בזוה"ק (פרשת אמור דף צ:) מובא, שרבי אלעזר היה יושב בהיכלו של חמיו והיה מבקש עצה על ענין מסוים. בתוך כך עבר אדם שהיה פגום באחת מעיניו, הציע חמיו שנשאל את העובר עצה. השיב לו רבי אלעזר, פגום הוא ואינו נאמן. "תא חזו, קוב"ה אמר (שם כ"א, י"ח) כל איש אשר בו מום לא יקרב, דהא קדישא דלעילא לא שריא באתר פגים". עיי"ש (והובא במגן אברהם או"ח סימן נ"ג סק"ח). והיינו, דקדושה אינה שורה על בעל מום.

הרה"ק בעל מנחת אלעזר ממונקאטש זי"ע בספרו דברי תורה (מהדורה ב' אות נ"ט) הביא ראיה לזוה"ק מש"ס דילן, דאמרו חז"ל (בכורות מד.), אמר רב: משה רבינו עשר אמות היה, שנאמר "ויפרש את האהל על המשכן", מי פרשו משה רבינו פרשו, וכתיב (תרומה כ"ו, ט"ז) "עשר אמות אורך הקרש". אמר ליה רב שימי בר חייא לרב: אם כן עשיתו למשה רבינו בעל מום (פירש רש"י: דגופו גדול מזרועותיו, דהא כל אדם אין גופו אלא שלש אמות באמתו), דתנן גופו גדול מאבריו או קטן מאבריו [הרי זה מום] וכו'. ולכאורה יפלא, ומה בכך אם היה בעל מום שהרי משה רבינו היה מהלויים שעבודתו בשיר, ומום כזה אינו פוסל בלוי. אלא ודאי משום דלא שריא קדושה על בעל מום, ולכן לא שייך לומר במקור השראת השכינה, רבן של הנביאים, משה רבינו, שהיה בעל מום.

אולם הקשה על כך (שם אות נ"ד), שלא זכה כלל להבין את דברי הזוה"ק, שהרי מצינו כמה צדיקים וקדושים בכל הדורות שהיו בעלי מומים [הפוסלים בכהונה] ואיך יתכן לומר שלא שרתה בהם קדושה חס ושלום.

ומתחיל הוא לפרט ולהביא דוגמאות, מי גדול לנו מיצחק אבינו שהיה סומא, וכן יעקב אבינו היה צולע על יריכו עד שהיה מומו ניכר לכל, שציירו פלישתים את תמונתו פיסח. כמו שדרשו רז"ל (ומובא ברש"י) על הכתוב (שמואל ב', ה', ו') "העורים והפסחים" – בתמונת יעקב.

וכן בכמה תנאים ואמוראים, רב ששת שהיה סגי נהור (ברכות נח.) וכן רב יוסף (קידושין לא. בבא קמא פז.), וכן בירושלמי (חגיגה פ"א ה"ח) איתא, שתלמיד אחד היה לו לרבי יהושע בן לוי שהיה סומא באחת מעיניו. ועל דרך זה מוזכר בירושלמי (פאה פ"ח ה"ח) רב הושיעא רבה דבריה הוי סומא. עיי"ש. ולמה לקח איש פגום שילמד את בנו. ועיין בבא מציעא (פה. ועוד) שהיו קורין רבי זירא קטינא אריך שקי, ומדהיה קורין כן שמע מינה שהיה ניכר המום בשוקו. וכן רבי יוחנן שהיו עפעפיו מכסין את עינו (בבא קמא קיז.) וזה הוי מום בכהנים (עי' רש"י בכורות מג. ד"ה דלי עיניה). ועוד אמרו בירושלמי (מגילה פ"ד ה"ח) דרב נפתלי היו אצבעותיו עקומות. וכהנה וכהנה בכמה תנאים ואמוראים, וכמו כן מצינו בכמה פוסקים ראשונים כמו הראב"ד והר"י סגי נהור. וכן בתלמידי הבעל שם טוב הקדוש.

ומסיים: "על כן דברי הזוהר מרפסין איגרא ...ומצוה ליישבן ... וה' יאיר עיני בכל עניינים".                

