'שבעה מיני פורעניות באין לעולם על שבעה גופי עבירה: מקצתן מעשרין ומקצתן אינן מעשרין — רעב של בצורת באה: מקצתן רעבים ומקצתן שבעים. גמרו שלא לעשר — רעב של מהומה ושל בצורת באה. ושלא ליטול את החלה — רעב של כליה באה. דבר בא לעולם על מיתות האמורות בתורה שלא נמסרו לבית דין, ועל פירות שביעית. חרב באה לעולם על ענוי הדין, ועל עיוות הדין, ועל המורים בתורה שלא כהלכה. חיה רעה באה לעולם על שבועת שווא, ועל חילול השם. גלות באה לעולם על עובדי עבודה זרה, ועל גילוי עריות, ועל שפיכות דמים, ועל השמטת הארץ. בארבעה פרקים הדבר מתרבה: ברביעית, ובשביעית, ובמוצאי שביעית, ובמוצאי החג שבכל שנה ושנה. ברביעית — מפני מעשר עני שבשלישית. בשביעית — מפני מעשר עני שבששית. ובמוצאי שביעית — מפני פירות שביעית. ובמוצאי החג שבכל שנה ושנה — מפני גזל מתנות עניים' (אבות ה,ח-ט). ראה פירוש המשניות האלו בהרחבה רבה ב'אבות לבנים' למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א. לכאורה היו צריכים להביא את המשנה יחד, כיון שהכל המשך אחד, מדוע חולקה המשנה שמ'חיה רעה' זו משנה חדשה? בפשטות כנראה חתכו בשל שהיא ארוכה מידי ולכן חתכו באמצע. אמנם ראוי לציין שבמשניות הקדומות (פארמה, קאופמן, לו) המשנה חתוכה אחרת: 'דבר בא' זו משנה חדשה, וכן 'בארבעה פרקים' זו משנה חדשה, שכך זהו מסודר מאוד, שאם חותכים אז זה את 'בארבעה פרקים' שהוא לאחר סיום שבעת הדברים (וכן הוא כעין פתיחה לדברים של ארבעה שממשיכים במשניות שאח”כ), וכן לחתוך בשבעה דברים (בשל האריכות) לפני 'דבר' כיון שקודם זה עונשי רעב, ועכשיו זה עונשי מוות (אמנם גם רעב של כליה זה מוות, אולם רעב ביסודו אינו מוות, ואילו השאר במהותם קשורים למוות. ועוד שלפרוש שכליה הכוונה כיליון הבנים – שאוכלים אותם, אז ההורים הנענשים לא מתים בעצמם). וכן מנוסח הלשון במשנה מוכח שכך החלוקה היותר נכונה, שהרי בהתחלה – במעשרות נאמר קודם מה הם עושים ואח”כ מה עונשם, ואילו מ'דבר' מובא קודם העונש ואח”כ המעשה שעליו נענשים. (בכך יוצא שהחלוקה היא של שלושה במשנה הראשונה וארבעה במשנה השניה, כעין רמז כנגד שלושת האבות וארבעת האמהות, שכיון שמדובר על עונשים לבנ"י, הם מסנגרים עלינו, וכן מהם אנו קשורים לתו"מ ובדברים האלו זהו 'גופי תורה' כעין עיקרי התורה). כנראה שבחלוקה שאצלנו לא רצו לחלק לשלוש שזה קצת הרבה, ולכן חילקו לשנים ועשו זאת באמצע, וכך יצאה החלוקה שלנו. אולי אפשר גם שהחלוקה שלנו היא ע"פ 3 סוגים, שבמשנה ח' זה רעב, דבר וחרב, ובמשנה ט' זה חיה, גלות ודבר. אולי אפשר גם שיש עניין בחלוקה שאצלנו: ברעב, דבר וחרב האנשים לא רוצים לעזוב את מקומם, אלא מתאמצים לישאר. אבל בחיה רעה שאנשים מתייאשים מלישאר שם שרואים במקום מקום שאינו ראוי למגורי אדם, ולכן יוצאים משם, כמו בגלות שנאמר אח"כ – שהגוים מגלים אותנו מארצנו. גם בדבר שמופיע אח"כ יש לחלק בין סוגי הדבר, יש פעמים שמול המחלות אדם נלחם ולא עוזב את המקום, ויש שעוזב את המקום (כמו שבחלוצים היו שנשארו והיו