'כל מי שיש בידו שלשה דברים הללו, מתלמידיו של אברהם אבינו. ושלשה דברים אחרים, מתלמידיו של בלעם הרשע. עין טובה, ורוח נמוכה, ונפש שפלה, מתלמידיו של אברהם אבינו. עין רעה, ורוח גבוהה, ונפש רחבה, מתלמידיו של בלעם הרשע. מה בין תלמידיו של אברהם אבינו לתלמידיו של בלעם הרשע? תלמידיו של אברהם אבינו, אוכלין בעולם הזה ונוחלין בעולם הבא, שנאמר (משלי ח) "להנחיל אוהבי יש, ואוצרתיהם אמלא”. אבל תלמידיו של בלעם הרשע יורשין גיהנם ויורדין לבאר שחת, שנאמר (תהלים נה)  "ואתה אלקים תורידם לבאר שחת, אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם, ואני אבטח בך”' (אבות ה,יט). (ראה הסבר בהרחבה למשנה זו ב'אבות לבנים' למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א). נאמר תלמידיו של אברהם מול תלמידיו של בלעם, שזה קשור למעשים, כלימוד מוסר, שמי נוהג כך הוא כתלמידו של אברהם וכך הוא כשל בלעם. אולם כיון שזה דבר שמתגלה באברהם אבינו, אז לכאורה נראה שי"ל שזה מתגלה גם בנו בטבענו כבניו, לכן נראה שיש כאן גם רמזים על המידות שהם הזיהוי של בנ"י: ' … אמר: שלשה סימנים יש באומה זו: הרחמנים, והביישנין וגומלי חסדים. רחמנים, דכתיב (דברים יג, יח) "ונתן לך רחמים ורחמך והרבך". ביישנין, דכתיב (שמות כ, כ) "בעבור תהיה יראתו על פניכם", גומלי חסדים, דכתיב (בראשית יח, יט) "למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו" וגו'' (יבמות עט,א). שמי שיש בו עין טובה שאין בליבו קנאה על חברו, וכבוד חברו חביב עליו כשלו (רש"י), אז ברור שבאחד כזה מתגלה מידת הרחמנים, שהרי לא מופרד ממנו בקנאה אלא רוצה בכבוד חברו, ולכן מתחבר ומרחם עליו, בשל שמרגיש בצערו. מי שיש בו רוח נמוכה שהוא עניו ושפל רוח, ודאי שמתגלה בו גם מידת הביישנות, שהיא קשורה לענוה. מי שיש בו נפש שפלה שמשפיל עצמו בין הבריות ומעורב ביניהם ואינו גס רוח (רש"י), ודאי שכשיראה שחברו צריך עזרה הוא יעזור לו כחלק מעירובו עם הבריות, שמקטין עצמו ולכן רואה חשיבות גדולה לעזור לחברו שבעיניו הוא חשוב, ולכן יפעל ויגמול עמו גמילות חסד. (ע"פ שיטת המאירי שעין טובה זה השמח בחלקו, שמזה מתגלגל גם מה שמביא רבנו יונה שהוא גם נדיב ומבקש להיטיב לאחרים, אז זה כנגד גמ"ח, וממילא נפש שפלה זה כנגד רחמנים, שלמאירי הפירוש בנפש שפלה זה שמתרחק מתאוות עד שאינו מתאוה אפילו למותר לו, ממילא אם אדם מגיע למצב כזה שנפשו מתוקנת מתאווה, אז כשיראה את חברו זקוק לעזרה יתמלא עליו רחמים, כי אין את התאווה שמכסה את ליבו לעצמו שבזה נעשה עיוור לצער חברו, אלא נפשו הנקיה תתחבר לחברו וממילא יכאב לו כמו לחברו ויתמלא עליו רחמים). [אולי אפשר ששלושת אלו מתגלים אצל אברהם כגילוי המהות הראויה, ולכן זה גם מתגלה בנו כבניו. והנה יש לנו שלושה אבות, ולכן נראה שאצל כל אחד מתבטא במיוחד מידה אחת, שאברהם היה איש החסד ולכן בו במיוחד מתגלה עין טובה, שמפזר את ממונו ודואג לאנשים, ועושה למען ה'. יצחק מסר עצמו לעקידה ולא התווכח עם אברהם, שזה רוח נמוכה שכפף עצמו כלפי אברהם בענוה גמורה. יעקב חי אצל לבן הרשע ולא התדרדר אצלו (כמו שאומר לספר לעשו שגר עם