בליל הסדר יושבים אנו כבני מלכים סביב שולחנות ערוכים וקוראים בהגדה את ההיסטוריה המדהימה שלנו, כיצד מאפס גמור לקח אותנו הבורא יד ביד והוביל אותנו עד לפסגה הגבוהה - עד למתן תורה, והכל מתוך אותות ומופתים ויד חזקה וזרוע נטויה וניסים ונפלאות שדרכם ראינו את אהבתו העזה אלינו - אהבה עד אין קץ שעליה נאמר "מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה וּנְהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּהָ..." (שיר השירים ח' ז', תורה תמימה שם).

   אין ספק שזה משמח כליות ומרנין לבבות, ואשריהם ישראל שעושים עסק רציני מליל הסדר ומשקיעים על כך את מיטב זמנם וממונם וכוחם, "אשרי העם שככה לו, אשרי העם שה' אלוקיו" (תהילים קמ"ד ט"ו).

   אלא שיש איזו נקודה קטנטונת, אשר חובה על כל יהודי לתת עליה את הדעת בפסח, נקודה שמשום מה נדחקת הצידה ולא מקבלת מספיק במה והד, ואת המחיר על כך אנו משלמים כבר אלפי שנים. מה כוונת המשורר הסופר והמעורר?

   אמת, ליל הסדר עובר אצלנו מתוך עלייה רוחנית עצומה, אנו מרגישים בו בכל רגע את החיבוק שבורא עולם מעניק לנו בלילה זה - וכפי שמבואר בחז"ל שהשכינה יורדת אלינו לבית וכל המלאכים באים לשמוע איך אנו מספרים את ההגדה ומפארים ומשבחים את שם ה', וברור שאין יהודי שלא חש התרוממות רוחנית עצומה בליל הסדר. אלא שחובתנו לזכור שהעוצמה הזו עדין רחוקה מהשלמות. מדוע?

   בזמן שבית המקדש היה קיים זכינו לקורבן פסח... עלייה לרגל... עולת ראייה... שַׁלְמֵי חגיגה... השתחוויה המונית לבורא בבית המקדש... באותו זמן כבוד ה' היה מלא בעולם - ואפילו אומות העולם היו מרגישים זאת.

   והיום, כל המטען העצום והאדיר הזה התרחק מאיתנו ואנו בגלות ובשבי בגשמיות ורוחניות וכל ליצן וקבצן וצורר וסורר מאיים עלינו להורגנו, ומה שהכי אמור להפריע לנו - זה שהשכינה עדין בגלות.

   אך למי זה מפריע? וכי זה בכלל חסר לנו? הרי יש לנו מספיק עיסוקים וידינו עמוסות מעל ומעבר גם בלי קורבן פסח וכל הנ"ל.

   אנו עסוקים בניקיון (האבק), בישולים (בני מלכים, לא?), קניית אגוזים (וגרעינים ועיתון)... בדורנו זכינו למה שלא היה אפילו בזמן בית המקדש - שטובי הטבחים (והסוחרים) ייצרו עבורנו שקדי מרק, אטריות, בלינצ'ס, קוגל, והכל "כשר לפסח" (עם קמח מצה במקום קמח חיטה). כמו כן אנו עסוקים בטיולים וטלטולים ובלבולים וקשקושים, ומשום כך אין לנו מספיק זמן להתבונן במילים שאנו מוצאים בפסח מהפה בזמן התפילה - מילים נוקבות שחכמנו הכניסו לנו לפה כדי שנתבונן בהם היטב, ואלו הן:

   את המילים הללו אנו פוגשים בכל יום משבעת ימי הפסח - ואנו מצטטים אותם בצורה נפלאה, סוף סוף מדובר "בטקסט עתיק" שתיקנו לנו חכמנו - ואסור לנו להתעלם ממנו. אך מי מאתנו מתבונן בהם? מי קורא את המילים הללו עם 100% לב ורגש?

   ברשות הקוראים החביבים נעלה כאן עדכון קטן בעניין - עדכון שגילה לנו יהודי ענק, אך לפני כן נקדים כמה מילים כדי להבין מי עומד מאחורי הדברים, כדי שנצליח לעכל היטב את עוצמת דבריו.

   לפני 220 שנה בערך נפטר המקובל האלוקי רבי אלכסנדר זיסקינד זיע"א בעל מחבר ספר "יסוד שורש העבודה" שהיה יהודי ענק למעלה מהשגתנו.

   מי שעובר קצת על הספר יסוד ושורש העבודה - "מתחיל" להבין מעט מגדולת הרב, ובפרט מי שמגיע לצוואת הרב שנמצאת בסוף הספר, בה כותב הרב לחברא קדישא כך:

   אין ספק שאם הרב הגיע לכזו עוצמה - אזי הוא איש אלוקים מעל השגתנו ודבריו מדודים ושקולים בפלס האמת הצרופה וחובתנו לתת עליהם את הדעת, ובפרט שהרב כתב את הדברים עבורנו.