רבים שעזבו), ולכן הדבר מופיע בשני המשניות, כי תלוי באיזה רמה של דבר, ובאילו אנשים (אם מתעקשים מאוד לישאר או שלא). לפי זה גם נראה לתרץ את הקושיא של המהר"ם שיק, מדוע נאמר במשנה ט' שיש דבר על אי מעשרות, ואילו במשנה ח' על אי מעשרות עונשו רעב? (ותרץ שב-ח' זה מעשרות כהנים וב-ט' זה מעשרות עניים [ולכן מובן שב-ט' מודגש שזה 'מעשר עני', כעין לומר שמה שנאמר מעשר במשנה ח', זה לא המעשר הזה].) שאפשר שתלוי מה מצב היחס לעניים, אם לא נותנים את המעשרות אבל עדיין דואגים להם בדברים אחרים, אז עונשם ברעב כנגד מניעת האוכל במצוות מעשרות, אבל אם גם לא מתחשבים בהם בדברים אחרים ולכן הם מגיעים לסכנת מוות, אז על זה כבר בא דבר שממית (ולפעמים הוא כ"ך חזק עד שיוצאים משם לגלות, במקרה שחטאו בזה מאוד עד שעניים מתו ממש או שהעניים יצאו משם בשל שהבינו שימותו שם, שאז עונשם בדבר עד שיגלו משם). נראה שבמשנה ח' נאמרו חמשה דברים, כעין כנגד חמשה חומשי תורה, ויש בהם שבעה חטאים (מעשר, חלה, מיתות שלא נמסרו לבי"ד, פירות שביעית, עינוי דין, עיוות דין ומורים בתורה שלא כהלכה), נראה שזה כרמז לתורה שבה חמשה חומשים, והם שבעה (שבת קטז,א). נראה שבבראשית היו אנשים רעים (כאדם, קין, המבול, הפלגה וכו') והיו אנשים טובים (כנח והאבות), זהו כעין מקצת מעשרים ומקצת לא – חלק עושים כראוי וחלק לא. בשמות שעבדו את בנ"י עד שהגענו לשער ה-מט בטומאה, ועשינו את העגל, ולכן כעין גמרו כולם שלא לעשר (שכל בנ”י חטאו [אמנם שבט לוי והנשים לא חטאו, אבל בגדול נחשב שכלל בנ”י חטאו]). ויקרא הוא ספר כהנים ולכן כנגד זה החלה. במדבר הוא מה שקרה במדבר ארבעים שנה, שזה בעקבות חטא המרגלים שנגזר שימותו במדבר, שזהו כמו מיתות שבידי שמים (שזהו שלא נמסרו לבי"ד), וכן פירות שביעית – שזהו כשבנ"י בא"י, שכאן נענשו להיות במדבר בשל שחטאו בקשר לא”י, והמרגלים הביאו מפירות הארץ כדי להוציא דיבתה. דברים זהו משנה תורה – חזרה על התורה, ולכן כלול בזה עינוי ועיוות הדין שלא מתנהגים כראוי בתורה, וכמובן גם שהמורים בתורה שלא כהלכה זה נגד התורה. במשנה ט' יש את שני העונשים הנוספים שבהם ששה חטאים, שני עונשים כעין רמז לשני לוחות הברית, שבהם ירדה אלינו התורה, וגילוי התורה בבנ"י זה ע"י התושב"ע, שבו ששה סדרים, ולכן ששה חטאים (וקשור לגלות, כיון שמתן תורה – שירדו הלוחות זהו לשון הגאולה הרביעית “ולקחתי”, שלאחריה יש את הלשון חמישית של “והבאתי” לא”י, שבא”י יש חיבור בין התורה בנ”י וא”י). בסה"כ יש כעין עשרה חטאים במשנה ט' (כולל ארבעה זמנים שחוטאים בהם, שבכל אחד כעין חטא מוגדר לעצמו [אע”פ שברביעי ובשביעי זהו מע”ע, נחשב כשנים כי זה כמודגש לזמנים שונים]), כנגד עשרת הדברות שבלוחות, וכנגד עשר מעלות הקדושה שבא"י (משנה כלים א,ו), וכנגד עשרת המאמרות, שא"י היא שורש העולם (שמכאן נברא [יומא נד,ב]) ולכן היא שורש תיקונו (ובפרט שכאן הוא מקום גילוי הקדושה בשלמות בעולם). בכל זה (בשני הרמזים במשניות) בא לרמז ששבעת מיני הפורעניות באות על חטאים שהם