"לך נא אל הצאן וקח לי משם שני גדיי עזים טבים ואעשה אתם מטעמים לאביך כאשר אהב. והבאת לאביך ואכל בעבר אשר יברכך לפני מותו" וגו' (בראשית כז,ט-י). '"שני גדיי עזים" – וכי שני גדיי עזים היה מאכלו של יצחק? אלא פסח היה, האחד הקריב לפסחו והאחד עשה מטעמים, בפרקי דר"א' (רש"י). '… הלך והביא שני גדיי עזים, וכי שני גדיי עזים היה מאכלו של יצחק, והלא די לו באחד, שנא׳ "צדיק אוכל לשובע נפשו”? אלא אחד כנגד הפסח ואחד לעשות לו מטעמים לאכול, דתנינן: הפסח אינו בא אלא על השבע' (פרקי דר"א, לב). [לפי רש"י עשה יצחק קרבן פסח, ואילו לפי הפרקי דר"א לא עשה יצחק ממש קרבן פסח, אלא עשה כנגד פסח שלעתיד]. נראה שאצל יצחק במיוחד מודגש הפסח כיון שמהולדתו יש קשר לגלות מצרים (ז”א מאז הגלות שנאמרה לאברהם ששיאה בגלות מצרים): '"כי גר יהיה זרעך" – משנולד יצחק עד שיצאו ישראל ממצרים ת' שנה' וכו' (רש"י. בראשית טו,יג), לכן יש בו קשר לגילוי עשיה במיוחד של פסח – של היציאה מהגלות שכעין החלה ממנו. גם אברהם ויעקב ירדו למצרים לעומת יצחק שלא ירד למצרים, כך שיש בו גילוי שלם של ישיבת א"י ('"גור בארץ הזאת". א"ר הושעיה: את עולה תמימה, מה עולה אם יצאת חוץ לקלעים היא נפסלת, אף את אם יצאת חוץ לארץ נפסלת'. ב”ר סד,ג), שזה ההיפך מגלות מצרים (ולכן הלשון החמישית בגאולת מצרים היא "והבאתי" וגו'), לכן אצלו מתגלה כנגד קרבן פסח. הברכות נתנו בהקשר לקרבן פסח, ולכן מובן שיצחק ברכו בעשרה ברכות כנגד המאמרות: 'רבי יהודה אומר: עשרה ברכות ברך יצחק ליעקב על טללי שמים ועל דגן הארץ, כנגד עשרה מאמרות שבהם נברא העולם, שנאמ׳ "ויתן לך האלקים מטל השמים" וגו׳' וכו' (פרקי דר”א שם). שזה דומה לעשרת המכות (שזה גילוי של פסח) שהם כנגד עשרת הדברות שהם כנגד המאמרות: 'נאמרו עשרת הדברות כנגד עשרה מאמרות שבהם נברא העולם … נאמרו עשרת הדברות כנגד עשר מכות שהביא הקדוש ברוך הוא על המצרים במצרים' וכו' (פסיקתא רבתי, כא). נראה שיצחק ידע שעשו רשע, אולם חשב שאולי יכול לחזור בתשובה, כמו שבנ"י ביציאת מצרים היו במ"ט שערי טומאה, שהיו שקועים בע"ז ובכ"ז יצאו ונטהרו. אולם לא ידע שעשו כבר ירד כ"ך נמוך שכבר לא יחזור בתשובה, ולכן רצה לתקנו, אולם משמים פעלו כדי שיעקב יקבל ולא עשו, כיון שעשו יצא מחלק הקדושה של האבות. לכן נתכהו עיניו כדי שיטעה ויברך את יעקב: 'וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו – לָמָּה כָהוּ עֵינָיו? לְפִי שֶׁהָיָה צָפוּי לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁיִּצְחָק יְבָרֵךְ לְעֵשָׂו. