למה אסור להקריב שאור ודבש?-ואולי שני אלו הם דברים של פינוק ולכן נאסר להקריבם,כדי לומר שאין ה' צריך פינוקים מבנ"י.אלא הריח ניחוח הוא מחשיבות מעלת הקרבן שגורם ריח ניחוח,ולא בא הניחוח מפינוק של ה' ח"ו, שזה מן הסתם היו עושים לע"ז מגישים אוכל טוב לפנקו,ואין זה רצון ה' אלא ריח ניחוח של קדושה.

אפשרות נוספת-המאכל של המלאכים הוא מצה(כמו שמביא מרן גדול הדור הגר"ש גורן זצוק"ל זיע"א-במועדי ישראל) וזהו לחם של שמים שאין בו שאור שמרמז על יצה"ר,שהשאור טופח כמו יצה"ר שכמה שניכנעים לו הוא מתגבר יותר,שאי אפשר לומר רק בזה אחטא,אלא אם חוטא הוא מדרדר הלאה יותר.לכן אין להביא חמץ למזבח שמקשר לשמים,שמעלה לשמים, ששם אין מקום ליצה"ר.וכן דבש מביא אושר ושמחה לאדם,ויש חשש של "וישמן ישורון ויבעט" שמרוב אושר יבוא לכפור בה'.לכן הדבש גם קצת מרמז על יצה"ר ולכן אין להביאו לה' כקרבן שעולה השמימה. אולם מותר להביאם כ"קרבן ראשית"-'איזה הוא קרבן ראשית?-שתי הלחם ובכורים,ולמה ניקראו ראשית?שהן ראשית לכל המנחות,וכן הוא אומר "בהקריבכם מנחה חדשה לה' " ובבכורים הוא אומר "ראשית בכורי אדמתך" '(תורה תמימה על הפס') שבאותם דברים שהם ניקראים "ראשית" מותר,שמתחילה תופסים אותם לה',שלא נותנים ליצה"ר לתפוס מקום אלא מתחילה מייעדים לה'.וגם אז צריך להיות כח של ציבור קדוש שדואג שלא ישתלט יצה"ר,ולכן 'לכדתניא יכול יהא יחיד מתנדב ומביא כיוצא בה נדבה,וקורא אני בה "מוצא שפתיך תשמור ועשית"?- ת"ל "קרבן ראשית תקריבו",ציבור אמרתי לך ולא יחיד'(מנחות נח,א).וגם בזה צריך שהקדושה תהא אופפת אותם,ולכן 'יכול לא יהא יחיד מביא(בנדבה) שאינו מביא חובתו כיוצא בה,אבל יהא ציבור מביא (בנדבה) שמביא חובתו כיוצא בה?-ת"ל אותם'(שם) שההבאה תהא בחובת הקדושה,שצוו להביא,ולא מנדבה,שע"י שחובה להביא,יש קדושה שמחייבתם ובכך אופפת אותם,וכל זאת להרחקת יצה"ר ובכך קרוב ל"ראשית" קודם החטא.לכן מביאים מלח בכל קרבן שהוא מרמז על קודם לחטא,פרש"י 'מלח ברית-שהברית כרותה למלח מששת ימי בראשית שהובטחו המים התחתונים ליקרב במזבח במלח וניסוך המים בחג'(ב,יג) יש ברית למלח מהבריאה,קודם לחטא עץ הדעת. ועוד שהובטח למים תחתונים וכו',כך שמרמז על ההבדלה בין מים עליונים לתחתונים וכך כעין מרמז על הבדלה בין מעלה למטה, שהמלח (כמייצג מים תחתונים)בא לחבר לשל מעלה.וגם המלח משמר את הבשר ולכן כעין רמז שהוא ההפך מיצה"ר שגורם לחטא שמביא כליון לאדם,ולכן בכל קרבן הוא בא.

עוד אפשר-דבש מאיר עיניים,ולחם מביא דעה לאדם(כמו שנאמר למ"ד עץ הדעת היה חיטה)ולכן לא מקריבים אותם,כיון שלמעלה הכל ברור ואמיתי,שרק בעוה"ז יש דעה שקרית,ואילו למעלה אין צורך לחפש אמת כיון שהיא ברורה ומאירה,ולכן אין להקריבם.ודווקא חמץ לא מקריבים,אבל מצה כן מקריבים כיון שע"י דעה מרובה וחזקה יכולים להגיע לאמת,עד הבנה של מעלה('חכם עדיף מנביא')ולכן במצה שעובדים עליה קשה,כעין מיישרים את השכל לאמת,ואז ראוי לקדושה.ומותר להביא חמץ ודבש בקרבן ראשית שמרמז על ראשית העולם שקודם לחטא שאז הדעה היתה ישרה לה'.