פסח התשס"ד
פסח התשס"ד
המזמור של חג הפסח, הוא "הודו לה' כי טוב".
הגמרא במסכת ברכות, דף נ"ד עמ' ב', מלמדת אותנו, על בסיס מזמור זה, כי ישנם ארבעה אנשים, אשר צריכים להודות, כלומר לברך ברכת הגומל, לאחר שנחלצים מצרה מסוימת. ואלו הם: הולכי מדבריות, החבוש בבית האסורים ויצא, מי שהיה חולה ונתרפא ויורדי הים, וסימנך, "וכל החיים יודוך סלה"- חיים ר"ת חבוש, ים, יסורים, מדבר.
כיצד לומדים זאת מהפסוקים? (פירוט לפי הגמרא שם).
כלומר ניתן לראות, שמפורטים במזמור ארבעה מצבים, בהם אנשים עומדים במצב קשה, נושאים תפילה לה', הקב"ה מוציא אותם מהמצב הקשה, ואח"כ ישנה הודיה לקב"ה.
הפסוק "וירוממוהו בקהל עם...", מלמד שברכת הגומל צריך שתהא בפני עשרה מישראל ("בקהל עם"), מתוכם שני תלמידי חכמים לפחות ("ובמושב זקנים").
רש"י בפרשת צו, מלמד אותנו שבזמן שביהמ"ק קיים, על ארבעת אנשים אלו חלה חובה נוספת, מלבד ברכת הגומל - הקרבת קורבן תודה.
"וזאת תורת זבח השלמים אשר יקריב לה': אם על תודה יקריבנו", רש"י מפרש "אם על דבר הודאה על נס שנעשה לו כגון יורדי הים.. שהם צריכין להודות שכתוב בהן יודו לה' חסדו...".
יש גם רמז לכך במזמור עצמו. לאחר שהחולה נתרפא ומודה לקב"ה, הפסוק אומר "ויזבחו זבחי תודה ויספרו מעשיו ברינה".
אכן למדנו רבות ממזמור זה, אך נשאלת השאלה - מה הקשר לחג הפסח??
אומנם כאשר אבותינו יצאו ממצרים, נעשו להם ניסים רבים, ועליהם צריכים להודות, אך מפשטות המזמור, לא נראה שהוא עוסק ביוצאי מצרים, כיוון שהוא אומר "ומארצות קבצם ממזרח וממערב מצפון ומים" - ואילו במצרים כולם היו במקום אחד.
ועוד שאלה- אם מזמור זה מזכיר לנו את הנושא של קורבן תודה, הוא המזמור הכי פחות מתאים לייצג את חג הפסח, כיוון שקורבן תודה אסור בהקרבה בפסח!
זאת כיוון שעם קורבן התודה יש להביא חלות לחם חמץ "על חלות לחם חמץ יקריב קרבנו על זבח תודת שלמיו".
ועוד שאלה, מסוף המזמור. לאחר שפירט המזמור מי חייב להודות וכיצד, הוא מפרט מציאות מוזרה, של דבר והיפוכו: "ישם נהרות למדבר...", ואח"כ "ישם מדבר לאגם מים..", ואח"כ שוב "וימעטו וישחו מעוצר רעב ויגון..." "וישגב אביון...".
מה בא המזמור ללמד אותנו בתיאור מציאות זו של ירידה, עליה, ירידה ולבסוף עליה שלא מתוארת ירידה אחריה?
לדעתי, ניתן לומר שחג הפסח התחיל תהליך מסוים בעם ישראל אך בפסח, תהליך זה עדיין רחוק מהשלמתו, מזמור זה בא להזכיר בפסח, שלא נחשוב שהושלם התהליך, אלא יש לשאוף לסוף התהליך, כמו שאת קורבן התודה, מקריבים רק לאחר שיוצאים מהצרה לגמרי, ולא כאשר עדיין לא נשלמה ההצלה.
במה דברים אמורים? ידוע שיציאת מצרים, לא הייתה רק בשביל להוציא את העם מעבדות לחירות, אלא אומר הקב"ה למשה "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה" - כלומר, המטרה הראשונית של הוצאת עם ישראל ממצרים, היא הפיכתם לעם הנבחר, ע"י נתינת התורה להם.
אך גם זוהי אינה התחנה הסופית. אתמול בהגדה קראנו "על אחת כמה וכמה טובה כפולה ומכופלת למקום עלינו: הוציאנו ממצרים... נתן לנו את התורה" אך כאן לא נגמר התהליך אלא "ובנה לנו את בית הבחירה לכפר על כל עוונותינו".
