"ויספר להם המן את כבוד עשרו ורב בניו ואת כל אשר גדלו המלך ואת אשר נשאו על השרים ועבדי המלך” (אסתר ה,יא). '"ויספר להם המן את כבוד עשרו ורוב בניו". וכמה "רוב בניו”? אמר רב: ל'. עשרה מתו, ועשרה נתלו, ועשרה מחזרין על הפתחים. ורבנן אמרי: אותן שמחזרין על הפתחים שבעים הויא, דכתיב (שמואל א ב, ה) "שבעים בלחם נשכרו", אל תקרי שבעים אלא שבעים. ורמי בר אבא אמר: כולן מאתים ושמונה הוו, שנאמר "ורוב בניו". "ורוב" בגימטריא מאתן וארביסר הוו? אמר רב נחמן בר יצחק: "ורב" כתיב' (מגילה טו,ב). רב למד שהיו להמן שלושים בנים, כנראה מכך שהודגש בדברי אסתר שיתלו את עשרת בני המן (אסתר ט,יג), והרי כבר מקודם אמר אחשוורוש שבני המן הם עשרה, אז מדוע לחזור על כך שהם עשרה, ולא לומר רק לתלות את בני המן? לכן למד רב שעשרה מבין המתים נתלו, כך שהיו יותר מעשרה שמתו, וכיון שבשמואל נרמז שהיו מבני המן עניים (כמו שמובא בהמשך אצל רבנן), אז למד שהיו גם שלא מתו אלא שנעשו עניים (ומה שהודגש שיתלו עשרה לא בא למעט את אלו שנעשו עניים, כיון שזה מובן מעליו ע"פ שמואל, כך שלא צריך להאמר כאן [ואין לומר שבא לרמז על כך בגלל שבשמואל זה רק רמז, כיון שגם כאן בפשט משמע שהיו רק עשרה, כך שהלימוד הוא ברמז, כך שאינו ברור יותר מהנאמר בשמואל, ולכן נלמד משם דבר אחד ומכאן דבר אחר], ועוד שנאמר אח"כ שוב שתלו את עשרת בני המן [פס' יד], אז למה מודגש שוב? לכן סימן שבא לרמז בפעמיים, שאותם העשרה שנתלו אינם מהעניים, וגם אין אלו כל המתים, ולמד שכמו שהתלוים היו עשרה אז כך גם בשאר הקבוצות). או שלמד “ורב” שלוש אותיות, ובגימטריה קטנה ורב=10, רמז שהיו שלוש קבוצות של עשרה. מה העניין לדרוש שהיו לו שלושים בנים? אולי זה קשור לדרשה הבאה: '"בלילה ההוא נדדה שנת המלך". אמר רבי תנחום: נדדה שנת מלכו של עולם. ורבנן אמרי: נדדו עליונים, נדדו תחתונים. רבא אמר: שנת המלך אחשורוש ממש', שבמעשה פורים יש קשר לשלושה: לקב”ה, לכל העולמות (עליונים ותחתונים) ולאחשוורוש. לכן גם בפגיעה בהמן זה בא לידי ביטוי בשלושה: כנגד הקב”ה זהו שנתלו עשרה על העץ, כרמז לתיקון עולם לשכינה, שזה תיקון מקלקול חטא עץ הדעת, וכן כרמז לקב"ה ע"י תורה שהיא גילוי ה' בעולם, שמרומזת התורה בעץ: “עץ חיים היא למחזיקים בה" (משלי ג,יח). כנגד העולמות זהו עשרה שמתו, כמו שאדם שמת עובר מהעולם התחתון לעולם העליון. כנגד אחשוורוש זהו עשרה שמחזרים על הפתחים בהיותם עניים, שזה להיפך מהמלכות ששם יש עושר, שכך הם מחזרים אחר אנשים בעלי ממון שיתנו להם כסף. אולי זה גם כעונש על דברי המן שאמר בשחצנותו: “ויספר להם המן את כבוד עשרו ורב בניו ואת כל אשר גדלו המלך ואת אשר נשאו על השרים ועבדי המלך", שכנגד "כבוד עשרו" זהו עשרה שהיו מחזרים על הפתחים, כנגד "רב בניו" זהו עשרה שהומתו (להיפך מכך שהיו לו בנים בחיים), וכנגד "אשר גדלו המלך ואת אשר נשאו על השרים", זהו עשרה שנתלו בביזיון כאחרון הפושעים (ואף מרומז בנשאו, שנשאו אותם על העץ) [אולי מזה למד רב שהיו שלוש קבוצות בבניו, ולכן כיון שנאמר שקבוצה אחת של עשרה ניתלו (אסתר ט,יד), אז למד גם לאחרות שהם עשרה]. אולי גם למד רב כדרשה שהמן נפגע בהיותו