מסופר על אחד מהאדמורים הגדולים אשר בביתו התארח אחד מן הצדיקים והקדושים בדור ההוא. ובן האדמור הסתכל בהתעלות גדולה על הצדיק הקדוש והנורא אשר בא לביתם וכל מעשה אשר עשה וכל תנועת יד, השתדל בן האדמור להבין ממנה מה המשמעות אשר הצדיק הגדול רומז בהם

והנה הגיע זמן התפילה, מסתכל בן האדמור ורואה את הצדיק מתפלל בלי להתנדנד, ברוגע גדול מאוד. רץ בן האדמור לאביו ואמר לו: אבא מדוע הצדיק הגדול והקדוש כך מתפלל ולא מתנדנד כפי שחשבתי ותיארתי לעצמי שצדיק גדול עומד ומתפלל. ענה אביו האדמו"ר: בני תדע כשרואים אדם אשר שוחה בים, איך יודעים אם הוא יודע לשחות טוב או לא, מסתכלים כמה שפחות מתיזים מים ומרעישים, זה סימן שהאדם ששוחה יודע טוב לשחות

בדברים אלו יש מוסר גדול לנו בדור יתום זה, הרבה מן הדברים אשר אנחנו עדים בימים האלו הם דברים אשר הרושם בהם גדול מאוד, אך האמת כשמתעמקים נראית קטנה ודלילה ביותר, אסור להסתכל בקנקן אלא מה שיש בתוכו, הרבה מהדברים הרועשים והגדולים אשר האדם האמין בהם, ברבות הימים נמצאים כלא נכונים ולא אמיתיים

לא הרעש אשר מרעיש השוחה במים מראה על ידיעתו לשחות אלא השקט החרישי הוא אות לתבונה ולחכמה אמיתית
ושלמה המלך אמר: "את הצנועים חכמה", בצנועים טמון החכמה הגדולה, האמת המזוייפת נראית כלפי חוץ חשובה ובטוחה והיא גם זולה, כי כל דבר מזוייף הוא נראה טוב כלפי חוץ, אבל הוא זול מאוד. האמת האמיתית לא תמיד נוצצת כלפי חוץ אך היא שקטה ויקרה מאוד

 
ולכן בימים אלו, אשר החיצוניות משפיעה יותר והאנשים נותנים את הדגש על החיצוניות ועל הרושם, נחזק בנפשנו את דברי האדמו"ר לבנו: לא מי שמרעיש יודע לשחות
ולכן נעמול ונשתדל ביותר בפשטות ובצניעות אך בדבקות ובאמונה חזקה במטרותינו הנעלות
וידע האדם שיש זמנים שצריכים להרכין ראש ולסבול ולחכות עד אשר האמת המזוייפת כוחה פג ואז "אמת מארץ תצמח"

ואף אם חולפים ועוברים הימים ישתדל האדם להתחזק באמונה בהקב"ה ובסבלנות גדולה כי היסורים הם קשים ונאמנים, קשים בקושי שבאים אך הם נאמנים לעבור ברגע שנכתב בשמים שיחלפו ויעברו ואי אפשר רגע אחד לפני זמנם להסירם, ברגע שנכתב בשמים היסורים חולפים ועוברים "ואז ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה"
ה' עוז לעמו יתן ה ' יברך את עמו בשלום.
ונזכה לאורה וישועה.
ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה