"לא תעשו עול במשפט לא תשא פני דל ולא תהדר פני גדול בצדק תשפט עמיתך" (ויקרא יט,טו). '"לא תעשו עול במשפט" – בדין. מלמד שהדיין המקלקל את הדין קרוי עול, שנאוי, משוקץ, חרם, ותועבה. וגורם לחמשה דברים: מטמא את הארץ, ומחלל את השם, ומסלק את השכינה, ומפיל את ישראל בחרב, ומגלה אותו מארצו' (ספרא). התו"כ לא מפרט כיצד למד זאת, בא רש"י על הפס' ומסביר: '"לא תעשו עול במשפט" – מלמד שהדיין המקלקל את הדין קרוי עול שנאוי ומשוקץ חרם ותועבה. שהעול קרוי תועבה, שנאמר (דברים כה) "כי תועבת ה'” וגו' "כל עושה עול", והתועבה קרויה שקץ וחרם, שנ' (שם ז) "ולא תביא תועבה אל ביתך והיית חרם כמוהו שקץ תשקצנו" וגו''. הת"ת מפרט ומסביר את הדרשה שבתו"כ: ' ... ובאור דרשה זו, משום דילפינן כל אלה מע״ז, דהכא כתב "תועבה”, וגבי ע״ז כתיב "תועבה" כמש״כ, וגבי ע״ז כתיב כל החמשה דברים, בס״פ זו כתיב "לטמא את מקדשי ולחלל את שם קדשי”, דהיינו מטמא מקדש ומחלל השם, ובפ׳ בחקתי כתיב "וגעלה נפשי אתכם" דהיינו סילוק שכינה, "ואתכם אזרה בגוים" דהיינו מגלה את ישראל, "והריקותי אחריכם חרב”, היינו מפיל את ישראל בחרב, כך מצאתי הבאור באדרת אליהו להגר״א. אך יש לפרש כל אלה גם ע״ד הפשט, מחלל השם כמשמעו, שמשפיל כבוד התורה והמצוה, ומטמא מקדש מקום מושב הדיינים [מקום הסנהדרין היה בלשכת הגזית במקדש כמש״כ ר״פ משפטים], ומסלק השכינה מישראל י״ל ע״פ מ״ד בסנהדרין ז׳ א׳: כל דיין שדן דין אמת לאמיתו משרה שכינה בישראל, שנאמר "אלקים נצב בעדת א'ל בקרב אלקים ישפוט”, וממילא אם להיפך – מסלק הוא את השכינה, וכ״א בשבת קל״ט א׳: אין הקב״ה משרה שכינתו בישראל עד שיכלו שופטים רעים מישראל. ומפיל את ישראל בחרב ע״פ מ״ש בשבת ל״ג א׳: בעון עיות הדין וקלקול הדין חרב בא לעולם. וע״ל בפ׳ בחקתי בפ׳ "והבאתי עליכם חרב נוקמת" וגו׳. ומגלה אותם מארצם – ע״פ מש״כ בישעיה א׳ "ציון במשפט תפדה”'. אולי אפשר להוסיף ולומר שהתו"כ למד את הגנאי למעוות את הדין ע"פ הפס' כמו שמביא רש"י, וע"פ זה גם למד מה העונש עליהם: בגלל שנקרא עול אז הוא מטמא את הארץ, כיון שה' חותמו אמת (שבת נה,א), וממילא גילויו בעולם זה בגילוי של אמת, ממילא כשיש עול שזה אי יושרה – שאינו אמת (שהוא ההיפך מ”בצדק תשפט עמיתך”), אז גורם לריחוק מה' וקדושתו, וממילא בזה עושה שמביא טומאה לארץ – שמטמא את הארץ. (וכן בעצם שעושה עוול שזה נגד ציווי ה' שנאמר כאן, אז בשל כך מביא טומאה לארץ [ובפרט שמתגלה בארץ בבעלי הדין]). כיון שנקרא שנאוי (שבפס' נאמר "כי כל תועבת ה' אשר שנא" [דברים יב,לא. כמו שמביא הת"ת]), זה מרמז שהוא מחלל את שם ה', כעין שגורם ששם ה' יהיה מחולל – שישנאו את שם ה', לכן כנגד זה ה' שונאו. וכן כיון שה' שונאו הוא מתרחק ממנו, וממילא זהו מיעוט בגילוי ה', שזהו כחילול שם ה' שמרחק את גילוי שם ה'. כיון שנקרא משוקץ, אז יש ריחוק והבדלה ממנו (כריחוק והבדלה מכל דבר משוקץ), שזהו שגורם לסילוק שכינה, שתהיה מרוחקת ומובדלת ממנו. כיון שנקרא חרם, גורם להפלת בנ"י בחרב, כמו החרמת דבר, שלוקח ממנו. כיון שנקרא תועבה, שה' מתעב אותו – סולד ממנו, לכן מגלה אותו מארצו, כדי שלא יהיה בארץ – במקום של בית ה'. אולי אפשר גם שכיון שעושה עוול במשפט אז