כעיקרי תורה, כעין הנאמר במדר"ש שנקראו 'גופי עברה' משום שהם החמורות ביותר והשאר כטפלות הנמשכות מהם. בסה"כ בשבעה יש 13 עברות, כנגד גיל 13 שבו מתחילים להתחייב בתו"מ, שגם זה מרמז על היותם 'גופי תורה', כעין עיקרי התורה. נראה ששבעת הדברים בשל היותם עיקריים בתורה, אז הם כנגד ימי השבוע, כעין מול ימי הבריאה (כיון שהעולם נברא ע”פ התורה [ב”ר א,א]): בראשון היה תוהו ובוהו, עירבוב, כעין חלק מעשרים וחלק לא, וכן נברא האור שהוא אור הגנוז לצדיקים, שלכן שייך לצדיקים ולא לאחרים, כעין חלק מעשרים וחלק לא, והעונש הוא בבצורת, כעין שהעולם נברא אבל לא היה עדיין אדמה שיגדל בה אלא הכל מים, שכך רעב של בצורת שלא גודל וקשור למים. בשני התחלקו שמים עליונים ומים תחתונים, שכך גמרו שלא לעשר, שלא לתת משלהם ע"פ מצוות שמים, עונשם רעב ממהומה שזה מגייסות שעוברות ממקום למקום כמו מים שזורמים. בשלישי נברא הצומח, ולכן זה כנגד חלה, ונענשים בכליה כמו להעלם מהעולם שהתגלה ביום השלישי. ברביעי נתלו המאורות שהם בשמים ומשפיעים לארץ שכך רומז לחטאי מיתה (בארץ) בידי שמים, וכן פירות שביעית, שהפירות גודלים ע"פ העונות שלפי השמש (ואף צריכים אור שמש כדי לגדול כראוי), והעונש הוא דבר שאדם חולה קודח כמו שחם לו מהשמש (וכן השמש עוזרת לרפואה). בחמישי נבראו עופות ודגים, שבנ"י בתורה כעין דגים בים (שהתורה נמשלה למים [ב"ק פב,א]) וכן מתעלים בתורה מהארציות כעין עוף שפורח מעל הארץ, לכן כנגד זה הוא הדברים שקשורים לפגם בעשיה בתורה (בעשיית דין או הוראה), והעונש הא חרב כעין שה' הרג את נקבת הלויתן (רש"י. בראשית א,כא), וכן נאמר להם "פרו ורבו" (שם א,כב), ובחרב הורגים – שממעט את הריבוי. בשישי אדם חטא שלא שמע לה' שזהו חילול השם (וכן שבועת שווא היא חילול השם), ובשישי נבראו החיות, ולכן כנגד זה באה חיה רעה, וכן נאמר להם "פרו ורבו ורדו ... ובכל חיה הרמשת על הארץ" (שם א,כח), שהחיה הורגת – שממעט את ריבוי האדם, וזה ההיפך משאדם שולט בה. בשבת ה' שבת – כעין נח, שזה ההיפך מגלות שנלקח לעבדות בלא מנוחה (וכן לא נח בביתו בנחת, אלא גולה ממקומו). וזה עונש על שלושת העברות החמורות, שבהם יהרג ואל יעבור, שיצא מהעולם שנברא, שבשבת מראים שה' הוא שברא את העולם, ולכן כנגד זה ראוי לצאת מהעולם בשביל קיום רצונו, או שמת מתבטל מעשיה בעולם, כעין כנגד שהקב"ה שבת מעשיה בעולם בשבת. וכן קשור לשמיטה שהיא שבת הארץ – שקשורה לעניין שביתה כשביתת ה' בשבת. כאן נאמרו שבעה דברים, לאחר שבמשנה הקודמת דובר על שבעה הבדלים בין גולם לחכם, לא רק משום שבשניהם יש שבעה דברים, אלא גם בא כרמז שעל הת"ח לדאוג שבנ"י ישמרו את המצוות כראוי (ואף יש הבדל בחיובם לדאוג לשמירת התורה ע"פ רמתם ותפקידם, כמו שיש הבדל בין ת"ח גולם לת"ח חכם בשבעה דברים, כעין שבעת הדברים שכאן שהם גופי התורה). גם ההבדלים בין גולם לחכם קשורים לדיבור, שכך גם להשפיע לציבור לשמור תו"מ כראוי, צריך לדעת איך לדבר ומה לדבר ולהעיר כדי שדבריו ישמעו וישפיעו כראוי על הציבור.