"ויפרץ האיש מאד מאד ויהי לו צאן רבות" וגו' (בראשית ל,מג). 'רבי לוי אמר: ששים רבוא כלבים. רבנן אמרי: מאה ועשרין רבוא. ולא פליגי מאן דאמר ששים רבוא לכל עדר ועדר, חד כלב. מאן דאמר מאה ועשרים רבוא, לכל עדר תרין כלבין' (ב"ר עג,יא). הלימוד הוא מיוצאי מצרים, כעין הנאמר בילקו"ש (נ"ך רמז תקנא): 'אמר רבי תנחומא בר אבא: מאה ועשרים ריבוא של צאן היו לו, שנאמר: "ויפרוץ האיש מאד מאד”. וכתיב: "וירב העם ויעצמו מאד”. מה להלן ששים רבוא, וכתיב: מאד, אף כאן ק"כ ריבוא, דכתיב: מאד מאד'. לב"ר למדו על ששים ריבוא כיון שבמצרים נאמר "ויעצמו במאד מאד" (שמות א,ז) כמו כאן “מאד מאד”, ולילקו"ש היה מספיק להאמר "מאד" כדי שנשווה ולכן למדו שיש כאן ריבוי נוסף (ואולי לכן לרבנן למדו כשני הלימודים, וכך למדו שיש גילוי של מאה ועשרים ריבוא בכלבים, אבל יש ששים ריבוא עדרים). בפשטות במספר ששים ריבוא יש רמז לבנ"י, שזהו המספר היסודי של בנ"י (כמתגלה ביציאת מצרים), ובפרט שלמדו זאת מג"ש מגלות מצרים. [אולי אפשר גם שדרשו "צאן" – אחד, "רבות" כעין שנים ("רבות" כרמז לשון רבים שזה מינימום שנים), סה"כ יחד זה שלוש, ונאמר "מאד מאד" אז זה מכפיל, וכך יוצא שש, כרמז לששים ריבוא. או שלמדו "צאן” שה-צ' בגימטריה קטנה 9, ועוד "אן" שזה בגימטריה 51, יחד זה 60, ו”רבות” כעין ריבוא. או שדרשו "צאן רבות”, שלעדר "צאן" היה "בו-תר”, היה בו ת”ר (600) ששומרים, שהכוונה לשש מאות אלף כלבים ששומרים על הצאן]. אולם מה זה בא לומר? בפשטות הכוונה בכלבים כרמז לגוים ששומרים על בנ"י (שכלב הוא חיה טמאה), כמו הכלב ששומר על העדר, שבנ"י נמשלו לצאן, ולכן בששים ריבוא שהם המספר היסודי של בנ"י מרומז שהגוים שומרים על בנ"י שלא יפרשו מבנ"י. כמו שמביא הרב חרל"פ, שלפעמים זה ע"י נביחה ולפעמים ע"י נשיכה, שכך הגוים פעלו נגדנו. אולם אולי אפשר שהכלבים רומזים על בנ"י שלכן הם ששים ריבוא כמספר בנ"י, אלא שבאו לרמז כעין הכלב שהוא שומר על העדר ע"י פיו, כך בנ"י שומרים אחד על השני שישמרו את התורה ע"י פינו – ע"י עשיית מצוות תוכחה (וכן בעצם זה שלומדים תורה משפיעים בעולם חיבור לתורה, שמחזק את שמירת התורה בכלל בנ”י). לכן מובן שהדעה השניה היא מאה ועשרים ריבוא, שזהו כמספרם של הנביאים: 'כדתניא: הרבה נביאים עמדו להם לישראל כפלים כיוצאי מצרים' (מגילה יד,א). שהנביאים התנבאו לבנ"י והיו מכריזים ומדרבנים אותם לחזור בתשובה. גם כלב קשור לתורה: 'למה זכו כלבים שיעשו מצואתם ספרים ומזוזות, לפי שנאמר "לא יחרץ כלב לשונו"' (כלה רבתי, ז), כך נרמז כאן שהכלב מחזיר את הצאן למקומו ע”י נביחות, וכך בנ"י מחזירים זה את זה לתורה, שכך נרמז בכלבים במצרים (שמשם רמזו למספר הכלבים) שבקשר לנביחה (שלא נבחו) זכו להיות קשורים להשפיעה לגילוי תורה ומזוזות, שכך מעירים בפה זה לזה ומחזירים לתורה, וגורמים להקמת בתים של תורה (כרמז במזוזות). אולי אפשר גם שכעין באו לרמז שכאן בגלות אצל לבן היה מעשה אבות סימן לבנים של גלות מצרים, גם בשל שזהו גלות, אבל במיוחד בשל שיש חיבור בין שתי הגלויות האלו, כמו שנאמר "ארמי אבד אבי וירד מצרימה" (דברים כו,ה), והסביר היהודי הקדוש שלבן רצה לאבד את יעקב ע"י החלפת רחל בלאה, וכך נגרם שירדו למצרים כיון שקנאו ביוסף בשל שקיבל יותר מהם אע"פ שלא היה בכור, כך שאילו לא היה לבן מחליף בין רחל ללאה יוסף היה בכור וממילא לא היו מקנאים בו, ולא היה נגרם המכירה והירידה למצרים בעקבותיה. לכן נראה שכאן גדל ממון יעקב, ובפרט הצאן, כעין רמז לריבוי בבנ"י במצרים, שאנו נקראים צאנו של הקב"ה. אלא שבנ"י אמנם התרבו במצרים, אבל גם התדרדרו למ"ט שערי טומאה, ולכן זה נרמז