שביעי של פסח – הביטחון שבמעשה

(ע"פ רעיון מספר "ים דרך" על ספר שמות)

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה מַה תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ:

מדוע ה' אומר למשה "מַה תִּצְעַק אֵלָי", הרי הכי טבעי להתפלל במצב כזה?

יש הבדל מהותי בין הניסים שנעשו במכות מצרים למה שקרה על ים סוף. – במכות בני ישראל לא שותפים בכלל – הכל נעשה מלמעלה – אתערותא דלעילא.

בקריעת ים סוף הקב"ה כבר רוצה שנתקדם. הוא מצפה למעשה מצד בני ישראל.

-        ההמשך של "מַה תִּצְעַק אֵלָי" הוא "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ" כלומר יש כאן לראשונה בניסים במצרים דרישה מבני ישראל להיות שותפים במעשה בנס.

זה לא הזמן להתפלל, - אחת ממטרות התפילה היא לטעת בלב האדם את הידיעה שמי שמנהל הכול ובידו "לְגַדֵּל וּלְחַזֵּק לַכֹּל" זה הקב"ה בלבד [ולכן מובא בשו"ת אגרות משה אורח חיים חלק ה סימן מג לכוון בתפילה רק לה' ולא למלאכים או למתים (ע"ש חילוקים שונים בעניין)] - אבל כאן הקב"ה רוצה שהביטחון יושרש בליבות ישראל לא ע"י תפילה  אלא על ידי מעשה.

המעשה מבטא את הביטחון במישור אחר מוחשי יותר – אדם שנכנס למים עד צווארו מתוך בטחון בה' שיהיה בסדר זה הופך אותו לאדם שונה לגמרי, ישראל שאחרי שביעי של פסח הם במדרגה אחרת לגמרי מישראל שלפני שביעי של פסח.

-        אחרי שעשית מעשה וסמכת בלב שלם על הקב"ה אתה שונה לגמרי באמונתך – דומה הדבר להבדל בין אדם שלמד נהיגה בתיאוריה ולעומתו מי שכבר ישב מאחורי ההגה ונהג ממש בכבישים.

"באחד בניסן ראש השנה למלכים ולרגלים"

-        זה עתה התחלנו את מעגל השנה הלאומי והפרטי - בבניה מחודשת של האמונה ומתוכה – של מידות הנפש, (למשל מידת הכעס נתקנת ע"י אמונה שהכול מנוהל ע"י הקב"ה והכול לטובה) והנה מגיע שביעי של פסח ובו אנו עולים עוד קומה ובונים את מידת הביטחון המעשית – כשם שבני ישראל עשו מעשה מתוך בטחון בה' כך עלינו לבדוק אם מעשינו בנויים על מידת הבטחון.

השתדלות:

כידוע הקב"ה מצפה בכל דבר בחיינו שנעשה את ההשתדלות מבחינתנו ולא נשב בחיבוק ידיים, אך מצד שני מידת הביטחון מחייבת אותנו לא לעבור את ההשתדלות הראויה שכן זה מעיד כבר חלילה שאנו סומכים בעצם לא על הקב"ה אלא על מעשינו אנו, ומאמינים שמעשינו הם הקובעים באמת והקב"ה אולי עוזר אבל לא מנהל הכול לבדו. בהשתדלות מוגזמת יש חלילה מעין אמונה בשיתוף של כוחותינו אנו (או אלה שאנו סומכים עליהם) עם ההנהגה האלוקית.

ובהקשר זה ידועה הביקורת על יוסף שהרבה בהשתדלות ואמר לשר המשקים: "כִּי אִם זְכַרְתַּנִי אִתְּךָ כַּאֲשֶׁר יִיטַב לָךְ וְעָשִׂיתָ נָּא עִמָּדִי חָסֶד וְהִזְכַּרְתַּנִי אֶל פַּרְעֹה וְהוֹצֵאתַנִי מִן הַבַּיִת הַזֶּה"

– וכך אומר שם המדרש שמובא גם ע"י רש"י:

 " אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר שָׂם יְהוָֹה מִבְטַחוֹ(תהלים מ, ה), זה יוסף. (שם): וְלֹא פָנָה אֶל רְהָבִים (וְשָׂטֵי כָזָב), על ידי שאמר לשר המשקים (בראשית מ, יד): זכרתני והזכרתני, נתוסף לו שתי שנים. אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר שָׂם יְהוָֹה מִבְטַחוֹ..., רבי יודן אמר המון רבי רברביא שהם שטים אחרי כזב, אוי לו למי שהוא בוטח בהם." (מדרש רבה שם)

כמובן שהתיקון של עוד שנתיים בבור הכלא נבע דווקא ממדרגתו הגבוהה ביותר של יוסף במידת הביטחון ורצון ה' לעזור לו לתקן גם פגמים כחוט השערה.

הנה שתי דוגמאות שמצריכות מחשבה ואולי גם שאלת רב עד היכן תחום ההשתדלות הראויה ומאיפה ההשתדלות כבר בבחינת "פניה לרהבים":

א.      אדם שזקוק לניתוח – האם באמת צריך לחפש את הרופא הטוב בעולם? – אם יש רופא פחות טוב אך שמוחזק שמצליח בד"כ בניתוחים האם אין זה מספיק? הרי באמת הרופא הוא רק שליח וההצלחה בידי הקב"ה, אז אם זה לא בבחינת נס גלוי שהניתוח יצליח אולי זה מספיק?

ב.      הגנה על הרכוש – האם לשים אזעקה/סורגים/מצלמות להגנה על הבית? הרי גנבים יכולים לפרוץ הכול – אז מהי באמת ההשתדלות הראויה?

כמובן שאלו שאלות פתוחות שהתשובה עליהן משתנה ממקום למקום ומזמן לזמן – מה ששביעי של פסח בא ללמדנו זה שעל כל צעד מעשי בחיינו שומה עלינו לפחות לשאול את השאלות הללו גם אם לא תמיד תהיה לנו תשובה מדויקת וברורה - מתוך רצון ותפילה לעשות את ההשתדלות הראויה בע"ה גם נצליח.