   לאחר הקדמה קצרה זו נצטט את מילותיו הטהורות של הרב מהם אנו למדים כיצד יש להתייחס לקטע הנ"ל שציטטנו מקודם מתפילת מוסף, וזו לשון הרב.

   לא יאומן! בחג החירות, למרות שאנו מצווים לשמוח ולזרוח שבעה ימים ולהתלבש כמו נסיכים ולאכול סעודות מכובדות של יום טוב, למרות זאת... גם בזמן הזה ציוו אותנו חכמנו לזכור את חורבן המקדש וגלות וצער השכינה, והרב מגלה לנו שהזיכרון הזה אמור להיות אצלנו חי ועמוק עם הרבה רגש - עד כדי דמעות.

   להצטער על שם ה' המחולל בין הגויים, להצטער על כך שהתורה היקרה שלמענה יצאנו ממצרים מונחת בקרן זוית וכל ליצן וחוצפן מנסה להתנגח בה ובלומדיה ולמעט ולמזער את לימוד התורה בכל מיני גזירות ומזימות, ואותו ליצן לא השכיל להבין שהוא בעצם נותן "גול עצמי" לעם ישראל.

   שהרי על התורה נאמר "ישראל והתורה והקדוש ברוך הוא זה דבר אחד" (זוהר שמיני ל"ו ע"א).

   וכאשר ממעטים את הקשר של ישראל עם התורה - בו זמנית ממעטים גם את הקשר של ישראל עם הבורא, שהרי זהו משולש אחד. או שכולו מוצק וחזק, או שכולו רפוי ובלוי.

   אחר כך מחפשים פתרונות למשבר המים... לצורר האירני... למגפת התאונות... לכלכלה הלקויה... עושים שמניות באוויר כדי לייעל את איכות החיים ומחפשים פתרונות מהגורן והיקב לכל הצרות והמגפות - בו בזמן שהפיתרון נמצא מתחת לאף [חיזוק הקשר של עם ישראל עם התורה מחזק את הקשר של עם ישראל עם ה', ואם יש קשר חזק עם ה' אזי כל הברכה כבר מגיעה מאליה], ולמרות זאת אנשים מתעלמים מכך - ואף מעיזים להילחם ולהתנגח בתורה ולומדיה, ועל החורבן הזה צריך לכונן ולבכות ולכאוב... לא רק בתשעה באב ויום השואה, אלא בכל יום ויום - ואפילו בחג החירות בחג הפסח, וזו אחת המטרות בתפילת מוסף.

   ואם כבר נגענו בנקודה הזו שנקראת "גלות וצער השכינה" - כאן המקום להגדיר מעט את המושג המעורפל הזה כדי שנבין אותו כהוגן ולא נוציא דבריו מהקשרם, שהרי מדובר בנקודה העלולה לגבול בכפירה.

   ובאמת נושא זה טעון ביאור ובירור! שהרי בורא עולם אינו מוגבל. אם כן מה פשר הביטוי "שכִינה בגלות" - או "הקמת שכינה מעפר" ושאר לשונות בנוסח זה שמצאנו בחז"ל? ועוד יותר לא מובן, כיצד המצוות והתפילות של האדם מוציאות את השכינה מהגלות?

   כמובן ששאלה זו עמוקה עד מאוד ולא ניתן לענות עליה במילה אחת, מה גם שאין לנו אפילו הבנה מה זו "שכִינה" - ומדוע פעם משתמשים בשם "שכִינה" ופעם בשם "הקדוש ברוך הוא" ושמות נוספים (והרי זה לא משחקי מילים חלילה - וכמובן שיש לכך הסבר). אך למרות קוצר השגתנו בעניינים גבוהים אלו, הסבירו לנו חכמנו את הדבר כך:

   בורא עולם הוא טוב מושלם, ומדרך הטוב להיטיב. משום כך ברא הבורא את האדם בעולם - כדי להטיב עימו טובה תמידית ומושלמת.

   אך מחמת שמתנת חינם גורמת לְבּוּשַׁה אצל המקבל, לכן נתן הבורא לאדם היהודי לעשות "עבודה" [תורה ומצוות], ותמורת זאת הבורא הבטיח לאדם את כל השפע והברכה כפי שכתוב בפרשת בחוקֹתי.

   מצד שני, כאשר האדם לא מקיים את המצוות, אזי הוא לא מקבל את השפע - והמצב הזה נקרא "שכינה בגלות".

