'רבי עקיבא היה יושב ודורש והצבור מתנמנם. בקש לעוררן. אמר: מה ראתה אסתר שתמלוך על שבע ועשרים ומאה מדינה? אלא תבא אסתר שהיתה בת בתה של שרה שחיתה מאה ועשרים ושבע, ותמלוך על מאה ועשרים ושבע מדינות' (ב"ר נח,ג). ר"ע ביקש לעורר את הציבור אז אמר להם דרש אגדה שמסקרן (במה זכה אסתר למלכות גדולה שכזו). אולם כיון שזה דברי ר"ע, אז ודאי שיש כאן גם עומק מעבר לדברי האגדה על זכותה למלכות. נראה שבא לרמז גם שמעשה פורים קשור לאבות, כיון שבו רצו להשמיד את בנ”י, לכן יש קשר לזכות האבות והאמהות שאנו צאצאיהם (אמנם נאמר שהאבות אמרו: 'אם הם עברו על דת הקדוש ברוך הוא ונחתמה גזירתם, מה אנו יכולים לעשות?' וכו' [אסת”ר ז,יג]. אולם נראה שבכ”ז היתה השפעה של זכות אבות בשביל הצלת בנ”י, שאנו ממשיכי דרכם). לכן נראה שההתחלה היא "ויהי בימי אחשורוש הוא אחשורוש המלך מהדו ועד כוש שבע ועשרים ומאה מדינה. בימים ההם כשבת המלך אחשורוש על כסא מלכותו אשר בשושן הבירה. בשנת שלוש למלכו” וגו' (אסתר א,א-ג). שנאמר שישב על כסא מלכותו, שזו היתה מלכות על מאה עשרים ושבע מדינות, שזה קשור לשרה (כדברי ר”ע), וזה היה בשנת שלוש למלכותו כרמז לשלושת האבות, וכן לשלוש האמהות שקשורות לאבות (שרה, רבקה ורחל [שהיא עיקר נשי יעקב]). בפרט יש זכות מיוחדת של האמהות, כיון שהנס בא דרך אסתר שהיא אשה, ולכן קשור לכח זכות האמהות, שלכן התגלה אצלה שזכתה למלוך על 127 מדינות מכח גילוי שרה, כדי שתציל את בנ”י. (גם אסתר נלקחה בשנה השביעית, לאחר ארבע שנות חיפוש אשה לאחשוורוש כנגד ארבעת האמהות [נשי יעקב]. וכן נס ההצלה היה בשנה הי”ב כנגד בנ”י שניצלו, מכח היותנו צאצאי האבות והאמהות). נראה שלכן במקרים מרכזיים מתגלה עניין של שלוש, כנגד האבות וכנגד שלוש האמהות – נשותיהם. תחילת גלגול הסיפור נעשה במשתה – שוושתי הומתה, שזה נגרם ע"י עצת המן, שהיו לו שלוש סיבות: 'ר' יוחנן אמר: תלתא אמוראין. חד אמר: ע"י שהיתה מסטרתו בקורדקין שלה על פניו לכאן ולכא, וחרינא אמר: על ידי שלא הזמינה את אשתו לסעודת נשים, וחרינא אמר: ע"י שהיתה לו בת והיה מבקש להשיאה למלכות. מאן דאמר על ידי שהיתה מסטרתו בקורדקין שלה על פניו לכאן ולכאן, שאמר "לֹא עַל הַמֶּלֶךְ לְבַדּוֹ עָוְתָה וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה". ומאן דאמר ע"י שלא הזמינה את אשתו לסעודת נשים, שאמר "כִּי יֵצֵא דְּבַר הַמַּלְכָּה עַל כָּל הַנָּשִׁים לְהַבְזוֹת בַּעְלֵיהֶן בְּעֵינֵיהֶן", הדא היא דלא הות תמן. מאן דאמר על ידי שהיתה לו בת והיה מבקש להשיאה למלכות, שאמר "וּמַלְכוּתָה יִתֵּן הַמֶּלֶךְ לִרְעוּתָהּ הַטּוֹבָה מִמֶּנָּה"' (אסת"ר ד,ו). מה שוושתי היתה סוטרת לו על פניו, זה כנגד כח אברהם ושרה שהיו מגייירים ('… אמר רב הונא: אברהם היה מגייר את האנשים, ושרה מגיירת את הנשים'. ב"ר לט,יד), שזה כדי לתקן את מעשי בני האדם שהיו עובדים לע"ז, שזה כביכול סטירה – ביוש כלפי הקב"ה שהוא הא'ל האמיתי (ו'על פניו' כעין רומז ל"לא יהיה לך אלהים אחרים על פני" [שמות כ,ב]. ואת הסטירה נתנה ע”י הנעלים שלה, שזה למטה על הארץ, כרמז שע”ז זה שעובדים לתחתונים בארץ, במקום לקב”ה). מה שלא הוזמנה אשתו, זה מכח יצחק ורבקה, שרבקה נלקחה ליצחק לאחר סעודה שבה ביקש אליעזר לקחתה ("ויישם לפניו לאכל ויאמר לא אכל עד אם דברתי דברי" וגו'. בראשית כד,לג), וכן מעלתו הגדולה של יצחק היתה בעקידה, שזה נעשה בעקבות הסעודה שאברהם עשה להגמלו ('(בראשית כב, א) "ויהי