פסח התשס"ז

בחג הפסח אנו מציינים את יציאת מצרים (יצ"מ). אין ספק שיצ"מ היא אירוע מכונן שאין כדוגמתו, בקורות עם ישראל. למעשה ניתן לומר שעם יצ"מ, נולד עם ישראל.

כאשר בני  ישראל ירדו למצרים, הם היו בסה"כ משפחה, "בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה" (דברים י', כ"ב), אך ביציאתם מדובר על "כשש מאות אלף רגלי הגברים לבד מטף" (י"ב, ל"ז).

כיוון שמדובר באירוע מכונן, טבעי הדבר שתהיה לאירוע זה השפעה נרחבת על ספר החוקים של העם היהודי.

ואכן, בציווים רבים בתורה, התורה אומרת שיש לעשות מצווה זאת כי ה' הוציא אותנו ממצרים.

ניתן להבחין בכמה סוגים של מצוות, מבחינת הקשר שלהן ליצ"מ.

הקבוצה הראשונה: מצוות שכל כולן באו להזכיר את יצ"מ. לדוגמה, מצוות אכילת מצה, מצוות קורבן פסח - מצוות אלה הן זכר לניסים שנעשו לעם לקראת יציאתם ממצרים.

הקבוצה השנייה: מצוות שנוצרו בעקבות מאורעות שהיו ביצ"מ. לדוגמה, מצוות פדיון בכורות, שבאה בגלל שהקב"ה הציל את בכורי בני ישראל בעת שהכה את בכורי המצרים.

הקבוצה השלישית,מצוות שיש לעשות אותן, כיוון שהמצווה אותנו, הקב"ה, הוציא אותנו ממצרים, ולכן עלינו לעשות את רצונו, למרות שלפעמים מדובר בדבר מכביד. לדוגמה, לעניין איסור לקיחת ריבית נאמר "אני ה' אלוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים..." (ויקרא כ"ה, ל"ח), ולכאורה, מה הקשר של איסור ריבית ליצ"מ?

אלא, ריבית זוהי הכנסה נוחה, שולחים את הכסף לעבוד במקום לעבוד בעצמנו, ולכן קשה לקבל שאסור לקחת ריבית, לכן אומר הקב"ה, שלמרות הקושי, עלינו לשמוע בקולו, כיוון שהוא הוציא אותנו ממצרים.

ישנה מצווה אחת, שהתורה אומרת שיצ"מ היא הטעם לעשייתה, אך לי קשר זה קצת קשה.

בדברות השניים, בפרשת ואתחנן, מוזכרת מצוות השבת, ועל מצווה זו אומרת התורה "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך ה' אלוקיך משם ביד חזקה ובזרוע נטויה על כן צוך ה' אלוקיך לעשות את יום השבת" (דברים ה', ט"ו).

וקשה לי, כיצד ניתן לומר שהציווי לשמור את יום השבת הוא קשור ליצ"מ?

והרי בדברות הראשונים, בפרשת יתרו, מובהר שמצוות השבת היא "כי ששת ימים עשה ה' את השמיים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בם וינח ביום השביעי על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו" (כ', י"א), ואין ספק שנימוק זה הרבה יותר הגיוני, כי הרי השבת קיימת מהבריאה, ולא השתנה שום דבר מבחינת השבת עם יצ"מ, וכיצד יכולה לקשור התורה את השבת עם יצ"מ?

מילא אם היה כתוב בפרשת ואתחנן "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים... על כך צוך ה' אלוקיך לתת לעבדיך מנוחה בשבת", אך התורה כותבת בפירוש שכל מצוות השבת תלויה ביצ"מ, וקשה הדבר?

לפני שנענה על שאלה זו, ארצה לבחון נקודה נוספת, שלכאורה לא קשורה.

השבת שלפני הפסח נקראת "שבת הגדול", והסיבה לכך, ע"פ שו"ע או"ח סי ת"ל: "שבת שלפני הפסח קורין אותו שבת הגדול, מפני הנס שנעשה בו" (אגב, מעניין לראות, שלמרות שהשו"ע הוא ספר הלכות, בסימן זה אין שום הלכה למעשה).

