פמליא של מעלה מקשיבים להגדה

מתוך הספרים שזכיתי להוציא לאור, מעגלי החיים שמואל 050-6284-199

זוהר הקדוש (פרשת בא) מביא את הרושם הגדול שעושה סיפור יציאת מצרים בשמים באותו הלילה.

"ציווי זה לספר ביציאת מצרים שהוא חיוב על כל אדם לספר בשבח לעולם. כל אדם המספר סיפור יציאת מצרים ושמח בסיפור ההוא בשמחה, עתיד הוא לשמוח עם השכינה, שהיא שמחה מכל צד, שהרי זהו אדם השמח באדונו. והקב"ה שמח באותו סיפור.

באותה שעה מקבץ הקב"ה את כל הפמליא שלו, ואומר להם: לכו ושמעו הסיפור של השבח שלי שמספרים בני ושמחים בגאולתי.

אז מתקבצים כולם ובאים ומתחברים עם ישראל, ושומעים סיפור השבח ששמחים בשמחת הגאולה של אדונם, ואז באים ומודים להקב"ה על כל הניסים והגבורות, ומודים לו על עם קדוש שיש לו בארץ, ששמחים בשמחת הגאולה של אדונם.

ואז נתווסף כח וגבורה למעלה, וישראל בסיפור ההוא נותנים, כביכול, כח לאדונם, כמלך שנוסף לו כח וגבורה בעת שמשבחים גבורתו ומודים לו, והכל יראים מלפניו, ומתעלה כבודו על כולם.

ומשום זה יש לשבח ולדבר בסיפור זה כמו שלמדנו. וכעין זה חובה על כל אדם לספר תמיד לפני הקב"ה, ולפרסם כל הניסים שעשה.

ואם תאמר, למה הוא חייב לספר את הניסים, והלא הקב"ה יודע כל מה שהיה ויהיה לאחר מכן, ולמה הפרסום הזה לפניו על מה שהוא עשה והוא יודע ?

אלא ודאי צריך האדם לפרסם הנס ולספר לפני כל מה שהיה, מפני שאלו המילים עולים למעלה, וכל פמליא של מעלה מתקבצים ורואים אותם, ומודים כולם לפני הקב"ה, ומתעלה כבודו עליהם למעלה ולמטה. ברוך ה' לעולם, אמן ואמן".

וכותב השל"ה: מבואר מזה המאמר, שדברי הסיפור עושים רושם למעלה, ומתעוררים כוחות הגאולה, לפי שכהקב"ה שמח באותו סיפור גורם להתעוררות גאולה, ואז גורם שלום למעלה שיחזיק במעוזי שלום, ואחר כך שלום בכל. ועל זה אמר הפסוק (תהלים קז, ח), "יודו לה' חסדו (וממילא) ונפלאותיו לבני אדם".

עוד יש לפרש, לפי מה שמובן ממאמר הזוהר הנ"ל כי כשמשבחים לה' יתברך בחסד שעשה, אז באה התעוררות שיושפע עוד, על כן התחיל בלשון יחיד "חסדו", ומסיים בלשון רבים "ונפלאותיו". שכשיודה על החסד שעשה, אז תבוא מצד התעוררות עוד השפעה להוסיף על הראשון, זהו ונפלאותיו.

וכלל העניין הוא, כי מצד סיפור נפלאותיו אז נעשתה דביקות בינו יתברך לבינינו, ומסתלק החשך והענן המפסיקים ומבדילים בינו לבינינו. זוהי הגאולה האמיתית, כי אז יתגלה הוא לנו לאלוקים ואנחנו לו לעם, כמו שנאמר (ישעיה כה, ט): "ואמר ביום ההוא הנה אלוקינו זה קווינו לו זה ה' קווינו לו נגילה ונשמחה בישועתו". ותיבת זה הוא כמורה באצבע, זה הוא ונשמחה בישועתו, כלומר הישועה שהיא מאתו להושיענו.