בכלבים, כרמז לחיה טמאה, אבל בזמן של ששים ריבוא בנ"י – כשיצאו ממצרים התגלה הקשר לקדושה אצל הכלב שלא נבח, ולכן כאן זהו כלבים ששומרים על הצאן בנביחות שמרמז על קשר לקדושה של הכלב (שקשור לצאן שמרמז על קדושתנו כצאנו של הקב"ה). כך הכלבים כאן מרמזים על כך שבנ"י אע"פ שמהצד החיצוני היו נראים כטמאים, ששקועים עמוק בטומאה, בכ"ז היו קשורים בפנימיותם לקדושה, ולכן יצאו ממצרים עם ממון רב, כעין כאן שליעקב נעשה ממון רב, שזה בשל הקשר לקדושה, שכך מרמז הכלב שממנו משתמשים לכתיבת ספרים, שכך הממון שניתן לנו במצרים היה בשביל הקדושה (כמו כאן שיעקב זכה לשפע מהקשר לגילוי קדושה בעולם), כדי שאח"כ נבנה מקדש וכדו' – שנשתמש בממון לקדושה. לכן היה חשוב לאברהם שנצא עם ממון ['(שמות יא, ב) "דבר נא באזני העם" וגו'. אמרי דבי רבי ינאי: אין "נא" אלא לשון בקשה. אמר ליה הקב"ה למשה: בבקשה ממך, לך ואמור להם לישראל: בבקשה מכם, שאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב. שלא יאמר אותו צדיק (בראשית טו, יג) "ועבדום וענו אותם" קיים בהם, "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול" לא קיים בהם' וכו' (ברכות ט,א-ב)], לא רק כי מגיע לנו, אלא בשל שזה קשור לקדושה שלנו, שבכך כעין נתקן קצת את מה שהיה כשהינו עבדים ונפלנו לטומאה, שעכשיו ע”י הממון שהוא תשלום שניתן לנו על זמן ההוא, אנו מביאים אותו לקדושה, ובכך נעשה כעין תיקון קצת לרעה של קודם (לכן נאמר בזה על אברהם 'צדיק', כרמז להצדיק – לתקן את הנעשה בעולם). לכן ששים ריבוא רומז על בנ"י ביציאת מצרים, שהוציאו ממון מצרים לקדושה, כמו שיעקב פעל בקדושה וניתן לו משמים ממון רב בשל כך. נראה שמי שאומר מאה ועשרים ריבוא זה משום שבא לרמז על הנשים (ולכן כפול, כרמז על הגברים שהיו ששים ריבוא ועל הנשים בדומה להם), כיון שגם אצלם הודגש שיקחו ממון ממצרים: “דבר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב" (שמות יא,ב). נראה שרומזים על בנ"י בכלבים, כיון שכעין רמזו על השומרים של העדר, והרי בני יעקב שמרו על העדרים של יעקב, ולכן הרמז בכלב כעין רומז על בנ"י. נראה גם כרמז כאן על בנ"י, שאפילו במקום שנראים ככלב, ששקועים בטומאה ועברות, בכ"ז יש בהם קשר לשמירת בנ"י, כעין הכלב ששומר על העדר – הצאן שהוא מרמז על בנ"י בקדושתם, שגם אחד ששקוע ונראה כאדם טמא גמור (כעין כלב שהוא חיה טמאה), בכ"ז הוא ממשיך את בנ"י ולכן סופו לשוב בתשובה, ואם לא הוא אז בנו או נכדו, כך שהוא כעין שומר על העדר – על המשך בנ"י. נראה שהרמז בכלב לקשר לתורה, מעבר לכך שהכלב קשור לתורה בעקבות יציאת מצרים, גם נראה שנרמז ב'כלב' גימטריה נ"ב, כגיל של השפעת אברהם להפצת האמונה בה' בעולם: 'שני אלפים תורה, מאימת? … אלא (בראשית יב, ה) מ"ואת הנפש אשר עשו בחרן", וגמירי דאברהם בההיא שעתא בר חמשין ותרתי הוה' (ע"ז ט,א). ממילא נ"ב מרמז על גילוי התורה בעולם ע"י אברהם, שכך גם מרומז על כך ב'כלב' כרמז לגילוי תורה בעולם על ידנו. וזה מתגלה כאן, כיון שיצחק בירך את יעקב בצאתו לחרן שיהיה המשכו של אברהם: “ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך אתך" וגו' (בראשית כח,ד). [וגם הברכה של אברהם, אמנם בפשטות הכוונה ל"ואעשך לגוי גדול" ולירושת הארץ (רש"י), אולם אפשר גם שמרמז על כל הברכות שאברהם התברך בהקשר לברכה בארץ, שזה גם כולל "ואברכך" בממון (ובפרט שמודגש כאן ברכה כמו "ואברכך”), כך שריבוי הממון של יעקב כאן כלול בברכת אברהם – בקשר לאברהם]. גם נראה שכאן נרמז על חיבור של קדושת בנ"י (שנרמז בכלבים) ושפע הטוב בעולם שבא על ידנו בעקבותיו (כעין השפע אצל ממון יעקב, שקשור לכלבים ששומרים).