בזה הוא מעוות את גילוי רצון ה' בעולם, (שהדיינים צריכים להראות לבנ”י את דעת ה',) ולכן זה עומד נגד כלל התורה שהיא גילוי רצון ה' בעולם (לכן גם לומדים מע"ז את כינויי הגנאי לדיין הזה, כיון שבזה עושה כמו ע”ז, שפועל נגד גילוי אלוקותו של ה' בעולם, שה' הוא הקובע מה לעשות עם בריותיו. ועוד שהתורה וע”ז הם זה מול זה). לכן נענש כנגד חמשה חומשי תורה: כנגד ספר בראשית שבאה להראות שהארץ שלנו ('"בְּרֵאשִׁית" – אמר רבי יצחק: לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ"הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם" (שמות יב ב), שהיא מצוה ראשונה שנצטוו ישראל. ומה טעם פתח בבראשית? משום (תהלים קיא ו) "כֹּחַ מַעֲשָׂיו הִגִּיד לְעַמּוֹ לָתֵת לָהֶם נַחֲלַת גּוֹיִם". שאם יאמרו אומות העולם לישראל: "לסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גוים", הם אומרים להם: "כל הארץ של הקב"ה היא; הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו. ברצונו נתנה להם, וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו"' [רש"י בראשית א,א]) בא העונש שמטמא את הארץ – שזהו ההיפך מגילוי רצון ה' בקשר לארץ (שה' רוצה לתת לנו את הארץ). כנגד ספר שמות שבה יש את מכות מצרים וקריעת ים סוף ומתן תורה שכל אלו היו גילוי ה' בעולם, הוא גורם לחלל את שם ה'. כנגד ספר ויקרא שהוא מדבר על העבודה במקדש, ששם יש השראת שכינה, הוא גורם לסילוק שכינה. כנגד ספר במדבר שמספר על בנ"י בזמן המדבר, שנענשו ומתו (דור יוצאי מצרים) במדבר, הוא גורם להפיל את ישראל בחרב. כנגד ספר דברים שנאמר בכניסה לארץ ע"י משה שהתחנן ליכנס לארץ, הוא גורם להגלות את ישראל מארצם. אולי בפס' כאן נרמז על חמשת הדברים: נקרא עול, כמו שמופיע כאן "לא תעשו עול במשפט", וכנגד זה מטמא את הארץ, שמגלה עוולה בכל הארץ במעשיו, וכך מגלה עיוות של רצון ה', ולכן בזה מטמא את הארץ. “לא תשא פני דל" כנגד זה נקרא משוקץ, שהוא מתגלה כמחובר לדלים ובזויים, שמתרחקים מחברתם כעין משוקצים, וכנגד זה גורם לסילוק שכינה, כמו שמסתלקים מלשכון עם הבזויים. “ולא תהדר פני גדול" כנגד זה נקרא שנואי, כמו ששונאים את האנשים החשובים (מקנאה וכדו'), וכנגד זה גורם לחילול שם ה', שה' הוא הגדול והחשוב וכעין משניאו בעולם. "בצדק תשפט עמיתך" מתפרש בשתי צורות: '"בצדק תשפוט עמיתך" – כמשמעו. ד"א: הוי דן את חבירך לכף זכות (סנהדרין לב)' (רש"י). לכן מתגלה בשתי צורות: כנגד כמשמעו – כפשוטו שזה מצוה לשפוט ביושר, כנגד זה נקרא חרם כעין שמוציא מבעלותו, שכאן כשלא עושה משפט ישר הוא גורם להוצאה מבעליו שלא כדין, ובזה נענש להפלת בנ"י בחרב שנלקחת נשמתם שלא כדין (או שמגורשים מהארץ, שנלקחים ממקומם שיש להם בעלות עליו, שכך מוציא מבעלותם). וכנגד הדרשה לדון את חברך לכף זכות, הוא נקרא תועבה, כעין שמתעב את חברו ולכן לא מוכן לראות לו זכות, כנגד זה מביא גלות, שה' כביכול מתעבנו ולא רואה לנו זכות בכדי שנשאר בביתו – בא"י (או שבנ"י נהרגים בחרב, שלא רואה לנו זכות בכדי שננצל). לכן חמשת אלו קיימים בעניין עשיית הדין, ולכן דיין הפוגם בדין נאמר עליו חמשת כינויי הגנאי, ומביא לחמשת העונשים הנ"ל, כיון שהם קשורים בחטאו.