פרשת צו - פרשת המקדש

המאדירים את הניסים שבמקדש – 

עושים שלא כתורה

הרב ישראל אריאל שליט"א

ראש ישיבת המקדש

וראש ומייסד מכון המקדש

ראיתי חוברת המתארת את חג הפסח במקדש כחג שכולו ניסי ניסים. שם מבואר כיצד נכנסו ישראל לעזרה להקרבת הפסח, וכחצי מליון איש השתתפו בכל אחת מן הכיתות. זאת, לאור דברי הגמרא בפסחים סד, ב האומרת, שאגריפס מנה את הפסחים ומצא שהיו כפליים כיוצאי מצרים, ואין לך פסח שלא נימנו עליו עשרה אנשים, נמצא, שהיו בירושלים שנים עשר מליון עולי רגלים. לפי חשבון זה עמדו בכל אמה שבעזרה ארבעה אנשים וארבעה כבשים, וזמן השחיטה לכל אחד היה שניה אחת.

עוד כתבו שם שלפי חשבון זה, המקריבים עולת ראיה היה מספרם רב יותר, שכן, כל הזכרים חייבים בעולת ראיה בחג עצמו – בחמישה עשר בניסן, נמצא שבכל אמה ואמה שבעזרה עמדו ארבע מאות אנשים וארבע מאות כבשים. כל אלה הביאו את הקרבן בו ביום, נמצא, שכל אחד עשה את קרבנו בחלקיק שניה.

כן גם באו כל עולי הרגל להתפלל במקדש וכל אלה נכנסו לעזרת ישראל בלבד, שהיא מקום קטן, שכן, ארכה מאה ושלשים וחמש אמה על אחת עשרה אמה, כלומר כשבעים מטר על חמשה מטר. כל ישראל נכנסו לשם לתפילה ולהשתחויה, נמצא, שהחזיק המועט את המרובה. ועוד הרבו שם באותה חוברת נפלאות כהנה וכהנה על הניסים שהתרחשו במקדש. החוברת מסתיימת בתפילה, שכך נזכה למעשה ניסים במקדש שיבנה במהרה.

מחבר החוברת לא שם לב, לכמה הלכות בסיסיות, וכגון ההלכה, שאפשר להביא עולת ראיה בשותפות, דבר שמצמצם את מספר הקרבנות, כמו כן האפשרות להביא עולת ראיה בשאר ימי החג, כמו כן ההלכה שהותר בזמן הרגל להכנס אף לתפילה לא רק לעזרת ישראל אלא לכל מקום בעזרה, ובכך ניתן ליותר אנשים להכנס לעזרה במרחב זמן של שבעה ימים (ראה את ההלכות ומקורן ב'מחזור המקדש' לפסח בעמ' 48. כן ראה במחזורי המקדש ובסידור המקדש בירורים שונים בדבר המקומות שהותר לישראל להכנס ביום הכיפורים וברגלים).

ראה במחזור המקדש לפסח שם, שהכל היה בגדר הסבירות ובדרך הטבע. באשר למה שאמרו חז"ל, שמקריבי הפסחים היו - 'כפליים כיוצאי מצרים', דיברו חכמים לשון הבאי. ראה הרחבת דברים במסכת תמיד כ"ט, א. כן ראה במשנה נדרים ג, ב: 'נדרי הבאי [כיצד?] קונם אם לא ראיתי בדרך הזה כיוצאי מצרים!' – שאין נדרו נדר, שכן, כך רגילים בני אדם לומר – ראה תוספות יום טוב שם'.

כן הרחבנו בסידור המקדש ובמחזורי המקדש בכמה מקומות, שאין להפריז בניסים שנעשו במקדש, שכן, 'אין הדבר מביא לא לידי יראה ולא לידי אהבה' (רמב"ם הלכות מלכים בסוף). ודווקא במקדש נאמר, שאין לסמוך על הנס, וכגון, מה שציוותה התורה לעשות את שולחן לחם הפנים עם מנקיות עשויות כחצי קנה, כדי שתהא הרוח נושבת בין הלחמים שלא יתעפשו. זאת, למרות שנעשה נס בלחם שהיה נשאר בטריותו – כמובא ביומא (כא, א): 'נס גדול היה נעשה בלחם הפנים, סלוקו כסדורו, שנאמר (שמואל א' כא): לשום לחם חם ביום הלקחו'. וכן מה שהעסיקו חכמים את הכהן הגדול בליל יום הכיפורים, שלא יבוא לידי קרי, למרות שהיה זה אחד מעשרה ניסים במקדש שלא אירע קרי לכהן גדול ביום הכיפורים. עם זאת, מובא בירושלמי שהעסיקו את הכהן הגדול בלימוד כל הלילה, ומוסבר שם, שאין סומכין על הנס אף לא במקדש. וכך עולה מדברי חז"ל, שהניסים שבמקדש היו ניסים בדרך הטבע, וחז"ל, הם שהפנו את תשומת לבנו להבחין, שלמרות שהכל נעשה בדרך הטבע - נס הוא.

אף כאן לימדנו בעל ספר החינוך, שמצוה מן התורה לעשות מעשים טבעיים לבטל את הנס גם במקום שישנו, וכגון, כשאש יורדת משמים. ולמרות הנס מצוה על הכהנים להביא עצים ואש לפני ה' על המזבח ולהסתיר את הנס, כדי להראות שמעשה ידיהם של ישראל חביב לפניו ממעשה ניסים משמים.

ובאשר לאלו הבאים ומאריכים בניסים שבמקדש ומאדירים אותם, על כגון זה נאמר: 'ובוצע ברך – נאץ ה''. שכן, באים הם לכאורה 'לברך' את ה' ולהפליא את הלב בניסים, אך בפועל – 'ניאץ ה'', שכן, בכך מרחיקים את ישראל מקיום מצות בנין הבית ומחידוש העבודה. כי מה אומר אדם לעצמו? - הרי הכל במקדש מעשה ניסים, ממילא, מה לו לבשר ודם להתערב במעשה שמים ולקיים את מצות בנין הבית וחדוש העבודה, הרי הכל ייעשה מלמעלה!

שבת שלום