פרשת משפטים - פרשת המקדש

המספר לשון הרע - ראוי להשליכו לכלבים

 

הרב ישראל אריאל שליט"א

ראש ישיבת המקדש

וראש ומייסד מכון המקדש

 

 

 

 

 

נאמר בגמ' בפסחים קיח ע"א, 'כל המספר לשון הרע, וכל המקבל לשון הרע, וכל המעיד עדות שקר בחבירו – ראוי להשליכו לכלבים, שנאמר: לכלב תשליכון אותו. ונאמר אחריו: 'לא תשא שמע שוא' אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס וקרא בו לא תשיא'.

מה הקשר ההגיוני בין סיפור לשון הרע - להשלכת האדם לכלבים דווקא?

נראה לענ"ד לומר, על פי מה שנאמר במכילתא דרבי ישמעאל משפטים "לכלב תשליכון": "ללמדך, שאין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר כל בריה, שנאמר: 'ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו'; אמר הקדוש ברוך הוא: תן לו שכרו".

ובאו חז"ל לומר: הכלב דרכו לנבוח. יתר על כן! פעמים שאף מאלפים את הכלב לנבוח דווקא על יהודי. ומצינו אילוף חמור יותר, שאומרים לכלב - 'יהודי! והוא שועט לטורפו חי (כפי שנהגו הנאצים ימ"ש).

למרות האמור, בשעה שישראל נצטוו לשאול כלי כסף וכלי זהב (עיין שם, שפסוק זה העוסק בכלב, נאמר בהקשר לציווי לשאול כלי כסף) והיו צריכים לדפוק על דלתם של המצרים, פעלו הכלבים נגד טבעם, וכשראו יהודי מתקרב ודופק בדלת - לא נבחו. לפיכך נתן להם הקב"ה שכרם, לאכול בשר טריפה.

צא ולמד קל וחומר מכלב: ומה כלב שדרכו לנבוח, התגבר על יצרו ושתק – אתה בן אדם, שיש לך שכל בקדקדך, ומצות התורה אוסרת עליך לדבר לשון הרע – היה לך לשתוק. למרות האמור נכשלת ודברת לשון הרע, ועברת על – 'לא תשא שמע שוא', לפיכך ראוי לזרוק אותך לכלבים דווקא: יבוא הכלב השתקן ויאכל את האדם 'הנובח'.

זה מה שמצינו באיזבל, שחטאה בפיה והרבתה דברים להחטיא את בעלה, כמו כן העמידה עדי שקר כנגד נבות. ומן השמים גמלו לה, וסופה - שהכלבים לקקו את דמה.

 

 

 

שבת שלום