ונראה ליישב קושייתו, דהנה הטעם לדברי הזוהר שאין הקדושה חלה על בעל מום, משום שכנגד רמ"ח איברים ושס"ה גידים גשמיים שבאדם, יש רמ"ח איברים ושס"ה גידים רוחניים, וכאשר האדם הוא בעל מום באחד מאיבריו, סימן הוא שאותו איבר רוחני למעלה חשוך ופגום הוא, והדבר מתבטא בחסרון הגשמי. ולכן אין הקדושה יכולה לחול על אדם שאינו שלם.

אולם כתב בספה"ק תפארת שלמה (ראדומסק, פרשת תולדות), שפעמים חסרון גשמי אינו נובע מחמת חסרון רוחני אלא שהאדם מתעלה במצוה מסוימת ועולה ומתקדש, עד שכל הדברים הגשמיים של העולם הזה נעשים בזויים ונמאסים בעיניו, ואינו חפץ עוד לעבוד את העולם הזה. וז"ל: "ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראות" (שם כ"ז, א'). יש להבין ענין הזה שכהו עיניו של יצחק ולא היה יכול לראות וכי היה בעל מום חלילה זמן רב? וכו'. והנה האבות הקדושים על ידי צדקתם נתעלו לבחינת עולם הזקן ההוא, שהוא בחינת גבוה מאצילות. ולכך הנה האורות עליונים הגבוהים האלו היו בוקעים ויורדים על ידיהם ובחינת הארה היא בראיית העיניים, לכן בעבור גדלות האור שהיה נגנז בהם לא יכלו לראות ולהסתכל כלל בענייני עולם הזה כי היה להם זה כמו המוציא דבר הקדוש חוץ לעזרה וכו'. אשר על כן לא היה יכול יצחק מרוב אורו הגדול לראות כלל בעולם הזה, וזה הפירוש "כי זקן יצחק ותכהין עיניו", הם עיני בשר להסתכל בענייני גשמיות עולם הזה, לא יכול לראות, אבל באמת היה גלוי עיניים לראות באור הרוחני יותר ויותר מחמת האור הגנוז בתוכו וכו'. יעו"ש כל דבריו.

ולפי דבריו יש לומר, שכן הוא לא רק בעיניו של הצדיק אשר אינו יכול לסבול את גשמיות העולם הזה ונעשה עיור, אלא כך גם בשאר רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו של האדם, שנעשה בעל מום מחמת שאותו איבר רוחני מחמת שיא קדושתו לא יכול לסבול עוד את גשמיות העולם הזה. וזהו עניינם שכל אותם צדיקים בעלי מום, שעל אף מומם שרתה עליהם הקדושה. 

אלא שרבי אלעזר כשראה את אותו בעל מום, ראה ברוח קודשו שאותו איבר רוחני כבוי אצל אותו אדם, ואם כן לא יכולה הקדושה לשרות עליו.

וראוי לציין מעשה בענין זה, כאשר כ"ק האדמו"ר רבי חיים מצאנז זי"ע בא בימים, התבטא פעם ואמר: כי נחלש כח ראייתו עד שאינו מכיר בני אדם רק בספר עדיין יש ביכולתו לעיין. וכשהרגיש שהאנשים סביבו תמהים מכך, שהרי בדרך כלל קשה יותר לעיין בספר מלהכיר אנשים. סיפר: שבעת שדר הרה"ק האוהב ישראל מאפטא זי"ע במעז'בוז', היתה דירתו בעליה, והיו עולים אל דירתו במדרגות. פעם באו לפניו שני אנשים, ולאחר שיצאו שאל הרה"ק את אנשי ביתו, האיך יתכן שבהמות יעלו במדריגות העליה. נשתוממו האנשים, וכי אין רבינו מכירם הלוא המה פלוני ופלוני מאנשי עירנו. השיב הרה"ק: הכרתי אותם כי נמשל כבהמות נדמו. והסביר הרה"ק מצאנז זי"ע: כי לעת זקנתו של הרה"ק מאפטא זי"ע, נתעלה ברוב קדושתו במדריגה גדולה מאוד, ונזדככו כל חושיו עד שבא לבחינה זו שלא ראו עיניו רק דבר שבקדושה, לכן כאשר באו לפניו אינשי דלא מעלי, לא הכיר עליהם את צלם הקדושה, לכן ראו אותם עיניו הקדושות רק בצורתם הבהמית.        

(מתוך ספר נחלת שדה פרשת פקודי אות י')