לבן, שרמז בזה: 'דבר אחר: "גרתי" בגימטריא תרי"ג. כלומר, עם לבן הרשע גרתי, ותרי"ג מצות שמרתי, ולא למדתי ממעשיו הרעים'. רש"י. בראשית לב,ה), שזהו גילוי שיא של נפש שפלה שמופרש מתאוות, ולא מתדרדר גם אם נמצא במקום שמלא חטאים]. עוד נראה שזה רומז גם כנגד שלושה דברים שנתנו בגוים כנגד ישראל: '"וירא בלק”. זה שאמר הכתוב: "הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט” (דב' לב ד), כי לא הניח הקדוש ברוך הוא לאומות העולם פתחון פה לעתיד לבא לומר שאתה רחקתנו ולא נתת לנו כמו שנתת לישראל בעולם. מה עשה הקדוש ברוך הוא? כשם שהעמיד מלכים חכמים ונביאים לישראל, כך העמיד לאומות העולם, ונבדקו מלכיהם ונביאיהם וחכמיהם של ישראל עם מלכיהם ונביאיהם וחכמיהם של אומות העולם. העמיד שלמה מלך על כל הארץ. וכן עשה לנבוכדנצר, שנאמר: "וגם את חית השדה נתתי לו לעבדו” (ירמיה כז ו). זה בנה בית המקדש ואמר כמה רננות ותחנונים. וזה החריבו וחרף וגדף, ואמר: "אעלה על במתי עב אדמה לעליון” (ישע' יד יד). נתן לדוד עושר, לקח הבית לשמו. נתן להמן עושר, לקח אומה שלמה לטבחה. וכל גדולה שנטלו ישראל, את מוצא שנטלו האומות כיוצא בה. העמיד משה לישראל שהיה מדבר עמו כל זמן שירצה. העמיד להם בלעם, מדבר עמו כל זמן שירצה. ראה מה בין נביאי ישראל לנביאי האומות. נביאי ישראל מזהירין את האומות על העבירות, וכן הוא אומר: "נביא לגוים נתתיך”. ונביאים שהעמיד מן האומות, נותנים פרצה לאבד את הבריות מן העולם הבא. ולא עוד, אלא כל הנביאים היו במידת רחמים על ישראל ועל אומות העולם. שכן ישעיה אומר: "על כן מעי למואב ככנור יהמו" וגו' (ישע' טז יא). וכן יחזקאל אומר: "בן אדם שא על צור קינה" (יחז' כז ב). ונביאי אומות העולם היו במידת אכזריות, שזה עמד לעקור אומה שלמה חנם על לא דבר. לכך נכתבה פרשת בלעם, להודיע למה סלק הקדוש ברוך הוא רוח הקדש מאומות העולם, שזה עמד מהם, וראה מה עשה' (תנחומא "בלק" סימן א). שנראה שכיון שכל דבר שנעשה בעולם נרמז בתורה, לכן הנתינה לגוים כנגד ישראל בא לידי ביטוי בשלושה, ולכן גם התגלה בשלושה אצל בלעם שהוא כיסוד להם בתורה. המן מתגלה בו שיא עניין עין רעה, שהרי עין רעה קשורה לעשיה רעה בכסף, שכך מרמז על המן שפעל עם הכסף לרעה (וכן כרמז שלא יכול היה לראות בעיניו את מרדכי שלא משתחווה לו ולשתוק). לעומת דוד שפעל בעין טובה – שנתן את הכסף למקדש. בנבוכדנצר מתגלה שיא עניין רוח גבוה, שאמר על עצמו "אעלה על במתי עב אדמה לעליון" כאילו הוא בענן מעל, כאילו כמו ה' שמופרד משאר האנשים, שאמר זאת מרוב גאותו, שזהו רוח גבוה. לעומת שלמה שבנה את המקדש ואמר רננות ותחנונים, כהתבטלות כלפי ה', שזהו רוח נמוכה. בלעם היה מלא תאות, שלכן יעץ להחטיא את בנ”י בזנות, שבזה הראה לכולם את מחשבותיו שדבוק בזה. וכן מובא: 'איתמר, מר זוטרא אמר: קוסם באמתו היה. מר בריה דרבינא אמר: שבא על אתונו' וכו' (סנהדרין קה,א). הרי שהיה מדורדר כ"ך עד שהיה בא על אתונו, ואת קסמיו היה עושה בזכרותו, שזה מראה את עומק דבקותו בתאות, שלכן היה מחובר בזה כ"ך לטומאה, עד שיכל בכך לעשות את קסמיו. לכן בלעם מייצג את נביאי הגוים שפעלו