   את הדברים הללו אנו אמורים לזכור ולשנן - ולהפנים את העוצמה "שהבורא" נתן לנו, ולפעול בכל כוחנו להרבות כבוד ה' בעולם ולהאדרת כבוד שמו. זה מה שנקרא "לצפות לישועה" - לישועת השכינה, וזה מאוד עמוק ומבלבל. מדוע?

   לפני מספר שנים שוחח יהודי אלמוני עם אחד מגדולי ישראל על המצב המורכב והקשה, הפרנסה הדחוקה, הבריאות הרופפת, הקשיים בחינוך וכו', ותוך כדי שיחה אמר היהודי לרב: המצב קשה, הצרות סובבות אותנו מבית ומחוץ, אין מנוס... חייבים משיח!

   שמע אותו תלמיד חכם את המילים, ואמר: יהודי יקר, צר לי לאכזב אותך, אך המשיח שאתה מחכה לו - לעולם לא יגיע!

   היהודי עמד המום. היעלה על הדעת לכפור בכזו עזות בביאת המשיח? הרי יש חובה גמורה להאמין שהמשיח עלול להפתיע בכל רגע, וזה גם מעוגן בהלכה. אם כן כיצד יתכן שהרב חולק על זה?

   בעוד הוא עומד ותמהה, הוא שומע את הרב ממשיך ואומר:

   אמת, המצב קשה, אך צריך לזכור שהמשיח אינו "עובדת סוציאלית"! מלך המשיח לא יגיע בשביל לפתור לנו את הבעיות עם האירנים ולא בכדי לסדר לנו את הכלכלה הקורסת כו', מלך המשיח יגיע רק למטרה אחת. להחזיר את כבוד ה' החסר. נכון שעל הדרך כבר יפתרו לנו כל הבעיות - שהרי אם כבוד ה' שלם אזי הברכה המושלמת מגיעה. אלא שצריך לזכור שזה רק "טיפ" שנרוויח מביאת המשיח, ולא המטרה העיקרית.

   המשיך הרב ואמר: המשיח שאתה מחכה לו, משיח על תקן "עובדת סוציאלית" שיבוא כדי לסדר לכולנו הבעיות, משיח כזה לא יגיע. אך המשיח שאני מחכה לו, משיח שיבוא לרומם את כבוד ה' בעולם, כזה משיח אכן יגיע בעזרת ה'.

   עד כאן ניתחנו את החיוב לזכור את חורבן המקדש וצער השכינה והחובה להתחבר לכך עם כל הרגש. אך השאלה נשאלת: כיצד ניתן בכלל לשנות את התמונה ולעצור את הגלות ולקרב את קץ הגאולה?

   חכמנו הקדושים גילו לנו "שְׁכֹּל המשמח חתן וכלה - כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים", מה הכוונה?

   חתן - משָל וכינוי לבורא עולם. כלה - משָל וכינוי לעם ישראל וכפי שנאמר "וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם" (הושע ב' כ"א), שהבורא ועם ישראל משולים לחתן וכלה. אחת מחורבות ירושלים - זהו משָל וכינוי לבית המקדש במצבו הנוכחי. על פי המילון הזה ההסבר הוא כך:

   מי שמשמח את החתן - את הבורא, "וגם" את הכלה - את עם ישראל, הרי הוא מקדם בכך את בניית המקדש. מי שעושה את המצוות של בן אדם למקום "וגם" את המצוות של בן אדם לחברו, אזי דרכו מושלמת ונכונה ובכוחו להביא את המהפך הגדול עד לבניין המקדש. אך מי שמקיים רק את המצוות של "בן אדם למקום" ומזניח את המצוות של בן אדם לחברו, דרכו מסולפת - ובעצם כך התחיל החורבן כפי המעשה הידוע עם קמצא ובר קמצא (גיטין נ"ה ע"ב).

   הסבר נוסף למשפט "כל המשמח חתן וכלה - כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים".

   כל אדם בביתו הוא בבחינת "חתן תמידי" ואשתו בבחינת "כלה", ומוטל עליהם לשמח אחד את השני כל הזמן. כאשר בני הזוג מגיעים לרמה הנפלאה הזו של "משמח חתן וכלה", אזי השכִינה שורה ביניהם והם גורמים לקדם את בנין המקדש ולקרב את הגאולה עוד קצת. אך אם חלילה העסק בבית רקוב והקשר עגום ופגום, הרי העיקר חסר מהספר.

   לסיכום: מי שמקפיד ומהדר גם בענייני בין אדם לחבירו וכבוד הזולת, וכן אם האדם דואג תמיד שבן הזוג שלו יהיה שמח, הרי הוא מרומם את השכינה ומקדם את בניין בית המקדש.

  ומי לא רוצה להיות שותף בכך?