הָא לַחְמָא עַנְיָא

נשאלת השאלה מה פרוש "הָא לַחְמָא עַנְיָא דִי אֲכָלוּ אַבְהָתָנָא בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם" הרי דווקא בהיותם במצרים לא אכלו את לחם העוני, ורק בצאתם אכלוהו, ואילו במצרים מה אכלו? הוי אומר - זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים:

אלא אפשר לומר שהעוני הוא עוני רוחני - מ"ט שערי טומאה שבהם היו שקועים בני ישראל במצרים.

משה יוצא אל אחיו בני ישראל ומה הוא רואה? וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ:

מ"ט שערי טומאה זה קודם כל מידות רעות – מה גורם לשני אנשים יהודים לריב – מידות כמו קנאה שנאה ותחרות, ומה מקור מידות אלה? – חוסר אמונה! – אם אדם מאמין שהכול בהנהגת ה' – מדוע שיקנא בחברו? הרי הוא מקבל בדיוק מה שמתאים לו ואין חברו מחסיר ממנו מאומה.

ועוד שלא חברו קובע מה יעשה בו אלא רק ה' יתברך שמנהיג כל אדם ואדם בדיוק על פי טובתו ועל פי תיקונו בעולם.

וכנגד מ"ט שערי טומאה אלה מ"ט שערי קדושה  של ימי ספירת העומר שאיתם אנו מתחילים את השנה הלאומית – "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה".

ומתוך ההתחזקות באמונה כבר ביום הראשון של פסח, ע"י ההתבוננות ביציאת מצרים ובהנהגת ה' את ישראל בעולם, אנחנו הולכים ויוצאים לחרות ממאסר הקנאה והשנאה, ובאים למידות טובות של אהבה ונתינה "כָּל דִכְפִין יֵיתֵי וְיֵיכֹל, כָּל דִצְרִיךְ יֵיתֵי וְיִפְסַח." אנחנו מוכנים להתחלק בשפע שניתן לנו משמים עם הזולת, גם אם הוא לא מבני משפחתנו, – מי שצריך – מוזמן! - רוחב לב, שנובע מאמונה שלימה שלכל אחד הקב"ה דואג למלא את צרכיו.

ואחרי תיקון השנאה אפשר לחזור לארץ - "הָשַׁתָּא הָכָא, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל" - שהרי לא גלינו אלא בשל שנאת חינם (– שנאה הנובעת מהפחד מהזולת – מהמחשבה המוטעית שהוא יכול להצר ולהזיק לנו מבלי שה' שלחו.)

ומתוך התחלה זו של חרות שאותה נמשיך לבנות במשך כל השנה – בשבתות ובמועדים וגם בימות החול נגיע בע"ה לשנה הבאה בני חורין – טהורים מכל מידה רעה – "הָשַׁתָּא עַבְדֵי, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּנֵי חוֹרִין."