדאיה זצ"ל על המשנה שאומרת את הדברים הבאים: איזהו חכם? הלומד מכל אדם. איזהו גיבור? הכובש את יצרו. איזהו עשיר? השמח בחלקו. איזהו מכובד? המכבד את הבריות (אבות ד' א').

   פירוש: אדם עשיר לא נמדד לפי כמות ניירות הערך שבביתו - ולא על פי כמות ניירות הטישו שבכיסו. עשיר אמיתי זה אדם שמבין שהבורא נתן לו את כל מה שנחוץ לו לעבודת ה', ומה שהוא לא קיבל - זה מחמת שאין זה לא נחוץ לו לעבודת הבורא. וכיוון שכך, הוא שמח במנת חלקו וחי מתוך הכרה עמוקה שבעצם יש לו הכל ולא חסר לו דבר.

   אדם שמגיע להכרה הזו, יש לו "עושר ואושר פנימיים", ובכל מקום שהוא נמצא - הוא מרגיש עשירות. בשבילו ביתו הוא 'בית עשירים', אשתו היא 'אשת העשיר', האוכל שלו זה 'מאכל עשירים', מתברר בעצם שהוא עושה את המקום - ולא המקום עושה אותו.

   על זה הדרך הכוונה גם בחכמה וגבורה וכבוד שהזכיר התנא באבות. המתגבר על יצריו, המכבד את הבריות, המתכופף לכל אחד כדי לשמוע ממנו דבר חכמה, אדם כזה בעצם רוכש את התכונה של גיבור ומכובד וחכם, והיכן שהוא לא יהיה - הוא יעשה את המקום למקומו של "החכם, הגיבור, המכובד""... ואף אחד לא יוכל לשנות את המציאות הזו! מפני שמדובר "בתכונות נפש" - תכונה שאינה תלויה בחיצוניות, וכבר לימדנו התנא באבות "שכל אהבה שאינה תלויה בדבר - אינה בטלה לעולם" (אבות ה' ט"ז), וזה לא נאמר רק על "אהבה", אלא על כל דבר.

   אין ספק שמי שחי על פי המתכונת שראינו כאן ומשתית את חיו על איכות פנימית ולא סתם תפאורה חיצונית, החיים שלו עולים רמה - ואת הפירות המתוקים הוא יחוש עוד בעולם הזה בכל המישורים. בעבודת ה' מושלמת, נחת מהאישה והילדים, מעמדו החברתי יהיה על רמה - מעמד שאינו תלוי בדבר, חינו יעלֵה בעיני עצמו, ויהיה לו סיפוק עצום בעמלו.

   מישהו סובר אחרת?