"אָמַר לָהֶם, צְאוּ וּרְאוּ אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיִּדְבַּק בָּהּ הָאָדָם. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, עַיִן טוֹבָה..."  (אבות ב, ט)

כתב שלמה המלך ע"ה (משלי כב, ט): "טוֹב עַיִן הוּא יְבֹרָךְ", על פי פירושו של רבי ירוחם ליבוביץ זצ"ל, מנהלה הרוחני של ישיבת מיר  (דעת חכמה ומוסר ח"ב, מאמר ז'), יש בו גילוי מדהים על סוד הברכה ומקורה. הכל רוצים שיושפע עליהם ממרומים שפע של ברכות - מהי הדרך? הפסוק מגלה "טוֹב עַיִן הוּא יְבֹרָךְ", מי שעינו טובה באחרים ומעניק להם משלו - הוא יבורך מפי עליון.

כל הבריאה מקבלת שפע מה' יתברך: "ואתה מחיה את כולם", והזכות לברכת השפע היא כאשר האדם משפיע לאחרים, כולו עבור זולתו.

סוד הדברים הוא, שכל מציאותו של האדם אינה לעצמו אלא לזולתו. עלינו להתייחס למציאות זו כאל צינור, שמהותו הינה העברה עבור אחרים. ומתי הצינור שופע? כאשר אין בו דברים המעכבים את זחילת המים דרכו. אם יש בו סתימה, או שהוא עקום, או יש בו חור, אפילו צינור אינו, כי אין הוא ממלא את תפקידו.

כך הוא האדם - הוא בבחינת צינור להשפיע טובה לאחרים, ומי שאינו מעכב אצלו את הטובה אלא ממשיך להשפיע אותה הלאה - הרי הוא צינור טוב ויזכה להמשיך לקבל שפע רב.

כאשר מתבוננים בבריאה מבחינים כי זהו סודה - כל מה שאנו רואים לא נברא לצורך עצמו. השמש נוצרה כדי להשפיע אור לאחרים ולעצמה אין בכך כל תועלת, וכך הם הירח והכוכבים, ההרים והמים, כולם נבראו רק לתועלת אחרים ואין להם תועלת עצמית.

דמויות הוד שזהרו בכל דור מסרו את כל אשר להם לזולת. מסופר על האדמו"ר מִסֶּרֶט וִיזְ'נִיץ, בעל "מקור ברוך", זיע"א, כי בשלהי מלחמת העולם השניה הוא שהה בעיר טשרנוביץ עם קבוצת יהודים, ולא עלה בידם לאפות מצות מהודרות. כמה ימים לפני פסח נודע להם שהאדמו"ר מִסְּקוּלֶן, זיע"א, הצליח לאפות מצות מהודרות, והוא שלח את בנו לבקש ממנו מצות, ובטרם יצא לדרך אמר הרבי לבנו: בקש ממנו שש מצות, ולא רק שלוש מצות.

הרבי נתן לילד שלוש מצות, והילד ביקש: אבא אמר לי להביא שש מצות. הרבי מִסְּקוּלֶן התפלא מאוד, לא נותרו לו הרבה מצות, אך בכל זאת הוא נתן לו עוד שלוש מצות.

כמה שעות לפני ליל הסדר קרא הרבי מִסֶּרֶט וִיזְ'נִיץ לבנו, נתן בידו שלוש מצות ואמר לו: אני מכיר את הרבי מִסְּקוּלֶן, כנראה הוא חילק את כל המצות לאחרים ולא השאיר לעצמו כלום. לבן ביקשתי עוד שלוש מצות כדי שיישארו גם לו.

אכן כך היה (שבט מישראל, עמ' שע"ב).

טוֹב עַיִן הוּא יְבֹרָךְ.

"ותן חלקנו"