אחר הדברים האלה והאלקים נסה את אברהם" אחר מאי? א"ר יוחנן משום רבי יוסי בן זימרא: אחר דבריו של שטן, דכתיב (בראשית כא, ח) "ויגדל הילד ויגמל" וגו'. אמר שטן לפני הקב"ה: רבונו של עולם, זקן זה חננתו למאה שנה פרי בטן, מכל סעודה שעשה לא היה לו תור אחד או גוזל אחד להקריב לפניך? אמר לו: כלום עשה אלא בשביל בנו, אם אני אומר לו זבח את בנך לפני, מיד זובחו. מיד "והאלקים נסה את אברהם ויאמר קח נא את בנך"'. סנהדרין פט,ב) [ולמ"ד שזה בעקבות דברי יצחק לישמעאל על המילה, אז יש לדמות את עניין העקידה שקרבן נראה כעין נתינת אוכל. או שיש מצוה לעשות סעודת מילה, ולכן דברי יצחק על המילה כעין קשורה גם בסעודה מה שעשו לו במילתו בהיותו בן שמונה ימים]. מה שלהמן היתה בת ורצה שתנתן למלכות, זה כעין כנגד יעקב ונשיו, שכולן היו בנותיו של לבן וניתנו ליעקב (וקשור למלכות, שאנו בנ"י בניו של הקב"ה, מלך מלכי המלכים), וכן ליעקב היתה בת (דינה) שלא רצה לתת לעשו (ב"ר עו,ט) שהוא כמלך, שהרי כבש ומלכו צאצאיו באדום (בראשית לו). עוד זמן מרכזי היה כשאסתר באה לאחשוורוש להזמינו למשתה שעשתה, שאז נעשו לה שלושה ניסים ע"י שלושה מלאכים: '"ויהי כראות המלך את אסתר המלכה". אמר רבי יוחנן: ג' מלאכי השרת נזדמנו לה באותה שעה. אחד שהגביה את צוארה, ואחד שמשך חוט של חסד עליה, ואחד שמתח את השרביט' וכו' (מגילה טו,א). הגבהת הצוואר זה כנגד אברהם ושרה, כיון שעד אברהם לא היה מי שיצא להפיץ את שם ה' בעולם, כך שאברהם ושרה שגיירו גיורים, הם כביכול הגביהו את צוואר ה' בעולם, הרימו למעלה (הפיצו) את שם ה' בעולם, שיראה שם ה' מכובד וראוי. משיכת חוט חסד כנגד יצחק ורבקה, שבחירת אליעזר את רבקה היה בעקבות עשיית החסד עמו (בראשית כד), וכן יצחק לא ירד לגלות בחו"ל ולא היה צריך לצאת למלחמה (שאברהם נלחם בארבעת המלכים ויעקב התכונן למלחמה בעשו כשחזר מחרן), כך שזה חוט חסד שהיה משוך עליו. מתיחת השרביט כנגד יעקב ורחל (\נשיו), שנתינת השרביט מראה על רצון כלפיה, כמו שיעקב רצה את רחל לאשתו, וכן השרביט מרמז על אישור שבלעדיו ממיתים ("כל איש ואשה אשר יבוא אל המלך אל החצר הפנימית אשר לא יקרא אחת דתו להמית לבד מאשר יושיט לו המלך את שרביט הזהב וחיה". אסתר ד,יא), שכך יעקב נרדף כמעט כל חייו, ע"י עשו ולבן שרצו להמיתו (וכן באזור שכם הסתכן ע”י יושבי המקום [בראשית לד,ל]), וה' הצילו כעין נתינת השרביט. עוד זמן חשוב היה כשנדדה שנת אחשוורוש, שחשד מה מתכננים מאחור גבו, שנאמר על שנדדה שנת המלך: '"בלילה ההוא נדדה שנת המלך". אמר רבי תנחום: נדדה שנת מלכו של עולם. ורבנן אמרי: נדדו עליונים, נדדו תחתונים. רבא אמר: שנת המלך אחשורוש ממש' (מגילה טו,ב). מלכו של עולם כנגד אברהם שהחל להפיץ את גילוי שם ה' בעולם, ולכן מודגש שה' כביכול נדדה שנתו בשביל לפעול (בשביל שמו הגדול שאנו מגלים, כצאצאי אברהם). עליונים ותחתונים זהו כנגד יצחק שנעקד, שבזה נעשה כקרבן ('"גור בארץ הזאת". א"ר הושעיה: את עולה תמימה, מה עולה אם יצאת חוץ לקלעים היא נפסלת, אף את אם יצאת חוץ לארץ נפסלת'. ב”ר סד,ג) שקרבן מחבר עליונים ותחתונים. נדדה שנת אחשוורוש עצמו זה כנגד יעקב, שנדדה שנתו אצל לבן: “ותדד שנתי מעיני" (בראשית לא,מ). [והאמהות היו מאוחדות בשלמות עם האבות, ולכן כעין גם מכוחם, אבל במיוחד מתגלה כנגד האבות, כיון שזה אחשוורוש וקשור גם להמן ומרדכי שהיו גברים (לעומת כשאסתר באה לאחשוורוש, או כשהמן יעץ להרוג את וושתי שיש גילוי של אשה)].