להפיל לתאוות, שיעץ להחטיא לזנות עם בנות מואב. לעומתו משה שהיה שיא הנפש שפלה שהתרחק מהתאות עד שאפילו פרש מאשתו (בצו ה'), והיה "איש האלקים" (דברים לג,א) שמתוקן מתאוות, והוא היה מזהיר מלחטוא, כמו שאר נביאי ישראל. (אולי אפשר על דרך הרמז לומר שיש בזה כעין חיזוק לאדם במשך היום, שבבוקר רוצה לרוץ לעבודה ולהרוויח ממון, וכנגד זה אומרים לו שלא ירוץ בכל כוחו אחר הממון, אלא קודם כל בבוקר ילך להתפלל כראוי [ואף ילמד תורה אם יכול], ואף כשעובד שיעבוד כראוי להביא פרנסה בלי לחטוא בממון, שזהו עין טובה בממון. במשך היום הוא מסתובב בין בני אדם [בעבודה ולאחריה] וכנגד זה אומרים לו שיתנהג כראוי עם בני אדם, וזהו רוח נמוכה, שיתנהג בענוה. בלילה מתחזקות התאוות ולכן רומזים לו שישמר מלהתדרדר אחר תאותיו, שזהו שיהיה בעל נפש שפלה). אולי כנגד שלושה דברים אלו שמייחדים אותנו, תלמידי אברהם, זה בא לידי ביטוי בחגים. (ע"פ דברי מרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א ['תורת המועדים' – 'האוניברסליות של חג הסוכות'], יש שלושה סוגי שעבודים, שכנגדם אנו חוגגים חירות בחגים: פסח – חירות פיסית, שבועות חירות תרבותית רוחנית, סוכות חירות מתאות). פסח זה כנגד יציאת מצרים שהינו משועבדים פיזית כעבדים – הינו ממונם, שזה רומז לעניין ממון (ואף המצה שהיא ממונו ולא התפיחה, כעין מסתפק במה שיש לו בלי לחמוד של אחרים. ואף שורפים את החמץ, שמאבד את ממונו בשביל רצון ה', שזהו גילוי להסתפק בראוי לו). בשבועות קיבלנו את התורה שהיא רצון ה', שרצוננו ומחשבותינו הם ככלום כלפי רצון וגדלות ה', שזה ביטוי של ענוה – רוח נמוכה (ואף רוח רומז לרוחניות, שקיבלנו חירות רוחנית בשבועות). בסוכות אנו יוצאים וחיים מחוץ לבית, ששוברים בזה את תאוותינו הגשמית – לנוחות הגשמית, שזהו נפש שפלה, שפורשים מתאוות. אולי גם שלושת אלו הם כנגד שלושת העברות החמורות, שאנו באים לתקן את העולם, ואותם שלושה הם כעין הראש של החטאים בשל חומרתם, ולכן מתגלה כנגדם בגילוי של אברהם ותלמידיו בקדושה. כנגד ע"ז יש רוח נמוכה של ענוה, להיפך מע"ז שעובד לגשמי, כאילו יש בגשמי מעלה שיש להתגאות בו, ואף עצם זה שעובד לגשמי זה משום שרואה את קיום הכל דרך עצמו הגשמי, עד שהיו אפילו ע"ז כעין פרעה והמן שראו עצמם כאלוה. כנגד ג"ע זהו נפש שפלה שפורשת מתאוות. כנגד שפיכות דמים זהו עין טובה, שהרבה משפיכות דמים נעשית בעקבות מריבות של מחלוקת על ממון. אולי אפשר גם שבאלו יש קשר לעמודי העולם, שאנו מעמידים את העולם בקדושה, ולכן בנו תלמידי אברהם מתגלים דברים אלו שקשורים ליסודות עמידת העולם: 'שמעון הצדיק היה משירי כנסת הגדולה. הוא היה אומר: על שלשה דברים העולם עומד: על התורה, ועל העבודה ועל גמילות חסדים' (אבות א,ב). התורה מתקנת את האדם מתאוות שנעשו בו בחטא עץ הדעת (ששיבש את דעתו, והתורה מחזירה את הדעת הנכונה, של רצון ה'), לכן כנגד זה נפש שפלה שפורש מתאוות. העבודה במקדש נעשית מתוך התבטלות גמורה לה', ולכן זה קשור לרוח נמוכה, לענוה. גמ"ח קשור לעין טובה, ששולט על תאות ממונו ולכן עוזר בכסף, וכן בשל עין טובה על חברו עושה עמו גמ"ח.