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, יִכְהוּ עֵינָיו וְיָבֹא יַעֲקֹב וְיִטֹּל אֶת הַבְּרָכוֹת וְלֹא יְהֵא יוֹדֵעַ יִצְחָק לְמִי הוּא מְבָרֵךְ' וכו' (תנחומא "תולדות" סימן ח). יצחק אומר לעשו: 'הגיע ליל יום הפסח, וקרא יצחק לעשו בנו הגדול ואמר לו: בני, זה הלילה כל העולם כלו אומרים בו הלל, ואוצרות טללים נפתחים בזו הלילה, עשה לי מטעמים, עד שאני בעודי אברכך' וכו' (פרקי דר"א שם). אמנם אמר שאוצרות טללים נפתחים בלילה הזה, אבל כשבירכו ברכו בכמה וכמה ברכות שונות, כך שיוצא שיש בלילה זה כח גדול של שפע ברכה שמגיע לבנ“י, שמתחיל בפתיחת אוצרות הטללים ומתחזק לכלל הברכות, שזהו זמן הלל שמהללים את ה' על כל הטוב שמגיע אלינו בעולם בשל כח הברכה בלילה הזה, וכך מתחזק כח הברכה עוד יותר ואנו מתברכים משמים. כיון שהיציאה ממצרים זה לא רק יציאה מעבדות, אלא זה חיבור לשכינה ולא"י (שיציאת מצרים סופה בכניסה לארץ), ולכן זה מביא שפע ברכה, רוחני וגשמי (שבחיבור השכינה לעולם הכל מתקדש ונעשה טוב גלוי, שהגשמי נעשה לשימושנו לקודש, וזהו מעלת א”י שהגשמי מחובר לקודש). אולי לכן אומרת הגמ': '(שמות יא, ב) "דבר נא באזני העם" וגו'. אמרי דבי רבי ינאי: אין נא אלא לשון בקשה. אמר ליה הקב"ה למשה: בבקשה ממך, לך ואמור להם לישראל: בבקשה מכם, שאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב, שלא יאמר אותו צדיק (בראשית טו, יג) "ועבדום וענו אותם" קיים בהם, "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול" לא קיים בהם. אמרו לו: ולואי שנצא בעצמנו. משל לאדם שהיה חבוש בבית האסורים, והיו אומרים לו בני אדם: מוציאין אותך למחר מבית האסורין, ונותנין לך ממון הרבה. ואומר להם: בבקשה מכם הוציאוני היום, ואיני מבקש כלום' (ברכות ט,א-ב). מה העניין שדווקא אברהם יגיד, ואם הוא לא יגיד אז אין בעיה שלא יתקיים "ויצאו ברכוש גדול"? ובכלל למה שדווקא אברהם יקפיד על כך? אלא שסתם אדם מבין שאמנם ה' אמר שיקבלו רכוש, אבל אם הם מוותרים אז זו זכותם, כמו המשל שמובא, שה' אמר שיצאו ברכוש גדול, אבל אם ויתרו על כך אין בזה קפידה. אולם אברהם הוא שמקפיד על כך, כיון שאברהם היה משתמש עם ממונו כדי להפיץ את שם ה' בעולם ('"ויקרא שם בשם ה' א'ל עולם". אמר ריש לקיש: אל תיקרי ויקרא, אלא ויקריא. מלמד שהקריא אברהם אבינו לשמו של הקב"ה בפה כל עובר ושב. כיצד? לאחר שאכלו ושתו עמדו לברכו. אמר להם: וכי משלי אכלתם? משל אלקי עולם אכלתם, הודו ושבחו וברכו למי שאמר והיה העולם' [סוטה י,א-ב]). לכן אצל אברהם כשיוצאים ממצרים, מטומאה לגאולה, להיות עבדי ה', זה בא ביחד עם שפע רכוש כדי שיוכלו להפיץ את שם ה' בעולם (שזהו שורש גאולתנו), לכן דווקא אברהם הוא שהקפיד על כך (שלכן ה' אמר לו שיצאו ברכוש גדול, שזה כגילוי של אברהם בבניו). לכן נראה שכך בכל פסח בכח הגאולה בא לנו גם שפע ברכות, שבמהות ליל הסדר מתגלה בכל אדם שכאילו הוא עצמו ממש עכשיו יוצא ממצרים, וכך בא לו גם שפע ברכות, יחד עם אמירת ההלל לה' על גאולתנו ועל כל הטוב שנותן לנו.