"צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה" (ויקרא ו, ב)

בפרשת צו נאמר הציווי לאהרון ולבניו על הקרבת קורבן העולה: "צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה".

ואילו בהפטרה של פרשת צו נאמר (ירמיהו ז, כב): "כִּי לֹא דִבַּרְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם וְלֹא צִוִּיתִים בְּיוֹם הוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח".

ניתן לראות את הקשר בין ההפטרה לפרשה מהפסוקים הנ"ל, אך התיאור העולה מן ההפטרה אינה נראית כמשלימה לפרשה (כפי שבדרך כלל הקשר בין ההפטרה לפרשה), אלא כמעט כהפוכה לפרשה, כאשר באוזני הציבור מושמעים דברי הנביא בשם ה' כאילו לא ציווה אותם על דבר עולה וזבח.

דברי הנביא צריכים הסבר כיצד הוא מודיע "וְלֹא צִוִּיתִים בְּיוֹם הוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח", כאשר בפרשה כתוב במפורש על הציווי לאהרון ובניו "צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו".

פרשנים עסקו בשאלה זו על פי דרכם. יש שדייקו בכתוב ופתרו: ביום הוציאי לא ציוויתי, מאוחר יותר ציוויתי (רד"ק). הרמב"ם, בספרו "מורה נבוכים" (ג, לב) רואה בדברי הנביא ירמיהו ביסוס לקביעתו שמצוות קורבנות שבתורה הן על דרך "הכוונה השנייה", כלומר לא מצוות הראויות מלכתחילה כמו התפילה, אלא כמין "ויתור" מצמצם של התורה, לאפשר לבני ישראל לעבוד את ה' באמצעות קורבנות, כדרך שמורגלים היו בני אדם בשעתו לעבוד.

פתרונות אלו יפים ללומד בעיון את נבואת ירמיהו, לא כן לציבור המאזין לדברי התורה וההפטרה ברצף אחד. על כורחו צריך הציבור לשים את ליבו להמשך דברי הנבואה ולמצוא בהם פשר (ירמיהו ז, כג): "כִּי אִם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה צִוִּיתִי אוֹתָם לֵאמֹר: שִׁמְעוּ בְקוֹלִי וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹקִים... וַהֲלַכְתֶּם בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אֶתְכֶם".

הרי זה לעומת זה: קורבנות, לעומת שמיעה בקול ה' והליכה בכל הדרך שהוא מצווה. מתח זה בין קורבנות לשמיעה בקול ה', עולה גם מגערתו של שמואל הנביא בשאול המלך (שמואל א', טו, כב): "וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל הַחֵפֶץ לה' בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל ה', הִנֵּה שְׁמֹעַ - מִזֶּבַח טוֹב, לְהַקְשִׁיב - מֵחֵלֶב אֵילִים".

השאלה אינה חיוב קורבנות או שלילתם, אלא היחס והמיקוד. האם הקורבנות הם הדבר המרכזי במערכת התורה, או רק חלק ממערכת כוללת. אכן יש ציווי על קורבנות, אבל אין הם העיקר שאי אפשר בלעדיו. העיקר שעדיין תקף לגבינו בכל עת ובכל זמן, הוא: שמיעה בקול ה' והליכה בכל הדרך שציווה אותנו.

ההפטרה מסיימת בפסוק (ירמיהו ט, כג): "הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי כִּי אֲנִי ה', עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ, כִּֽי בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם ה' ", שהיא גם החתימה של הפטרת תשעה באב, ואפשר שיש כאן מטרה דומה בשני המקרים: להורות שלמרות שבית המקדש חרב בעוונותינו ועדיין לא נתחדשה העבודה, בכל זאת קיימת אפשרות להשכיל ולדעת את ה', איך? "שִׁמְעוּ בְקוֹלִי... וַהֲלַכְתֶּם בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אֶתְכֶם".

הרב יהודה שביב זצ"ל, מהספר: "בין הפטרה לפרשה"