ומהו הנס? ע"פ הטור והמשנה ברורה, ע"פ המסורת, בשנת יצ"מ, י' בניסן חל להיות בשבת, ועל אותו היום נצטוו בני ישראל לקחת שה לבית אבות ולקשור אותו ליד הבית לקראת שחיטתו בי"ד בניסן, וכיוון שהשה היה אלוהיהם של המצרים, נסתכן בני ישראל, שהמצרים ירצו להרוג אותם בגלל כוונתם לפגוע באלוהיהם, אך התרחש נס, ואף מצרים לא פגע באף יהודי.

קביעה זו, של שבת הגדול, קצת קשה, הרי גם בט"ו בניסן היה נס גדול, יצ"מ, ולכן נקבע שבכל שנה נציין את הנס בתאריך ט"ו בניסן, ולא ביום חמישי השני של חודש ניסן, ומדוע נקבע להיות שבת הגדול לציון הנס, ולא נקבע להיות י' בניסן של כל שנה?

את שאלה זו שואל בעל ערוך השולחן, ולאחר שהוא מציע כמה טעמים טכניים לכך שלא ניתן היה לציין את י' בניסן, הוא מביא טעם מהותי יותר, לבחירה ביום השבת כציון לנס הגדול.

אומר הרב, שהשבת תלויה בפסח והפסח תלוי בשבת, כיוון שהשבת היא אות לחידוש העולם, ואילו הפסח הוא אות להשגחת ה' ואהבת ישראל, ולמעשה רק עם יצ"מ, הגיע השבת לייעוד שלה, להיות מקוימת ע"י עם ישראל, ולכן היה חשוב לציין את השבת שלפני יצ"מ.

וכיצד באה לידי ביטוי זה שהשבת הגיעה ליעודה על יצ"מ?

עם יציאת מצרים (למעשה במרה, בשבת השנייה ליציאתם ממצרים (אם יצ"מ ביום חמישי, קריעת הים ביום רביעי, ושלושה ימים אחרי "וילכו שלושת ימים" (ט"ו, כ"ב)- יום שבת) (רש"י ד"ה "שם שם לו", ט"ו כ"ה)), נצטוו בני ישראל על השבת, ועם ציווי זה, הקב"ה העביר את השבת לידי עם ישראל, אמנם הקב"ה תחם את השבת מבחינת מצווה העשה ולא תעשה, אך השאיר מרחב תנועה לעם, בתוך המסגרת שקבע. ואולי מסירה זו של השבת לעם ישראל, מודגשת בכך, שאת לקיחת וקשירת קורבן הפסח, ניתן היה לעשות בפעם האחרונה בשבת הגדול של יצ"מ, כי אח"כ יגזרו חכמי ישראל, ויאסרו על מקח וממכר בשבת, ויאסרו לקשור קשר של אומן אפילו אם אינו של קיימא.

אולי לכן קבעו רבנן שהנס של לקיחת קורבן פסח יצוין תמיד ביום השבת ולאו דווקא בי' בניסן, כדי להזכיר לנו תמיד שאינה דומה השבת שלפני יצ"מ, לשבת שאחריה.

וכך גם ניתן לראות, שעד שבני ישראל יצאו ממצרים, כל עמי העולם יכלו לציין את השבת, אך מאז יצ"מ - גוי ששבת חייב מיתה (סנהדרין דף נח' עמ').

ולכן כאשר אנו באים לזכור את השבת, אנו כמובן זוכרים את מעשה הבריאה, אך חשוב לא פחות, אנו זוכרים גם את יצ"מ, שממנה הפכה השבת משבת עולמים לשבת עולמית, וכפי שאנו אומרים בקידוש "זיכרון למעשה בראשית תחילה למקראי קודש זכר ליציאת מצרים".

"וזכרתך כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך ה' אלוקיך משם... על כן צוך ה' אלוקיך לעשות את יום השבת". (דברים ה', ט"ו).