עמלקי, ולכן כעין רמז זאת כנגד שלושת המלחמות מול עמלק: במדבר, אצל שאול ולעתיד לבא. כנגד המלחמה במדבר זהו עשרה שמתו, כמו שבמלחמה במדבר ניצחו והרגו בעמלקים, כנגד מלחמת שאול זהו עשרה מחזרים על הפתחים, כרמז ללקיחת השלל ע"י בנ"י במלחמת שאול, וכנגד לעתיד לבא זהו עשרה שנתלו, שאחרי שמתו גם נתלו כביטוי לאיבוד מוחלט, כמו שיהיה לעתיד לבא שעמלק יאבד לגמרי. אולי גם המן התעלה בקשר לביטול בניין המקדש, שנאמר שהתעלה "אחר הדברים האלה" (אסתר ג,א) שזה כל מה שנאמר קודם, שכולל את המשתה, והמשתה נעשה על אי הגאולה ובניין המקדש (מגילה יא,ב [שלכן גם השתמש בכלי המקדש בסעודה]), בזה מובן שאחת הסיבות לצרת המן היא שהשתתפו היהודים במשתה (רש"י. אסתר ד,א), שלכן המן שקשור בזה התעלה בשביל לצערם. זה מתאים לעמלק שקשורים לחורבן המקדש (תנחומא "כי תצא" סימן יא), ואכן כך נאמר שהמן ובניו פעלו נגד בניית המקדש: '"עשרת בני המן" – ראיתי בסדר עולם: אלו עשרה שכתבו שטנה על יהודה וירושלים ... וכשמת כורש ומלך אחשורוש והתנשא המן, דאג שלא יעסקו אותן שבירושלים בבנין' וכו' (רש"י. אסתר ט,י). לכן כנגד זה העונש נעשה כנגד שלושה בתי מקדש (ראשון, שני ושלעתיד): מקדש ראשון היה מפואר מהשני (עזרא ג,יב), וגם בקדושתו היה גדול יותר (יומא כא,ב), לכן כנגד בית ראשון נהרגו עשרה כרמז לקדושה שמכלה את הטומאה, וכנגד בית שני היו עשרה שנעשו עניים כנגד עניות הבית השני, וכנגד הבית השלישי נתלו עשרה גבוה על העץ, כרמז לעליית העולם לעתיד לבא. (אולי גם כנגד שלוש רמות קדושה במקומות העבודה במקדש: קה”ק, הקודש ומקום המזבח. או כנגד מחנות כהונה, לויה וישראל). אולי אפשר שהמן התבטא בשלוש מילים של השמדה נגד היהודים: “להשמיד להרג ולאבד את כל היהודים" (אסתר ג,יג), לכן כנגד זה קיבל עונש בשלוש קבוצות בבניו. כנגד "להשמיד" נתלו עשרה, שלהשמיד נשמע השמדה בכל צורה, שזהו תליה שגם מתכלה בחוץ, כנגד "להרוג" נהרגו עשרה, וכנגד "לאבד" נעשו עשרה מחזרים על הפתחים שאיבדו את מעמדם (וכן נאבדה מהם מעלת האדם, שהעני חשוב כמת [נדרים סד,ב]). אולי גם המן נרמז בעץ הדעת שעונשו היה בתליה על העץ: 'המן מן התורה מנין? (בראשית ג, יא) "המן העץ"' (חולין קלט,ב), לכן גם בבניו זה התגלה כגילוי של השפעה מעץ הדעת, שבעקבות חטא עץ הדעת באו מיתה ותאוות לעולם, ואדם נענש בקשיי פרנסה, לכן עשרה נעשו עניים כנגד קשיי הפרנסה, עשרה מתו כנגד המיתה, ועשרה נתלו כנגד התאוות בשל עץ הדעת שנתלו בגובה כרמז לגאוה. אולי גם המן העמלקי מרמז על הטומאה בעולם, ולכן כנגד חטא עץ הדעת נתלו על עץ, כנגד חטא העגל מתו (שה' רצה להרוג את בנ”י, וכן הלוים הרגו בעושי העגל), וכנגד שאר החטאים העולם זהו המחזרים על הפתחים שזה פחות ממיתה ממש, שכך זהו פחות מאותם שני חטאים מרכזיים (עץ הדעת והעגל) [וכן כרמז לנעשה במשך מהלך הדורות, כעין אותם המהלכים בין הבתים]. אולי גם המן רצה לפגוע בכל היהודים ובפרט במרדכי, ולשלול את כספם. לכן נענש שעשרה מבניו מתו כמו שרצה להרוג את היהודים, ועשרה נתלו כמו שרצה לתלות את מרדכי, ועשרה נעשו מחזרים על הפתחים כמו שרצה שיקחו את ממונם של היהודים. ע"פ דעת רבנן היו שבעים שמחזרים