כלומר המטרה הסופית, היא בניית בית המקדש, משכן משכינתו של הקב"ה.
כיצד הנושא רמוז במזמור שלנו?
ע"פ המסורת היהודית, החמץ הוא סמל לגאווה, כיוון שהוא תופח, וסמל ליצר הרע.
ולכן, התורה אוסרת להעלותו על המזבח "כי כל שאור וכל דבר לא תקטירו ממנו אשה לה'".
אך יש שני דברים שכן מובאים חמץ (אך אומנם אינם מוקטרים על המזבח), חלות קורבן תודה, כמו שהבאנו לעיל, ושתי הלחם, שמביאים בחג השבועות "ממושבותיכם תביאו לחם תנופה שנים שני עשרונים סלת תהיינה חמץ תאפינה".
הברייתא במסכת פסחים מלמדת אותנו "אין מביאין תודה בחג המצות..., ולא בעצרת... אבל מביא אדם תודתו בחג הסוכות".
בחג הפסח, כיוון שהעם רק יצא ממצרים, ועדיין לא רכש מספיק כוחות להתמודד נגד היצר הרע, הרחיקו ממנו חמץ מכל וכל - אין לאכול חמץ, בל יראה ובל ימצא, חמץ אסור במשהו וכמובן שאין להביא קורבן תודה.
בחג השבועות, עדיין העם אינו בשל מספיק כדי להביא קורבן תודה, שהוא קורבן יחיד, אך ניתן להביא קורבן ציבור שהוא חמץ - שתי הלחם.
האחדות של העם בעת קבלת התורה ("ויחן שם ישראל נגד ההר"), מסייעת לו להתמודד נגד היצר הרע, אך זאת כל עוד עושה זאת כל העם יחד.
מתי אדם יכול להתמודד בעצמו נגד היצר הרע, ולהביא בעצמו קורבן חמץ?
רק בחג הסוכות. ומה יש בחג הסוכות?
חנוכת ביהמ"ק הראשון אשר בנה שלמה הייתה בחג הסוכות "ויקהלו אל המלך שלמה כל איש ישראל בירח האיתנים בחג" - והגמרא במסכת ראש השנה מלמדת אותנו שירח האיתנים הוא חודש תשרי, ולכן החג הוא חג הסוכות.
כלומר, עם חנוכת בית המקדש, ניתנה לכל יהודי היכולת להתמודד על היצר הרע שלא באופן עצמאי "ובנה לנו את בית הבחירה לכפר לנו את כל עוונותינו".
כמו שראינו, קורבן תודה בא להראות לנו את הזמן בו נבנה ביהמ"ק, וקביעת מזמור זה בחג הפסח, באה ללמדנו, שבחג הפסח, עם כל השמחה בגין יציאת מצרים מעבדות לחירות, יש לזכור את המטרה לשמה הוציא אותנו הקב"ה משם.
גם התנ"ך מראה לנו את הקשר בין יציאת מצרים לבניית ביהמ"ק. כאשר שלמה מתחיל לבנות את ביהמ"ק אומר הפסוק - "ויהי בשמונים שנה וארבע מאות שנה לצאת בני ישראל מארץ מצריים... ויבן הבית לה'" - מדוע לא ספרו את השנים למלוך שלמה? או אולי לכניסה לא"י?
אלא רצה הקב"ה ללמדנו, כי מטרת יציאת מצרים, הושגה בשלמותה עם בניית בית המקדש.
ולשאלתנו בנוגע למציאויות של דבר והיפוכו המתוארות בסוף המזמור.
אם נניח שקורבן תודה מייצג את בניית ביהמ"ק, הירידה שאחריו הוא חורבנו, ואח"כ עלייה - בניית ביהמ"ק השני, ושוב ירידה- חורבנו, אך בסוף המזמור מתוארת עלייה, שאין אחריה ירידה - בניית ביהמ"ק השלישי במהרה בימינו אמן.
רוצה המזמור ללמדנו, שלמרות שלאחר שהשגנו את המטרה בפעם הראשונה ובפעם השנייה, בעוונותינו חרבו בתי המקדש, לעתיד לבוא ייבנה ביהמ"ק השלישי שיהיה בית עולמים.
מי ייתן וכימי צאתנו מארץ מצרים, יראנו הקב"ה נפלאות, וכן "בניסן נגאלו ובניסן עתידין להיגאל", ולכן ישלח לנו הקב"ה במהרה את משיח צדקנו, ויבנה לנו את בית הבחירה, במהרה בימינו, אמן.