על הפתחים, נראה שזה רומז שסעודת אחשוורוש היתה על אי גאולתם, שלא נגאלו לאחר שבעים שנה אלא נשארו במקום גלותם, כעין המשך ללקיחתם לעבדות. לכן כנגד זה שבעים מבניו היו מחזרים על הפתחים, שהיו עניים כעין הנלקח לגלות ללא ממונו, וכן עצם החיזור על הבתים של האחרים, כעין גולה לבתים אחרים, זהו כמו ההמצאות בגלות. אולי זה גם כנגד גזרת המן "ושללם לבוז" (אסתר ח,יא), שכנגד זה נשלל כספם, כעין "ושל-לם לבוז" ש-'לם' בגימטריה 70, וכך נגזר שממונם של אותם שבעים בני המן 'ושל-70 לבוז', נבזז ונעשו עניים, ולכן היו מחזרים על הפתחים שבזה בא עליהם ביזיון, 'ל-בוז'. אולי המן העמלקי קשור לטומאה בעולם (שלכן מרומז בעץ הדעת), שזה דבר שפוגע בשפע בעולם, ולכן נגזר בבניו שיהיו שבעים בגרעון גמור בממונם, כנגד הבריאה בעשרת המאמרות שמתגלה בבריאה בשבוע, ולכן 70 (7X10). אולי גם התחלקו לעשרות (כמו שמתגלה בתלית בני המן), ובמחזרים על הפתחים נעשו שבעה כאלו, כנגד אותיות "ושללם לבוז", שוו' החיבור אינה מהמילה, ואפשר לכתב בחסר בלי וו' של הלבוז (כמו בדה"י ב כ,כה), ולכן נחשב כשבע אותיות, ולכן כנגד זה פי שבע – שבעים מחזרים על הפתחים. לשיטת רמי בר אבא בני המן היו 208, כרמז כנגד גזרת המן שהיתה על שהשתחוו לצלם נבוכדנצר ונהנו מסעודת אחשוורוש (רש"י אסתר ד,א), לכן רומז כעין חטא העגל שגם שם עבדו לצלם ועשו סעודה (“וישב העם לאכל ושתו ויקמו לצחק". שמות לב,ו), שכאן זה היה כעין עליית דין כעין דימוי לעגל, ולכן גם כאן היה בסוף השלמה למתן תורה (שקיבלו ברצון), שהיה חסרון במעמד מתן תורה בשל כפיית ההר כגיגית (שבת פח,א), כעין כמו שהעגל קלקל ונעשה חסרון במעמד מתן תורה. לכן נרמז בבני המן 208 שזה גימטריה של 'צחק' (198) ועוד 10, שזה בא לרמז על הפגיעה במתן תורה, שנתנו בו עשרת הדברות, ע"י חטא העגל (ולכן גם נשתברו הלוחות בעקבות העגל), והיה קשור בזה סעודה שצחקו בה, שכך מרמז כנגד חטאם בפורים שקשור להשתחוויה לצלם ולהנאה מסעודת אחשוורוש, שלכן עלה המן, ולכן הוא מתפאר במעלתו ומגלה זאת גם בגילוי של בניו, ולכן נרמז בהם עניין זה של התעלותו. אולי גם כרמז שהוא מתפאר שאסתר הזמינה אותו, אבל לא יודע שבזה היא כורה לו בור להפילו, ולכן כשמתפאר ניתן רמז בדבריו "ורב בניו" על 208 גימטריה של 'בור', שלא רואה שנכרה לו בכך בור. אולי גם יש רמז ב-208 לשמונה פעמים שם הויה, שבא לרמז שה' מגלגל את העולם בשביל הצלת בנ"י (שבפס' כאן המן מתגאה בעקבות הזמנתו למשתה אסתר, וזו בעצם תהיה נפילתו, ולכן רמזו בבניו – כרמז לדברים היוצאים בעקבותיו [כתולדותיו] שזה בא ללמדנו), שה' מרחם על בנ"י ועושה עמנו חסדים (זהו שם הויה) ומגלגל זאת דרך הטבע, אבל בעצם זה ניסים שה' מסובב מעל הטבע רק שמסתתר בצורה טבעית ('… ומן הנסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בנסים הנסתרים, שהם יסוד התורה כלה, שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכלם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם בין ברבים בין ביחיד' וכו' [רמב”ן שמות יג,טז]), ולכן זה מרומז במספר שמונה שהוא מספר שמרמז מעל הטבע, שה' פועל מעל הטבע גם בצורה שנראית טבעית.